נטליה פאוסט מככבת בטלוויזיה, אבל אף אחד לא מזהה אותה ברחוב. הסיבה: היא מגלמת, בעזרת טונות של איפור, את טוטה, קשישה בת 91, בסדרה המדוברת "מייקל" (yes), שנעה על הציר שבין פרודיה מופרעת לטרגדיה קורעת לב.
טוטה, שהייתה מתעמלת אולימפית רומנייה בצעירותה, נוחתת יום אחד בסלון של אחייניה, אחרי שברחה מבית האבות שלה. פאוסט כל כך משכנעת, שקשה להאמין שהשחקנית שמגלמת אותה רק בת 38. אם תשאלו את פאוסט, לא במקרה יצא לה לגלם אישה כל כך מבוגרת בתפקיד הטלוויזיוני הראשון שלה, וגם לא היה לה כל כך קשה להיכנס לנעליה. כמי שנולדה לאם חירשת ולאב שנטש עם היוולדה, היא התרגלה להיות המבוגר האחראי בבית.
מריבות וצעקות
פאוסט נולדה בארגנטינה, שאליה נמלטו סבה וסבתה מגרמניה ב־1939 עם בנם בן החמש. אמה קלרה נולדה שם ומאוחר יותר עוד שני זוגות תאומים. בגיל ארבע לקתה האם בזיהום חריף בדרכי הנשימה ונותרה חירשת. בגיל 11 נאלצה קלרה לעזוב את בית הספר ולטפל בארבעת אחיה הקטנים לאחר שאמה מתה ממחלה.
בגיל 17 נישאה אמה לבחור יהודי חירש כמוה והתגרשה ממנו לאחר שלוש שנים. בגיל 34 פגשה את אביה של פאוסט, יורד ים חירש ולא יהודי מאורגוואי, שהגיע לנמל של בואנוס־איירס. "הוא היה אנטיתזה לכל דבר שסבא שלי חלם עליו בשביל הבת שלו - גם לא יהודי, גם מלח נודד, גם מלא קעקועים. אבל אמא שלי התאהבה בו עד מעל הראש, לא עניין אותה שום דבר. בגיל 39 היא נכנסה להיריון איתי. היו לה חיים מאוד אומללים, איך שנולדתי אבא שלי עזב והיא נותרה עם לב שבור. אחרי שלוש שנים הוא חזר והם ניסו שוב לחיות ביחד, אבל זה היה סיוט. היו המון מריבות וצעקות, עד שהוא עזב שוב. היא נפגעה מאוד, היא אהבה אותו בטירוף והוא היה מלח בנשמתו, פרי ספיריט. הוא בגד בה ולא היה מסוגל להשתקע במקום אחד ולהתמסר למשפחה".
איך למדת לדבר עם שני הורים חירשים?
"כשנולדתי האחים של אמא שלי שילמו למשפחה, זוג עם ילדה בת 18, כדי שיחיו איתנו ויעזרו לטפל בי. הם עזבו כשהייתי בת שלוש, ומאז הפכתי להיות הפה וכלב השמירה של אמא שלי".
מה זאת אומרת כלב שמירה?
"הייתי האוזניים שלה, אם היה רחש חשוד בבית, אם מישהו דפק בדלת, אם מישהו ניגש אליה ברחוב, ממש תיווכתי בינה ובין העולם. כל הזמן הייתי דרוכה, מוכנה לכל צרה. כשהייתי ילדה אף פעם לא היה לי ביטחון, לא הייתה לי תחושה שמישהו שומר עליי, אני הייתי צריכה לשמור עליה, לחיות את החיים שלה. פעם הלכתי איתה לגינקולוג כשהיא הייתה צריכה להוציא את ההתקן התוך־רחמי שלה. הרופא התחיל להסביר לי מה להגיד לה. הוא בעצמו היה נבוך. הייתה עליי המון אחריות. בגיל שש, כשנכנסתי לבית ספר יסודי, גיליתי את המשחק. שם יכולתי להיות ילדה, וזה היה כמו אוויר בשבילי. מאז תמיד אמרתי שזה מה שאני רוצה להיות כשאהיה גדולה".
