לקתה בביה"ח בדימום מוחי מאסיבי: "אם זה היה בבית לא הייתי שורדת"

זה התחיל כמו עוד בוקר שגרתי של סוף יולי. מיכל כוכבי הגיעה לעבודה בבית החולים בילינסון, כמתאמת מחקרים אונקולוגיים, התיישבה במשרדה במרכז אשפוז יום אונקולוגי על שם דוידוף, וקיבלה מטופל חדש, שהחל בתהליך בדיקת התאמתו למחקר.

"שאלתי אותו כמה שאלות והתחלתי להרגיש כאב ראש איום. ממש פיצוצים", היא מספרת היום, כשלושה חודשים לאחר האירוע. "זה בא פתאום וזה היה ברמה שלא הצלחתי להמשיך לדבר איתו. היה לי לא נעים ממנו, אבל הייתי חייבת לצאת מהחדר, ביקשתי מחברה לעבודה שתמשיך עם המטופל".

נבהלת?

"בהתחלה, לפחות ממה שאני זוכרת, לא כל כך. לא ייחסתי לזה יותר מדי חשיבות. אבל כל מה שקרה מאותו רגע נמחק לי לגמרי. סיפרו לי שנשכבתי על הרצפה כי לא יכולתי להכיל את הכאב. אמרתי לחברה שהייתה איתי שאני חושבת שיש לי גידול בראש. השכיבו אותי באחד מחדרי הטיפול ושם התחלתי להזיע מאוד ולפרכס. אחר כך איבדתי את ההכרה. הזעיקו אותי למיון, עשו לי CT ראש וראו דימום מוחי. האבחנה הייתה AVM (Arterial Vein Malformation).

מה זה אומר?

"מום מולד במערכת של העברת הדם מהעורקים לוורידים במוח. בין העורקים לוורידים אמורים להיות נימים שמאטים את לחץ הדם בין העורק לווריד, שהוא כלי דם הרבה יותר דק ועדין. אבל אצלי הדם עבר ישירות מהעורקים לוורידים, בלי להיעזר בפעולת הנימים. במשך 32 שנותיי הוורידים במוח שלי קיבלו דם בלחץ גבוה ואחד מהם לא עמד בלחץ והתפוצץ. זו הייתה הסיבה לדימום המוחי".

שעתיים עברו מהרגע שבו התפרץ הדימום ובין הרגע שבו ד"ר שגיא הרנוף, מנהל המחלקה הנוירוכירורגית, פתח לה את הראש בניתוח חירום.

היה לך מזל גדול.

"המזל הגדול שלי הוא שהייתי בתוך בית החולים, שהצוות באשפוז יום אנקולוגי התארגן במהירות ויותר מהכל שד"ר הרנוף היה שם. מיד לאחר שהוא אבחן את מצבי הכניסו אותי לניתוח, שנמשך כחמש שעות ובמהלכן הייתי מורדמת ומונשמת".

מה עשו בניתוח?

"תיקנו את הדרוש תיקון. אני לא יודעת בדיוק מה עשו, אבל המצב תוקן. זה מה שאני יודעת, ודי לי בכך", אומרת כוכבי וחושפת צלקת באורך כ־20 ס"מ, שמתחילה באוזן ימין ונמשכת כמעט עד המצח.

מתי נודע לבעלך ולהורייך על מצבך?

"בעיצומו של הניתוח הודיעו לבעלי והוא עדכן את הוריי ואחותי והם הגיעו מיד. בדיעבד סיפרו לי שהרופאים חזרו יותר מפעם אחת על צמד המילים 'נס רפואי', כי אילו זה קרה במקום אחר, אפילו בחנייה של בית החולים, זה היה עלול להסתיים אחרת, כלומר בפגיעה מוחית, פגיעה קוגניטיבית ואפילו במוות".

במשך שלושה ימים היא שכבה בטיפול נמרץ ובמהלכם אף אחד לא ידע לצפות באיזה מצב תהיה כשתתעורר. היה חשש אמיתי שהיא לא תתעורר אותה מיכל. "מנהל יחידת המחקר, פרופ' סלומון שטמר, ויו"ר רשות המחקר, ד"ר בועז תדמור, היו שם ודאגו כל הזמן למשפחתי. כולם נעו בין אופטימיות זהירה ובין חשש גדול. ניסו להעיר אותי ולבדוק את התגובות שלי וזה היה כצפוי מורט עצבים".

מתי התעוררת לגמרי?

