"נסעתי ללונדון והתארחתי אצל בן דודי ואשתו, שזמן קצר קודם לכן נולד להם בן. עזרתי להם עם התינוק, טיילתי ושיחקתי איתו - הוא תינוק חמוד, רגוע ומתוק - אבל הסתכלתי עליו ועליהם והבנתי שזה לא מה שאני רוצה לעצמי. זה לא שהתינוק הרתיע אותי. להפך. אחר כך גם הייתי סייעת בגן ילדים ואני עושה בייביסיטינג לילדי חברות, עבדתי עם ילדים והדרכתי במסגרות שונות, אבל כשהרמתי את התינוק ונדנדתי אותו על הכתף, הבנתי שאני עצמי לא רוצה כזה. מאז, ההרגשה הזאת לא חלפה. חזרתי לארץ בתחושת הקלה. הבנתי שאני לא חסרה במובן הזה. אני - זה מספיק לי".
כשיעל שרר (35) מכפר־סבא, פעילה חברתית ועיתונאית לעת מצוא, מסבירה באופן רהוט והגיוני כל כך מדוע החליטה לא להיות אמא, אי־אפשר שלא לתהות אם חוויות הילדות הקשות שעברה תרמו להחלטה: אביה התעלל בה מינית כשהייתה נערה וישב שנתיים בכלא על מעשיו. בגיל 16 אושפזה למשך חודש במרכז לבריאות הנפש "שלוותה" בגלל מה שאובחן כפוסט־טראומה וכמה שנים לאחר שאביה השתחרר מהכלא, היא הגישה נגדו תביעה אזרחית, שבמהלכה יצרה את הסרט "כביסה מלוכלכת".
למאושפזות פסיכיאטריות אסור לתרום ביציות
את חושבת שיש קשר בין מה שעברת בילדותך ובין חוסר הרצון שלך להפוך לאמא?
"קשה מאוד להסביר למה אתה לא רוצה משהו. אני מניחה שכל אישה בארץ חווה את הלחץ שאומר: 'את צריכה לרצות ילדים ואת צריכה שיהיו לך ילדים'. גם לי, בגיל 29, היה ברור מאוד שעליי להקפיא ביציות, כי אין לי זוגיות ואיני יודעת מתי תהיה לי ואני צריכה 'לבטח' את עצמי, שכשארצה ילדים, אוכל לעשות אותם.
"מאחר שהתברר לי שהקפאת ביציות מופרות היא בעלת סיכוי גדול יותר להיקלט, דיברתי עם ידיד שלא היה בינינו קשר רומנטי והוא הסכים לשתף פעולה. ואז כאמור חזרתי מלונדון והחלטתי לוותר על הקפאת הביציות".
אילו הייתה לך זוגיות, היית מקבלת החלטה אחרת?
"זה כבר משהו אחר. לא חזרתי מלונדון בהרגשה שאני לא רוצה זוגיות, אלא בהרגשה שאני לא רוצה תינוק וגם לא ארצה. זה צורך שיש לאחרות וזה בסדר, אבל לי אין אותו, ואני לא חייבת".
איך קיבלה הסביבה את החלטתך?
"בהתחלה לא שיתפתי, כמו שלא שיתפתי ברצון להקפיא ביציות. בעצם, רק בשנתיים האחרונות התחלתי להגיד בקול רם שאני פשוט לא רוצה ילדים. עשיתי את הבחירה ואני יודעת שזה לא משהו שעשוי להשתנות, כמו שאני יכולה להתחייב שלא אלך ללמוד אדריכלות ולא אעבור לגור בגמביה. אני לא אבחר מה שעושה טוב לאחרים, אלא מה שעושה טוב לי. אבל באמת נורא קשה להסביר את זה לאנשים במדינה מאוד לחוצת ילודה כמו שלנו".
אז במקום ללדת ילדים בעצמך החלטת לתרום ביציות לנשים אחרות?
"לפני כמה שנים קראתי ב'לאשה' כתבה על תרומת ביציות ובה סופר שמאז אישור החוק בישראל, רק שמונה נשים בארץ תרמו. זה עניין אותי ושמרתי את הכתבה. בלי קשר, עבדתי עם מישהי שהיו לה בעיות פוריות והיא סבלה מאוד מכך שלא יכלה להרות. באחת השיחות היא אמרה לי: 'אני כל כך רוצה ילדים ולא מצליח לי, ומישהי אחרת שלא רוצה יכולה להיכנס להיריון אפילו מסטוץ'. עניתי לה, בחצי בדיחה: 'אילו יכולתי לתת לך את האופציה שלי להיכנס להיריון, הייתי נותנת'. אני תורמת דם באופן סדיר ופעם בחודש גם טרומבוציטים לילדים בשניידר, כך שהמחשבה שאני יכולה לתרום את הזכות להורות בעצם הייתה אפשרית מבחינתי.
