הריאיון עם ציפורה ואודי נוריאלי מתקיים רגע לפני שהם עלו על מטוס שייקח אותם מישראל חזרה לביתם שבמיאמי. הפעם, הם אומרים, קשה להם במיוחד לעזוב. הם יודעים שיחזרו לבית ריק. שבאופן רשמי הם הורים בודדים. לזוג נוריאלי, שחי זה עשרות שנים בארצות־הברית, שלושה ילדים: שרה (22), אריאל (20) ושרון (18). שלושת הילדים משרתים כרגע בצבא ונחשבים לחיילים בודדים.
הראשונה שהתגייסה הייתה בתם הבכורה. לפני ארבע שנים עשתה עלייה, התגייסה לפיקוד העורף ומאז הספיקה לחתום קבע ומשרתת כיום כקצינת מבצעים בנצרת. לפני שנתיים התגייס בנם האמצעי, לוחם בנח"ל, שסיים קורס מ"כים והיום נמצא בקורס קצינים. בימים אלה בתם השלישית מתחילה את צעדיה הראשונים בצבא, וההורים הגיעו לארץ כדי ללוות אותה לשרשרת החיול.
"עד עכשיו, תמיד היה לנו עם מי לחזור", אומר אודי. "כששרה התגייסה, חזרנו לארצות הברית עם אריאל ושרון. כשאריאל התגייס, חזרנו עם שרון. זו הפעם הראשונה שנחזור לבד, בלי אף ילד".
ציפורה: "בואי נגיד את זה ככה, אני ממש מחפשת סיבה להאריך את כרטיס הטיסה. אנחנו רוצים לחזור לארץ, ונעשה את זה בשלב מסוים, אבל כרגע זה לא מתאפשר לנו. ולצד הגאווה הגדולה על כך שכל הילדים שלנו בחרו להתגייס, מדובר בתחושה לא פשוטה בכלל".
רגשות מעורבים
שני ההורים, ישראלים לשעבר, הכירו לפני 28 שנה כששניהם כבר חיו בארצות־הברית. אודי (55), עורך דין במקצועו, היגר עם הוריו לניו־יורק כשהיה בן 12. "לאבא שלי היו שלושה אחים שהתגוררו בניו־יורק וניהלו בה עסקים קטנים", הוא מסביר. "אז הוא החליט למכור את תחנת המוניות שלו ולעבור לשם עם אמא שלי ועם האחים שלי למשך שנה. יצא שמאז חלפו 43 שנה".
ציפורה (57), קוסמטיקאית ומסז'יסטית, הגיעה לניו־יורק בגיל 20. "עברתי סוג של משברון, נפרדתי מבן זוג שלי, ודודה שלי שגרה בניו־יורק הציעה שאבוא אליה לביקור", היא מספרת. "תמיד הייתי ציונית ומאוד קשורה לאמא שלי. אף אחד, כולל אני, לא האמין שאחליט להישאר שם. אבל איך שהגעתי התאהבתי בארצות־הברית. קוראים לי ציפורה ובישראל תמיד הרגשתי כמו ציפור זרה. באמריקה הרגשתי בבית".
מכרה משותפת של השניים שידכה ביניהם אחרי ששמעה שכל אחד מהם שוקל לעבור לגור בפלורידה. ארבע שנים אחר כך נישאו, ושלושת ילדיהם נולדו במיאמי. "תמיד חינכנו את הילדים שלנו לאהבת הארץ", מכריז אודי. "שלושתם היו רשומים בבתי ספר יהודיים, ותמיד דיברנו איתם על מה שקורה במדינה".
ציפורה: "לזכותו של אודי ייאמר שבניגוד אליי, הוא גם הקפיד לדבר עם הילדים רק עברית. הוא מעולם לא החליף איתם מילה באנגלית".
אודי: "ומאז שהם נולדו, טפטפנו להם על הצבא. הרצון שלהם להתגייס בא מאתנו".
אתם שירתם בצבא?
ציפורה: "אני שירתי כמוכמת חוף בחיל הים. התגייסתי בדיוק בתקופת השלום עם מצרים ופינוי ימית. מאוד אהבתי את השירות ותמיד הייתי גאה בזה שהייתי חיילת".
אודי: "אני לצערי לא התגייסתי, למרות שמאוד רציתי. ההורים שלי גידלו אותנו על אהבת ישראל, אבל היה להם עוד יותר חשוב שנלמד. היה ברור שאפנה ללימודי משפטים. כשסיימתי תיכון אמרתי לאבא שלי שאני רוצה לחזור לישראל ולהתגייס, אבל הוא לא תמך ברעיון. הוא אמר לי: 'תגמור קודם בית ספר למשפטים ואחרי זה תעשה מה שאתה רוצה'. סיימתי את לימודיי האוניברסיטאיים בגיל 25 ואז כבר רציתי להתחיל לעבוד במקצוע. אבל עד היום אני מתחרט על זה שלא עשיתי צבא. אני ממש מרגיש צביטה בלב. בגלל זה היה לי מאוד חשוב שהילדים שלי יתגייסו".