"ביום שישי, 3 באוגוסט, שלושה ימים אחרי האירוע. אמי ואחותי ניסו להסביר לי מה קרה ואני זוכרת שאמרתי לאחותי שאני בסיוט ושתעזור לי להתעורר. הייתי בטוחה שהכל חלום רע".

אם תשאלו את ד"ר הרנוף, לא מדובר בחלום רע אלא במציאות ממוזלת. לדבריו, לאירוע כמו זה שקרה לכוכבי יש חלון הזדמנויות צר לעבור אותו בלי השלכות קשות. "מיכל הייתה במצב מדורדר ולכן הובהלה לניתוח דחוף. ברוב הפעמים שיש דימום קטן כתוצאה מ־AVM לא חייבים ניתוח, אלא אשפוז ובירור שבעקבותיו מחליטים באיזו משלוש האפשרויות (ראו הרחבה בהמשך) רצוי לטפל באותו מקרה ספציפי. אם אדם מגיע כשהוא הולך על רגליו, מהירות הטיפול פחות קריטית".

אז למה המקרה שלה היה כל כך דרמטי?

"כיוון שאצלה הופיע דימום מאסיבי במוח והייתה הידרדרות מהירה מאוד במצבה, עם סימנים של לחץ משמעותי על גזע המוח, מה שעלול להביא למוות בתוך שעות ספורות. המזל הגדול שלה הוא שהכל קרה בתוך בית החולים, ובתוך דקות היא נלקחה ממקום עבודתה לחדר המיון, מיד נעשתה לה בדיקת CT ומשם הגיעה היישר לחדר ניתוח. אילו זה קרה לה בבית, במכונית או בחופשה, היא לא הייתה שורדת. במקרה שלה, עניין המהירות היה קריטי והציל את חייה".

"בעיצומו של הניתוח הודיעו לבעלי והוא עדכן את הוריי ואחותי והם הגיעו מיד"(צילום: צביקה טישלר)

ללמוד ללכת מחדש

לתפקידה כמתאמת מחקרים הגיעה כוכבי (32), תושבת הרצליה, אחרי כמה שנים של עבודה כדיאטנית קלינית. בנעוריה בכוכב־יאיר הייתה רקדנית וכמו שקורה לרקדניות אחרות בגיל ההתבגרות היא פיתחה הפרעת אכילה. "זה מה שהביא אותי ללמוד תזונה", היא אומרת.

לאחר שסיימה את הלימודים במכללת תל־חי עשתה התמחות במרכז הרפואי איכילוב והחלה לעבוד שם ביחידה לתזונה ודיאטה.

למה עזבת את המקצוע?

"הגעתי למסקנה שאני לא אוהבת להגיד לאנשים מה לאכול ומה לא. עברתי תהליך עם עצמי שבמהלכו הבנתי שבעצם המקצוע לא מתאים לי. לקח לי זמן לעזוב, אבל כששמעתי על האפשרות לעבור לתחום של תיאום מחקר, שדורש בסיס מדעי, מצאתי את הדרך לשם ואני אוהבת מאוד את עבודתי".

לפני כשבוע חזרת לעבודה בבית החולים. איך הרגשת?

"בעיקר התרגשתי לראות הרבה אנשים שהתרגשו לראות אותי. חלקם ממש טיפלו בי כשזה קרה וחלקם שמעו עליי כי הסיפור עבר בין כולם כאש בשדה קוצים. כלום שמחו מאוד כי ידעו שזה היה יכול להיגמר אחרת.

"את היום הראשון התחלתי בישיבה עם הבנות שעובדות איתי כדי להיזכר. אני עדיין מרגישה קצת דף חלק, לא יודעת אם הסיבה לכך היא ההיעדרות של שלושת החודשים או האירוע הטראומטי. התחושה היא שעליי ללמוד מחדש את העבודה, ואני מקווה שאתבדה, שזה יהיה כמו לקפוץ לבריכה, לפרפר קצת ולהיזכר איך שוחים".

האם את כבר מבינה לגמרי מה המשמעות של האירוע שעברת?

"אני עדיין לומדת להבין. זה עדיין מרגיש כמו סרט".

כמה זמן היית מאושפזת?

"אושפזתי במחלקה הנוירוכירורגית בבילינסון למשך עשרה ימים. כל בני המשפחה והחברים לא עזבו אותי לרגע. אחרי שהתעוררתי מהניתוח סבלתי מכאבי ראש נוראיים. קיבלתי כל משכך כאבים שיש, עברתי CT כדי לבדוק אם יש עדיין לחץ תוך־גולגולתי, אבל הבדיקה יצאה תקינה, ונראה שהכאבים הקשים נבעו פשוט מניתוח הראש שעברתי".