"חזרתי לכתבה ששמרתי וחשבתי, אולי אעשה משהו כזה, אולי אאפשר למישהי להיות אמא. לקח לי זמן וכשהגעתי למסקנה שאני באמת רוצה לעשות את זה, התחלתי לבדוק איך".
הדרך לתרומה הייתה ארוכה ורבת מהמורות, אך שרר לא נכנעה. בסופו של דבר, לפני ארבע שנים, כשהייתה בת 32, הגיעה לבית חולים במרכז הארץ כדי לתרום ביציות.
"מילאתי שאלונים, עברתי את כל הבדיקות ואת ההערכה הפסיכולוגית והראיונות הדרושים, ונקבע שאני בריאה ושאין נשאות גנטית, אבל צצה בעיה אחרת. התברר שהנהלים אוסרים להתרים ביציות ממי שהייתה מאושפזת באשפוז פסיכיאטרי, ואני הייתי מאושפזת בגלל פוסט־טראומה. זה קורה הרבה למי שעוברת פגיעה מינית ממושכת, בטח בתוך המשפחה, כמו חיילים שסובלים מהלם קרב. זו לא מחלת נפש תורשתית, אבל אמרו לי 'לא'".
החלטת לא לוותר?
"סירבתי לקבל 'לא' כתשובה. זה נראה לי לא נכון שמערכת הבריאות תגיד בריש גלי, שכיוון שקיבלתי טיפול בבעיה אקוטית, עכשיו אני לקויה לנצח. ראיתי בכך אמירה שגויה של מערכת הבריאות שמתייחסת לפוסט־טראומה של נפגעות עבירות מין, כמשהו שפוסל אותן מלתרום ביצית. בינינו, מה ההבדל בין זה לתרומת דם או תרומת טרומבוציטים שעשיתי שנים?"
את עצמך היית מוכנה לקבל ביצית מתורמת שהייתה בעבר באשפוז פסיכיאטרי?
"אני הייתי מוכנה, חד־משמעית. למה לא? אגב, הם שאלו אותי את אותה השאלה ואמרו לי שנשים לא יסכימו, ותשובתי הייתה: 'בואו נראה'. הכניסו אותי למאגר של ה'שידוכים' עם הזוגות ולקח ארבע שעות עד שהייתה רשימת המתנה מכובדת".
אמרו לנתרמים בפוטנציה שהיית מאושפזת?
"כן, ביקשתי מהמתאמת שתגיד להם את האמת: 'התאשפזה בגיל 16 למשך חודש, בעקבות פגיעה מינית'. המתאמת סיפרה אחר כך, שכל הנשאלים רצו את הביציות שלי - של הבחורה האשכנזייה, הבריאה, שאין לה נשאות של שום פגם גנטי, בעלת האיי־קיו הגבוה, בוגרת תואר אקדמי בהצטיינות. האשפוז שלי בגיל 16 לא הפריע לאף אחד מהזוגות".
שלושה סבבים של שאיבת ביציות
תרומת ביציות היא אקט אלטרואיסטי. בניגוד לתרומת זרע שאינה דורשת מאמץ או נטילת תרופות, אישה שמחליטה לתרום ביציות צריכה להתמסר להליך לא פשוט: "אחרי שנכנסתי למאגר והתברר שיש רשימת ממתינים מלאה, הזרקתי לעצמי הורמונים יום־יום במשך שבועיים וכל יומיים הגעתי לבית החולים כדי לעשות אולטרסאונד", מסבירה שרר. "התחלתי ביום השני למחזור וסיימתי ביום הביוץ, שהיה צריך להסתנכרן עם הביוץ של המועמדות להפריה. ביום הביוץ הגעתי לבית החולים, עברתי הרדמה מלאה ושאבו לי שמונה ביציות".
כמה סבבים כאלה עברת?
"במשך שנתיים היו שלושה סבבים ובכל סבב היו אמורות שלוש נשים לקבל ממני שלוש ביציות. לכן, בכל שאיבה צריך היה לשאוב ממני לפחות תשע ביציות. בסבב הראשון הוציאו רק שמונה ביציות, כלומר, שתי נשים קיבלו ארבע ביציות ואחת הלכה הביתה מבלי לקבל בכלל. כאב לי הלב עליה מאוד. כמו שאני הזרקתי הורמונים, כדי שיבשילו כמה שיותר ביציות, גם היא הזריקה לעצמה, כדי להכין את המערכת לקליטת הביציות, והלכה במפח נפש הביתה".