ציפורה: "אני, בניגוד לאודי, אף פעם לא אמרתי לילדים שהם חייבים להתגייס. היה לי חשוב שזה יבוא מהם. אני זוכרת שהקטנה שלנו, בזמן שלמדה בחטיבת הביניים, אמרה שהיא לא רוצה להתגייס, ואודי אמר לאחים הגדולים שלה לשכנע אותה. אמרתי לו: 'אל תעשה את זה, כי אם חלילה יקרה לה משהו בצבא ואני אדע שהיא התגייסה רק כי אנחנו שכנענו אותה, אני אשתגע'".
"מצד שני, גם אני, כמו אודי, חינכתי את הילדים לנתינה. תמיד אמרתי להם שיש לנו חובה כלפי ישראל. שאנחנו צריכים לשמור על המדינה כי אם יום אחד יבוא עוד היטלר לעולם, נהיה בצרות. הסברתי להם ששירות בצבא זה המינימום שאנחנו יכולים לתת למדינה שלנו. במקביל, אני ואודי תמיד התנדבנו לעמותות שונות, ואני חושבת שהם לקחו מאיתנו דוגמה אישית".
איך הגבתם כשהגדולה שלכם החליטה לעלות לישראל ולהתגייס?
ציפורה: "בתור התחלה, היה לנו חשוב לעשות את זה נכון. ככה לראשונה שמענו על גרעין צבר. הבנו שהגרעין עורך קורס גיבוש לצעירים יהודים שמעוניינים לעלות לישראל ולהתגייס, והמטרה שלו היא לגרום לבני הנוער להבין טוב יותר את המשמעות של חיים בישראל והשירות הצבאי, וגם לסנן את אלה שרוצים לשרת אבל אינם מתאימים. שרה הלכה לקורס גיבוש וחזרה ממנו מוקסמת. עד אז היא עדיין התלבטה אם לשרת בצבא או להמשיך לקולג'. אחרי שהיא שעשתה את הקורס, למרות שהתברר שהיא התקבלה ל־NYU (אוניברסיטת ניו־יורק), לא היו לה בכלל היסוסים. היא אמרה: 'אני מתגייסת'".
לצד הגאווה הגדולה, זה בטח לא היה קל.
ציפורה: "אין ספק שמדובר ברגשות מעורבים. שרה התגייסה בדיוק בתחילת מבצע 'צוק איתן'. קיבוץ מגן, שקלט אותה בתור חיילת בודדה, נמצא בעוטף עזה. עברנו הרבה לילות ללא שינה. ברור שבתוך תוכך יש את האנוכיות הזו: את רוצה שהילדים שלך יהיו בטוחים וקרובים אלייך. מצד שני, את רוצה שהם יממשו את הערכים שגידלת אותם עליהם. חשבתי: 'כל הזמן חינכתי אותם שחשוב מאוד לתרום למדינה, אז פתאום, ביום שהם אומרים שהם רוצים להתגייס, אני יכולה להגיד להם לא התכוונתי?' את לא יכולה להגיד שזה חשוב עד שזה נוגע לילד שלך".
וכשאריאל התגייס?
אודי: "לזה כבר היינו מוכנים, כי לא היה בכלל ספק שהוא יתגייס. הוא היה מורעל על הצבא. מאז שהיה ילד קטן הוא התחפש לחייל".
ציפורה: "הוא גם היה חניך בצופים וסחף את כל החבר'ה שהיו איתו להתגייס. למרות שידענו שהוא יתגייס, הדאגה עוד יותר גברה. הוא הרי בחר לשרת כלוחם. החייל רון קוקיא, שנרצח בדצמבר האחרון בפיגוע הדקירה בערד, היה חבר טוב שלו. הם עשו ביחד טירונות. זה הרס אותי. זה המחיש לי את המציאות, עד כמה היא מפחידה. מצד שני, במקרה הזה, אני לא שונה מכל אמא לחייל שגרה בארץ".
געגועים ל־4X4
כמו צעירים אחרים שעלו דרך "צבר", שובצו ילדיהם של בני הזוג נוריאלי במשפחות מאמצות בקיבוצים.
לא קשה לכם עם זה שפתאום יש להם "הורים" אחרים?
אודי: "האמת שמהרגע הראשון מכרו לנו את זה כ'הורים מארחים' במקום 'הורים מאמצים'. כנראה בכוונה כדי לא לייצור תחושה לא נעימה".