במבט לאחור, מה הכי הפריע לך?
"בעיקר אי־הוודאות וחוסר הביטחון. התחושה שאף אחד לא מבין אותי ואף אחד לא מדבר איתי ומסביר לי מה הולך לקרות איתי. אמא שלי לא עבדה, למזלי אחיה הבכור עזר לנו כלכלית והיה נדיב מאוד ולכן לא היה מחסור בבית. בכלל, נקודת האור של החיים שלי הייתה שזכיתי בדודים מאוד מעורבים ותומכים".
איך הסתדרת מבחינה חברתית?
"נורא התביישתי בכך שאין לי אבא, שאמא שלי חירשת ובבית שלי. עד גיל מאוחר לא הזמנתי בכלל חברים הביתה. רק בתיכון הייתה לי חברה טובה, היא הייתה בת יחידה לאמא אלכוהוליסטית, וכשפגשתי אותה הרגשתי שמצאתי נפש תאומה. סוף־סוף מישהי כמוני, שיכולה להבין מה אני עוברת. עד היום אנחנו בקשר".
איזה קשר היה לך עם אבא שלך?
"עד גיל חמש לא היה קשר בכלל. בגיל חמש הוא ביקש להיות בקשר והתחלנו לנסוע אליו כל קיץ לאורוגוואי. אלה היו הימים היחידים בחיי שבהם יכולתי להיות ילדה עם אמא ואבא כמו כולם. הוא גר בשכונת עוני, וזה היה כל כך שונה מבואנוס־איירס. כשהייתי שם יצאתי לשחק עם כל הילדים ברחוב והייתי מאושרת. זה נמשך כמה שנים, אבל הוא שתה המון וכשהייתי בת 12 אמא שלי החליטה שהיא לא יכולה יותר, הפסקנו לנסוע אליו ונפסק הקשר. בגיל 18 שמעתי שנולד לו ילד ואיחלתי מזל טוב, ואחרי כמה שנים, כשנודע לי שהוא חולה ונוטה למות, שוב יצרתי קשר. הוא מת לפני שש שנים".
החלום לא התגשם
כשהייתה בת 17 הגשימה פאוסט את חלומה והתקבלה לבית ספר למשחק בבואנוס־איירס. בגיל 21, בשנה הרביעית ללימודיה, כשהמצב הכלכלי והפוליטי בארגנטינה נעשה קשה מנשוא, עזבה לניו־יורק. "לאנשים לא היה כסף לנסוע באוטובוס, בתי הספר שבתו והעתיד הסתמן כאומלל מאוד", היא מספרת. "דוד שלי הציע לי לנסוע ולעבוד בגלידרייה של חבר שלו בקווינס. זה נראה לי רעיון טוב, אבל הרגשתי שאני ממש נוטשת את אמא שלי. מרוב אשמה ואחריות, שכרתי מטפלת, אמו של בן הזוג שהיה לי באותה תקופה, שתבוא אליה פעמיים־שלוש בשבוע, לארח לה חברה ולצאת איתה לסידורים ולקולנוע. למרות זאת אמא שלי לא סלחה לי, היא שלחה לי פקסים כעוסים, לפעמים גם קיללה אותי שעזבתי אותה. היא הייתה מאוד תלויה בי והאשימה אותי שברחתי ממנה".
וזה נכון?