שילמת מחיר בריאותי?
"הייתי מאוד משימתית לכל אורך התהליך. הזהירו אותי מראש שיהיו לי תנודות במצב הרוח, ואכן היו, אבל קיבלתי אותן מאוד בשלווה. לאורך כל הדרך הקפדתי בצורה בלתי רגילה על התזונה. אני אדם שיכול לחיות על במבה, שוקולד ומשקאות מוגזים, אבל אכלתי סלטים עם קייל ומש מונבט וברור שלא שתיתי אלכוהול. הייתי מאוד נחושה בהחלטתי שאם אני מפיקה מוצר, הוא יהיה הכי משובח ומי שתקבל ביצית שלי תזכה ממני להכי טוב שאפשר, אפילו שאין לי מושג מיהי".
לכמה נשים תרמת ביציות בסופו של דבר?
"לשמונה נשים".
אז יש שמונה ילדים שהם תוצר גנטי שלך?
"ממש לא, כי מי שצריכה תרומת ביציות לא נמצאת תמיד בפריון אולטימטיבי. אני יודעת שיש לי בת ובן לפחות, ואני את שלי עשיתי מבחינת העולם. ככל הנראה יש עוד ילד".
מה זה גורם לך להרגיש?
"אחרי שנודע לי על הלידה הראשונה, עשיתי מסיבה בבית. הזמנתי אנשים, הרמנו כוסית ואיחלנו בהצלחה לחיים החדשים. עבדתי אז כמדריכה בספארי וחברים משם הדביקו לי את הכינוי 'קוקייה', שזו הציפור שמטילה ביצים בקנים של ציפורים אחרות", היא צוחקת.
"יש לי רצון מתמיד לתקן את העולם. אני חושבת שהוא ממש מקולקל, ומי שרוצה ילד ולא יכולה – זה לא פיר. לכן, מהמקום הקטן שלי אני מנסה לתקן".
העובדת הסוציאלית לא התלוננה
שרר גדלה בכוכב־יאיר עם שני אחים בוגרים, בת לאמא גננת שעשתה הסבה להוראה ואב דוקטור לכימיה. משפחה נורמטיבית לגמרי. לפחות כלפי חוץ.
"הייתי הילדה של אבא", היא מספרת. "הוא היה אדם מאוד אינטליגנטי וכריזמטי ודומה לי מאוד בהרבה מובנים. הייתה לנו אהבה משותפת לתחומי עניין מדעיים, אהבה לאמנות, לציור, לאופרה, דברים שעד היום נשארו איתי. בילינו המון שעות ביחד, הערצתי אותו".
מתי התחילו המעשים המגונים?
"אני לא יודעת להגיד לך. בעיניי, מה שקרה היה רגיל, מובן מאליו. קשה לי לשים את האצבע על ההתחלה. זה כמו לשאול מתי התחלתם לאכול פירה תפוחי אדמה. זה לא משהו מיוחד ואנשים לא מציינים את התאריך, אבל הם יודעים שאכלו המון פירה. במובן מסוים, זה תמיד היה וחשבתי שאת מה שאני עושה עם אבא שלי, כל הילדות עושות עם אבא שלהן. אני לא רוצה להיכנס לפרטים, אבל די אם אומר שבהמשך אבא שלי הורשע במעשים מגונים מגיל תשע עד 13. אני יודעת שזה קרה גם לפני גיל תשע, אבל אם אין זיכרון ספציפי, אין גם הרשעה".
ומתי הבנת שזה לא משהו שכל הילדות עושות עם אבא שלהן?
"בגיל 13 וחצי אמא שלי הייתה בחו"ל וחיטטתי לה במגירות. מצאתי שם את הספר 'גירושין - איך יוצאים מזה ואיך לא נכנסים לזה' (של עו"ד בועז קראוס, הוצאת "יחדיו"). הייתי ילדה סקרנית וזה עניין אותי. בתוכן העניינים ראיתי סעיף על עבירות מין ודפדפתי לשם. הכי סתמי בעולם. פתאום, במהלך הקריאה, הבנתי שמדובר בדברים שאני עושה עם אבא שלי, ושיש עליהם עונש. נבהלתי. אחרי שקראתי את זה ניגשתי לאבא שלי וסיפרתי לו שמה שאנחנו עושים הוא לא חוקי ושאנחנו צריכים להפסיק. בתמימותי חשבתי שהוא לא יודע, כי אחרת לא היה עושה את זה. והוא ענה לי: 'בבית שלי אני החוק'. מזה הבנתי שהוא ידע שאנחנו עושים משהו שלא בסדר, שהוא לא שאל אותי אם אני מסכימה. פתאום הבנתי שהאדם הזה רימה אותי.