ציפורה: "אני החלטתי לקחת את זה כמשהו מנחם ולא מאיים. לחיילים יש חדר בקיבוץ שהם ישנים בו כשהם יוצאים לחופשות מהצבא, אבל המטרה של ה'הורים' היא להוות דמויות בוגרות שאפשר לדבר איתן, שיהיו בית חם. כל חייל בודד מקבל זוג הורים משלו, ובכוונה השידוך הזה נעשה רק חודש אחרי שהצעירים מגיעים לקיבוץ. זה נועד לאפשר לרכזת הקיבוץ ללמוד את האופי של כל חייל ולשדך לו את ההורים שהכי מתאימים לו. לא תמיד נוצר קליק".
"אריאל, הבן שלנו, קיבל זוג צעיר ודי מהר דרכיהם נפרדו. אצל שרה, לעומת זאת, הייתה כימיה מיידית. היא קיבלה זוג בגיל של אודי ושלי, שגם להם יש שלושה ילדים בגילים של הילדים שלנו. למרות ששרה כבר לא בקיבוץ כי היא עכשיו בקבע, היא עדיין שומרת על קשר הדוק איתם, וגם אני ואודי תמיד נפגשים איתם כשאנחנו באים לישראל. זו תחושה טובה שאת יודעת שבזמן שאת רחוקה מילדייך, יש אנשים שדואגים להם ושאכפת להם מהם".
יש לכם במיאמי חברים כמוכם, שגם הם הורים לחיילים בודדים?
ציפורה: "בגלל שאריאל היה בצופים במיאמי והרבה חברים התגייסו איתו, עכשיו אני מכירה לא מעט. יש לנו אפילו קבוצת ווטסאפ בשם 'אמהות לחיילים'. אנחנו משתפות מה קורה עם הילדים שלנו, מדברות על המצב המדיני, ולפעמים נפגשות וחולקות את הקשיים והגעגועים".
הגעגועים האלה הורגשו במיוחד בחגי תשרי האחרונים. "היה לנו קשה לחגוג לראשונה ללא אף אחד מהילדים", סיפרה ציפורה בשיחת טלפון שהתקיימה אחרי שובם למיאמי. "אנחנו מארחים הרבה אנשים, והילדים תמיד היו חלק מהחוויה ומההכנות. השנה, כשערכתי את השולחן המפואר לחג, בכיתי. זה משהו שתמיד שרון הייתה עושה, היא הייתה מוכשרת בזה, והרגשתי את חסרונה אפילו יותר".
"הילדים חסרו לנו גם בבית הכנסת. בחג הילדות היו יושבות איתי והיינו מחזיקות ידיים בברכת כוהנים, אריאל היה יושב לצד אודי והם היו אומרים ביחד את ההפטרה ביום הכיפורים. כשהרב התפלל לביטחון מדינת ישראל, להגנה על החיילים, וציין בין היתר את שמות שלושת ילדינו, הרבה דמעות זלגו".
אם שרה לא הייתה חותמת קבע, היא כבר הייתה איתכם בבית.
אודי: "ממש לא. גם אם היא לא הייתה בוחרת להמשיך בצבא, היא הייתה נשארת בישראל. זה מה שהיא רצתה מרגע שהחליטה לעשות צבא. כל חייל בודד, לפני שהוא מתגייס, עושה קודם עלייה, ולפי מה שהבנתי, אחוז גדול מהחיילים נשארים אחרי השחרור בארץ".
אתם שוקלים לחזור כדי להיות קרובים לילדים?
ציפורה: "בהתחלה אמרנו שביום שיגיע גם זמנה של שרון להתגייס, נעלה איתה. אבל הבנו שזה לא כל כך פשוט כלכלית ושאנחנו צריכים לחשוב איך אנחנו עושים את זה נכון".
אודי: "יש כמה דברים שמונעים את זה מאיתנו. דבר ראשון, הילדים שלנו מקבלים הרבה הטבות עכשיו כחיילים בודדים. אם נעלה עכשיו הם יאבדו את כל הזכויות שלהם וחבל, כי זה כמו סל קליטה. גם העובדה שיש לי שני הורים מבוגרים שגרים סמוך אליי ואני מטפל בהם מהווה כרגע מכשול".
ציפורה: "שרון ביקשה שלא נעלה עכשיו. היא רוצה את החוויה שהאחים שלה חוו: לגור בקיבוץ, לחלוק חדר עם חיילת אחרת. ואם להיות כנה, קצת מפחיד אותי לחזור לארץ. אני מאוד רגילה לחיים שלי בארצות־הברית".
אודי: "אני מוכן לחזור מחר לארץ. לגמרי".
ישראל והצבא השתנו מאוד מאז שעזבתם. יש דברים שהפתיעו אתכם במיוחד?