"יש בזה משהו. לא הבנתי את זה עד שעזבתי, אבל כל החיים שלי חייתי עם עול מאוד גדול על הכתפיים. העול הזה ירד ממני רק כשהיא מתה. היא נפטרה מסרטן במעיים לפני 13 שנה. כבר עשיתי עלייה, וכשהיא חלתה כבר הייתי אחרי השנה הראשונה בבית ספר לאמנות חזותית בירושלים. הבנתי שאף אחד לא יוכל לטפל בה כמוני, שאף אחד לא באמת מכיר אותה כמוני, אז נסעתי כדי לסעוד אותה. במשך שלושה חודשים, בחופש הגדול שבין השנה הראשונה לשנייה, הייתי האחות הצמודה שלה וליוויתי אותה למוות. היא נפטרה שבוע לפני תחילת הלימודים, בגיל 65".
למה עלית לארץ?
"החלום האמריקאי לא כל כך התגשם, אבל שם התחילה האהבה שלי לישראלים, כשעזבתי את הגלידרייה והתחלתי לעבוד במסעדה תימנית של ישראלים לשעבר. אחרי שנה נסעתי לחיות בספרד, גרתי בעיירה סמוכה למדריד, עם 52 ברים ואלף תושבים, כי לא היה לי כסף לשכור דירה בעיר. בבקרים עבדתי בניקוי דגים במדריד ובערבים לימדתי בחוג דרמה לילדים בעיירה. בין לבין התחלתי להכין נרות ריחניים ולמכור אותם ברחוב, עם כל הרוכלים הצפון אפריקאים. כשהייתה מגיעה משטרה הם היו מתורגלים, מתקפלים ובורחים בשניות ורק אותי כל הזמן תפסו. יום אחד הדוד הישראלי שלי הגיע למדריד ושכנע אותי לבוא לישראל. הוא אמר לי: 'את לא יכולה להמשיך ככה, מה יש לך לעשות כאן בלי ניירות? תבואי לארץ, תקבלי אזרחות ותתחילי ללמוד ולהתפתח'. זה ריגש אותי, הוא ואשתו היו בעצם היחידים שראו אותי כבן אדם שצריך להתפתח ולא רק כמטפלת של אמא שלי".
מה חשבת על הרעיון?
"לא רציתי בהתחלה, כי הייתי פה פעם, בגיל 15, במסגרת תוכנית לימודים לבני נוער יהודים באשקלון, וממש לא אהבתי את הארץ. למי שחיה בבואנוס־איירס, אשקלון בהחלט יכולה להיראות כמו חור קטן במדבר. רק כשנפרדתי מבן הזוג שלי התחלתי להרהר שוב בהצעה. זה היה הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות בשביל עצמי".
בדידות גדולה
כשנחתה בישראל, בגיל 23, התמקמה בבית דודה ודודתה בתל־אביב והלכה לאולפן ללמוד עברית. "זה היה בשנת 2003, נחתי בשדה תעופה ריק, בעיצומה של מלחמת המפרץ השנייה. משרד הפנים היה בשביתה ולא יכולתי להוציא אפילו תעודת זהות. אבל הרגשתי פה כל כך טוב, הייתה סולידריות גדולה, משהו שלא הכרתי בשום מקום בעולם".
איך הצלחת להתפרנס בלי תעודת זהות?
"דוד שלי קנה לי שמלה ואיפור ועבדתי כפסל חי בטיילת בתל־אביב. כל יום אחרי האולפן התייצבתי בטיילת, ומי ששם לי מטבע הייתי שרה לו טנגו. עשיתי כסף מעולה, 200 שקל בשעה וחצי. ברגע שהשביתה הסתיימה וקיבלתי מסמכים, החלטתי להתחיל ללמוד. ראיתי שבבית הספר לתיאטרון חזותי בירושלים המדינה מסבסדת את הלימודים לעולים והחלטתי להירשם. המעבר לירושלים היה לי מאוד קשה בהתחלה, הייתי ממש בודדה, בדידות שבחיים לא הכרתי, אבל אהבתי את הלימודים אז נשארתי".