את השיקום עברה במסגרת אשפוז בבית לוינשטיין. "הגעתי לשם כשאני מצליחה בקושי ללכת בעזרת הליכון", היא מספרת. "הייתי מאוד חלשה ולא היה לי שיווי משקל. שם עברתי פיזיותרפיה וריפוי בעיסוק, כדי שאחזור לעצמי מבחינה פיזית וקוגניטיבית.

"התקדמתי יחסית מהר. כשיצאתי משם כעבור שבועיים, הלכתי לבד, אבל נותרתי עם חולשה גדולה, והמליצו לי על המשך השיקום במסגרת הקהילה".

מה מצבך כיום?

"סיימתי את הפיזיותרפיה ואני ממשיכה בריפוי בעיסוק, בעיקר במטרה לחזור לתפקוד מלא, בכל הקשור ליכולות קוגניטיביות, וכדי לחזור לעבודה שדורשת ממני יכולות כאלה. לתחושתי עדיין לא חזרתי אליהן בשלמות. אני עדיין לא אני".

האירוע עורר בך פחדים?

"כשהשתחררתי מבית לוינשטיין המליצו לי לעשות הליכות כספורט שיקומי. יש לנו שתי כלבות ובעלי ואני טיילנו איתן יחד. באחד הימים רציתי לקחת אותן לבדי לסיבוב קצר, אבל אחרי 100 מטר נלחצתי, פחדתי שיקרה לי משהו ועשיתי אחורה פנה. יש בי את הפחד הזה, שמשהו פתאומי כזה יכול לקרות שוב".

מה אמרו בעניין הסיכון להרות וללדת?

"שלא תהיה בעיה, לא בהיריון ולא בלידה".

האם בני משפחתך אמורים לחשוש גם הם לבריאותם?

"מאחר שמדובר במום מולד שאלנו אם אחותי צריכה לעבור בדיקת MRI במוח. הרופאים הרגיעו אותנו ואמרו שאין בכך צורך".

מה צופים הרופאים לגבי הסיכון להישנות מקרה כזה אצלך?

"כשהשתחררתי נאמר לי שבהמשך אוזמן לצנתור אבחנתי במוח, כדי לראות שאכן הבעיה נפתרה. אם הכל יהיה תקין לא קיימת סכנה שהדימום ישוב". 

100 מקרים חדשים בשנה

ד"ר שגיא הרנוף (בצילום), מנהל המח' לנוירוכירורגיה בבילינסון, שניתח את כוכבי, מסביר:

"AVM היא מחלה מולדת, שמתבטאת בחיבור לא תקין בין המערכת העורקית, שמביאה דם מהלב למוח, ובין המערכת הוורידית, שמחזירה דם מהמוח ללב. ברוב המקרים לא יודעים מה סיבתו של הפגם, אבל ידוע שהוא מתפתח עם השנים ועלול לגרום בשלב כלשהו דימום במוח".

מהו שיעור בעלי הפגם המולד הזה באוכלוסייה הכללית?

"בארץ מאובחנים בערך 100 מקרים חדשים מדי שנה. טווח הגילים של המאובחנים נע בין 30 ל־50, אבל יש גם מבוגרים מאוד וילדים. רק לאחרונה ניתחנו ילדה בת עשר. המחלה מופיעה קצת יותר בקרב נשים".

האם יש סימנים מקדימים לדימום?

"לפעמים כאבי ראש שרק בדיעבד יודעים שסיבתם היא AVM, לפעמים פרכוסים או התקף אפילפטי בלי דימום, אבל רוב המקרים מתגלים בעקבות דימום".

יש אפשרות למנוע התפרצות של דימום?

"אין דרך לדעת אם לאדם יש AVM, אלא אם מזהים את הפגם לפני שדימם, בבדיקות MRI או CT שנעשו בגלל סיבות, כמו פרכוסים או כאבי ראש, ואז מטפלים באחת משלוש דרכים: צנתור מוחי, ניתוח או קרינה ממוקדת".

האם לאחר מקרה של דימום אחד יש סכנה לחזרת אירוע דומה?

"כן, זה עלול לקרות".

זהו פגם תורשתי־משפחתי?

"ברוב המקרים לא".

האם היריון או לידה עלולים לגרום התפרצות של AVM?

"ככל שידוע לנו, אין קשר בין היריון ולידה ובין התפרצות דימום. אבל התשובה אינה חד־משמעית, כי אין מספיק חולות עם AVM בהיריון כדי שנוכל לתת תשובה מדעית טובה".