ציפורה: "כמי ששירתה בצבא, הדהימה אותי העובדה שיש היום לכל הורה את מספר הטלפון של המפקד של הילד שלו, ושאפשר לקפוץ לבקר את הילד בשבת עם אוכל ועם כל המשפחה. ההורים שלי בקושי ידעו איפה שירתי. גם העובדה שהיום נשים יכולות לקבל תפקידים כל כך מאתגרים מופלאה בעיניי".
הילדים מרגישים פערי תרבות בין ישראל לארצות הברית?
"הם מופתעים מהביורוקרטיה בישראל. אריאל, למשל, לא הצליח לפתור בעיות עם כרטיס הבנק שלו, ונאלץ להסתובב ללא כסף כי לא יכול היה להיכנס לחשבון. או למשל קופת חולים - בישראל קשה לקבוע תורים למומחים. הילדים לא מבזבזים יותר מדי זמן על תלונות, אבל הם חווים תסכול מסוים כשהם עושים השוואה".
"עוד דבר שמפתיע אותם זה פערי המחירים, במיוחד של הדלק והמכוניות. העובדה שכל כך קשה לקנות אוטו די מטרידה אותם, ואריאל עדיין מתגעגע ל־4X4 שהיה לו במיאמי. אנחנו שולחים להם דברים שיקרים בארץ, כמו מוצרי אלקטרוניקה, איפור, דברים שקשורים לרפואה אלטרנטיבית, בגדים מסוימים כמו הלבשה תחתונה ועוד".
"הם גם די המומים מהמחירים של אוכל בחוץ, כי גם ארוחה קלה בישראל, עדיין יקרה לעומת אצלנו. שרון נורא מתגעגעת לארוחת הבוקר האמריקאית, כמו פנקייק ופרנץ' טוסט, מקרוני וגבינה, וופל אמריקאי. היא לא מבינה למה וופל אמריקאי בישראל נחשב לקינוח".
ועם כל זה, אודי אומר שהוא רוצה לחזור.
ציפורה: "אני תמיד אומרת לאודי שהוא עזב את ישראל בתור ילד קטן ולכן רואה את ישראל בצורה מאוד רומנטית. אני גם אומרת לו: 'מי מבטיח לנו שהילדים שלנו יישארו פה? אולי אחרי זמן מה הם ירצו לשוב לארצות־הברית? ואז מה נעשה? שוב נהיה רחוקים מהם".
אודי: "לי זה לא מזיז. אני אמרתי לילדים: אתם אזרחי אמריקה, אתם אנשי העולם הגדול, ואתם יכולים לעשות מה שאתם רוצים ולגור איפה שאתם רוצים. אבל אני לא רוצה להתבגר באמריקה. אני מרגיש שהפסדתי גם ככה המון שנים מישראל".
ציפורה: "אין ספק שבסופו של דבר נעלה לישראל. אבל בתקופה הקרובה נישאר בארצות־הברית. הקושי הכי גדול זה הפחד בשילוב המרחק. אנחנו יודעים שאם חלילה יקרה משהו, ייקח לנו זמן להגיע לישראל, שמדובר בטיסה ארוכה".
אודי: "אבל אנחנו מתמקדים בחצי הכוס המלאה. בכל פעם שאנחנו מדברים עם הילדים ושומעים את השמחה בקולם, זה גורם גם לנו לשמוח".
כמה נשארים בארץ אחרי הצבא?
=========================
גרעין צבר הוא תוכנית מטעם תנועת הצופים העבריים בשיתוף המשרד לעלייה ולקליטה. הגרעין פועל על מנת לסייע בתהליך הקליטה של צעירים וצעירות, יהודים ובני ישראלים, מכל העולם, שבוחרים לעלות לישראל ולשרת בצה"ל. התגבשות הגרעין נעשית באמצעות ארבעה סמינרים שנערכים בארצות המוצא. במהלך המפגשים החניכים בוחנים את החלטתם לעלות ארצה ולהתגייס, ואנשי התוכנית בוחנים את התאמתם של החניכים.
בניגוד לחיילים בודדים שעולים ארצה בצורה עצמאית, הארגון מספק לחניכיו תמיכה לפני הצבא ובזמן הצבא דרך קליטתם בקיבוצים, שילובם במשפחות מארחות ועוד. על פי הנתונים, מדי שנה עולים לישראל ומתגייסים כ־400 צעירים בממוצע. המחזור האחרון של הגרעין כלל 161 נשים ו־131 גברים. 30 אחוז מהחניכים ממשיכים לתפקידי קצונה. מבין הבנות, 18 אחוז משרתות בתפקידי לוחמות. כ־80 אחוז מהחניכים נשארים בישראל אחרי השחרור, וכ־35 אחוז ממשפחות החניכים מחליטות לעלות בעקבותיהם.