כשלמדה בירושלים הכירה את השחקן אבי דנגור ("אבי הזמר"), שמעבודת הסיום שלו נולדה הצגת הקאלט המצליחה "מייקל". ההצגה, שלאחרונה הפכה לסדרת טלוויזיה (משודרת בימי חמישי ב־22:00 ב־yes Comedy וב־STINGTV), מביאה את סיפורה של רבקה ברוש ואחיה דובי, שמנהלים בית משותף. בנה של רבקה, מייקל, נהרג שבע שנים קודם לכן, בגיל 14, בנסיבות עלומות, והשניים, ביחד עם יסמיניש, אחותו של מייקל (בגרסה התיאטרונית ליאת הר לב גילמה אותה לעתים), ופלג, חברו הטוב, מתכננים טקס זיכרון ביום השנה השביעי למותו.
ההצגה שעליה מבוססת הסדרה המדוברת רצה כבר יותר מעשור, ונולדה בתהליך ממושך של אימפרוביזציות וניסיונות תיאטרליים, שפאוסט הייתה חלק מהם. "אבי למד איתי בכיתה וביקש את עזרתי בפרויקט הגמר שלו", היא מספרת. "למעשה, כל הקאסט הם חברים שלו שהתגייסו לעזור, כולל הבמאי איתי ויזר, שלמד איתנו בכיתה, ומיטל רז, שמשחקת את יסמיניש, שלמדה שנה מתחתינו. הוא צירף אלינו את הילה גולדנברג, חברה טובה שלו מגיל 16, שמשחקת את רבקה, ואת המוזיקאי נדב הולנדר, שמשחק את פלג. רק כשהתכנסנו בפעם הראשונה הבנתי שאין כלום, שאנחנו צריכים להמציא ביחד את ההצגה".
איך נולדה הדמות של טוטה?
"לפגישה הראשונה הביאו פאות, אז לקחתי במקרה פאה של אישה מבוגרת, שמתי על הראש וזה זרק אותי ישר לדמות. עם הזמן הבנתי שזה כנראה לא היה מקרי, זה היה לגמרי מהעולם שלי להמציא דווקא דמות של זקנה, כי הייתי ילדה מאוד מבוגרת, ילדה זקנה".
את זקנה מאוד משכנעת.
"אני חייבת תודה למאפרת קרין גבע, זו יצירה משותפת של שתינו. לצילומים תמיד הגעתי לפני כולם ויצאתי אחרי כולם, היו אנשים בהפקה שלא ידעו איך אני נראית. פעם הגיע לסט צלם, אבא של ילד מהגן של הבת שלי. ניגשתי להגיד לו שלום בלי לשים לב שאני מאופרת ואמרתי לו שהילדים שלנו באותו גן. הוא התחרפן, ניגש למאפרת ושאל: 'בת כמה היא? האישה הזו חיה בסרט שיש לה ילדה בגן'. כל בוקר עבדנו שעתיים וחצי כדי להגיע לטוטה, באיזשהו שלב הייתי צריכה כמה פגישות עם הקוסמטיקאית כדי לתקן נזקים".
מתי הבנתם שההצגה שלכם הופכת לקאלט?
"זה התחיל מזה שמפיקי פסטיבל א־ז'אנר מתיאטרון תמונע בתל־אביב הזמינו את ההצגה וכל כך אהבו אותנו, שצירפו את ההצגה לרפרטואר של התיאטרון. אחר כך היא זכתה בשלושה פרסים בטקס פרסי הפרינג' הישראלי 'קיפוד הזהב', וביניהם פרס ההצגה הטובה ביותר לשנת 2009. משם זה התקדם מפה לאוזן, וכשאנשים התחילו לחזור שוב ושוב הבנו שקורה משהו. כשאסי כהן הצטרף לאנסמבל הגיעה גם התקשורת ונהיה בום".
איך קרה שאסי כהן הצטרף?
"הוא בא להצגה, התלהב וביקש להצטרף. בהתחלה לא הבנו, חשבנו שהוא רוצה להתארח ערב אחד. הופתענו כשהוא אמר שהוא רוצה להיות חלק מהדבר הזה. החמיא לנו ששחקן בסדר גודל כזה, שיכול לשחק איפה שבא לו, רוצה להיות חלק מאיתנו".