"מרגע שאמרתי לו שאני לא רוצה יותר, התחילה כלפיי אלימות שלא ידעתי איך להתמודד איתה כנסיכה בת 13 וחצי מכוכב־יאיר. הסתגרתי במקלחת, נעלתי את עצמי ואחרי 48 שעות קפצתי מהחלון ורצתי לחברה, עד שאמא תחזור".
איפה היא הייתה?
"בדרום־אפריקה, אצל סבתא שלי שהייתה על ערש דווי. כשהיא התקשרה הביתה, הייתי בהיסטריה, אבל היה מי שהקשיב ולא יכולתי לספר לה במה המדובר. רק אמרתי לה: 'עכשיו, תחזרי!' היא הייתה אמורה לחזור כעבור ארבעה־חמישה ימים ולא הבינה מה הלחץ. היא אמרה לי: 'זה בסדר שאת מתגעגעת, אבל את כבר ילדה גדולה', ואני לא יכולתי להגיד לה. כשהגעתי לחברה שלי היא אמרה שצריך להתייעץ עם אדם בוגר וסיפרנו לבת דודתה, בת 15, שהקשיבה ואמרה לי לא לספר כי 'לא אומרים דברים כאלה על אבא'. לכן, כשאמא חזרה לא סיפרתי לה כלום. כשהיא נסעה הייתי ילדה של אבא וכשחזרה מצאה ילדה שלא מוכנה לדבר עם אביה ויש אלימות ביניהם. היא לא הבינה מה קרה ואני לא הסברתי. אנשים מסביב אמרו לה: 'הילדה הגיעה לגיל ההתבגרות. ככה זה!' בסוף נשברתי. סיפרתי למורה שלי בכיתה ח'. היא פנתה לעובדת הסוציאלית של כוכב־יאיר ולאלי (האגודה הישראלית להגנת הילד), והעובדת הסוציאלית סיפרה לאמא שלי. כשנה אחר כך, הוריי התגרשו. אני עברתי לכפר־סבא, עם אמא ועם האחים, שכבר היו בוגרים".
איך התפוצץ הסיפור?
"בגיל 16, כשחשבתי שזה מאחוריי, אמי ניגשה למחלקת הרווחה בעיריית כפר־סבא, כדי לבקש הנחה על הארנונה, כאם חד־הורית, ואז העבירו לשם את התיק שלנו מכוכב־יאיר. במחלקת הרווחה של כפר־סבא גילו את הסיפור, הבינו שזה לא דווח ומאחר שגם להם יש חובת דיווח, הם דיווחו למשטרה. כשהמשטרה הגיעה אליי הייתי בהלם. לא רציתי לשתף פעולה. לא רציתי להיכנס שוב לסיפור הזה. רציתי לשכוח. אבל לא הייתה לי ברירה. ואז סיפרתי הכל".
איך ההליך השפיע עלייך?
"הייתי במתח נוראי. לא היו לי כלים להתמודד עם זה. התביישתי והייתי מאוד לבד. אלה לא היו חוויות של בנות בשכבה שלי, ואני רציתי להיות כמו כולם. ואז דודה מהצד של אבא, שהייתי קשורה אליה מאוד, נפטרה והבנתי שאצטרך לראות אותו בהלוויה, אחרי כמה שנים שלא הסכמתי להיפגש איתו ולא קראתי את המכתבים שכתב לי. ואז התמוטטתי. במונחים רפואיים זה נקרא 'דיסוציאציה'. בפועל פשוט התנתקתי מהמציאות. מצאתי את עצמי בשלוותה. גם שם דיווחו למשטרה שיש להם חשד שאבא שלי פגע בי מינית, והוא נעצר כשהייתי מאושפזת".
ומתי התנהל המשפט?
"כשהייתי בצבא. הגעתי במדים להעיד נגדו. בעצם, אני והוא השתחררנו כמעט באותו זמן. אני מהצבא והוא מהכלא".
אני הטובה, הם הרעים
כשהשתחררה מהצבא עבדה שרר כמוכרת ספרים במשך חמש שנים ואז נסעה לטנזניה, לעבוד עם ארגוני סיוע שעסקו בחינוך. "באותה תקופה הרגשתי מקולקלת", היא מספרת. "המשפחה מצד אבא ניתקה איתי קשר, הייתה המון ביקורת על שהעדתי נגדו, אמרו לי שעשיתי מעשה רע, שילדה לא עושה דבר כזה לאבא. התייחסו אליי כמוקצה. ואני חשבתי שאם אני לא יכולה לתקן את עצמי, אעשה משהו טוב, שיגרום לי להרגיש פחות רעה. חצי שנה הייתי בטנזניה ועוד כמה חודשים בדרום־אפריקה, ושם הבנתי שלא נכון מה שמספרים לי. שבעצם, הם הרעים ואני הטובה או לפחות, לא הרעה".