הוא השתלב בקלות?
"הוא מהמם, אין דברים כאלה. מקצוען אמיתי, חיפש את הדמות הכי מדויקת לו, ניסה כמה דמויות תוך כדי תנועה. בהתחלה הוא היה שרת, אחר כך המציא את הדוד אנטון, בן הזוג של איקאה קטלוגה, ואז הוא מצא את ג'ורג', שאחר כך המשיך איתו לסדרה 'הפרלמנט'. הוא הופיע איתנו שבע שנים ואפילו נסע איתנו לטור שעשינו בארצות־הברית. היום הוא עסוק יותר ומגיע פחות, אבל הוא חלק בלתי נפרד מהאנסמבל".
הזוגיות נגמרה
את בעלה לשעבר, המאייר מיכאל פאוסט (38), הכירה כשלמדה בירושלים. מיכאל היה אז סטודנט בבצלאל והשניים נפגשו דרך חברים משותפים. לפני שבע שנים נולדה בתם נינה ולפני שלוש שנים הם נפרדו. "נפרדנו בטוב", היא אומרת, "הוא גר בתל־אביב, בבניין לידי, הוא אבא מדהים והחבר הכי טוב שלי".
אז למה זה נגמר?
"זה לא נגמר. זה הפך להיות משהו אחר. אני ביחסים טובים מאוד עם ההורים שלו, שהם ארגנטינאים, ואנחנו נוסעים ביחד לחופשים. אנחנו עדיין ביחד באיזשהו אופן, כשיש ילדים זה לא באמת נגמר, אנחנו משפחה אבל לא זוג יותר. אם יש משהו שאני רוצה להעביר לנשים אחרות זה שלא צריך להיבהל כשהאהבה הזוגית נגמרת".
יש לך בן זוג?
"כרגע לא, אבל אני רוצה בן זוג. אני מרגישה מוכנה ואני רוצה עוד ילדים. בגלל שאני בת יחידה, אני יודעת שיהיה טוב לנינה שיהיו לה אחים".
נוסף להצגה "מייקל", שממנה היא מצליחה להתפרנס, היה לה תפקיד מרכזי בסרט "בין השמשות" של אלון זינגמן, שזכה בפרס הביכורים בפסטיבל חיפה, ותפקיד קטן בסרט "הערת שוליים" של יוסף סידר. בנוסף, עשתה פרסומת לבנק לאומי, התארחה בסדרות "החברים של נאור" ו"אבידות ומציאות" ושיחקה גם בתוכנית "הפרלמנט" כאשתו של הקטור הארגנטינאי.
יש לה מבטא ארגנטינאי קל, מה שמסביר את הליהוק ב"הפרלמנט", אבל גם את העובדה שהיא לא כל כך מצליחה לקבל תפקידים אחרים. "אני בטוחה שהפסדתי תפקידים בגלל המבטא. כשאני מגיעה לאודישן ומתחילה לדבר, אני רואה את המבטים המאוכזבים של המלהקת או הבמאי, ואני מקבלת את זה. אני מביאה בחשבון שלא לכל תפקיד אני מתאימה", היא אומרת בהשלמה. "עבדתי הרבה על המבטא, היום יש לי מבטא פחות בולט, אבל עדיין שומעים שאני לא מפה. זה הכשיל אותי הרבה פעמים, אבל מצד שני זה גם פתח לי אופציות. אין הרבה שחקניות ארגנטינאיות שנראות כמוני".
מה עוד היית רוצה לעשות שלא עשית?
"הגעתי למקום שתמיד חלמתי עליו, אבל אם יגיע תפקיד בקולנוע או בסדרה, של אישה חזקה וגדולה מהחיים, אישה שנלחמת ומנצחת כמו אמא שלי, אני אשמח. אני כבר יודעת מאיפה לקחת את ההשראה".