כשחזרה לארץ אירעה לה תאונת דרכים. מכונית נכנסה באופנוע שבו נהגה, ובעקבות פציעתה הגיעה לעורכת דין מומחית בדיני נזיקין. לאחר ששוחחו בעניין התאונה והשלכותיה, סיפרה שרר לעורכת הדין על אביה ושאלה אם אפשר לתבוע על הנזק שעשה לה.
"זה היה בספטמבר 2008", היא נזכרת. "כששאלה בת כמה אני ואמרתי שב־5 באוקטובר אהיה בת 25, אמרה עורכת הדין: 'תצטרכי להחליט מהר, כי אז תחול התיישנות'. חשבתי יומיים והודעתי לה: 'אני עושה את זה'".
שרר לא הסתפקה בתביעה נגד אביה, ותבעה גם את הרשויות, כמו העובדת הסוציאלית של כוכב־יאיר, שלא דיווחה לטענתה לרשויות. "זו הייתה תביעה תקדימית, שלומדים אותה בפקולטות למשפטים. כשאני מופיעה כמרצה אורחת באוניברסיטה, בנושא פגיעה מינית בתוך המשפחה, אני שומעת לא פעם: 'אה, את שרר נגד שרר'", מחייכת יעל שרר, שקיבלה בעקבות התביעה האזרחית פיצויים שאינה מוכנה לספר מה גובהם.
כשהחלה בהליכי התביעה, היא הייתה סטודנטית לקולנוע שנה א' בבית הספר "מנשר" בתל־אביב. בקורס על קולנוע תיעודי הבינה, לדבריה, איזה כוח יש בצילום ותיעוד. "כיוון שכל הזמן האשימו אותי שאני משקרת בקשר לדברים שקרו עם אבא שלי, החלטתי לצלם את ההליכים". הצוות המקצועי כלל את הקולנוענית התיעודית גלי מאירי, את יורם עברי שצילם והפיק יחד עם דיויד נוי. שרר כתבה את התסריט וביימה. "בסוף שנה ב' כבר היה לי סרט, שהוקרן בדוקאביב 2012 ובערוץ 2".
הופעת בסרט בפנים גלויות ובשם מלא. מה הביא אותך לחשיפה האמיצה?
"ייאוש. התביישתי מאוד במה שקרה לי, באשפוז, בעובדה שהעדתי נגד אבא שלי, בכך שזה קרה לי. הרגשתי סוג ב'", היא דומעת. "לא יכולתי לחיות עם התחושה הזאת ועשיתי צעד מאוד קיצוני: הכרחתי את עצמי להפסיק להתבייש. כשהופעתי בערוץ 2 וסיפרתי על עצמי זה נתן לגיטימציה לעוד נשים וגברים להפסיק להתבייש. אני הייתי ה־METOO# הראשון. כמות הפניות אליי בעקבות הסרט הייתה מטורפת. ואז, התחלתי להקרין את הסרט במסגרות שונות, בליווי הרצאה על החוויה האישית שלי, ונשים בכל הגילים באו ואמרו: 'זה קרה גם לי!' והרגישו שהן לא לבד. אני חשבתי שאני יחידה בעולם".
הם לא הילדים שלי, הם צאצאים שלי
היום מגדירה שרר את עצמה פעילה חברתית. זה שש שנים שהיא פועלת בתחום הקליטה הראשונית במערכת הבריאות, של נפגעות ונפגעי אלימות מינית. "נקודת הקליטה הראשונית היא המפתח להמשך התהליך וקובעת מה יהיה העתיד של הנפגעת", היא אומרת. "אם היא נכנסה להיריון כתוצאה מהאונס, אם היא נדבקה באיידס - כי רק בנקודה הזו אפשר לתת טיפול מונע. זה יקבע אם היא נדבקה במחלות מין ואיזה טיפול עליה לקבל ואת הבריאות הנפשית שלה. הנקודה הזאת גם תקבע במידה רבה אם האנס יורשע או לא, כי שם נלקחות הראיות.
"למרכזי הסיוע יש תוכנית ליווי טובה ואני עוסקת פחות בפרטני ויותר במדיניות. אני כותבת מסמכי עמדה, פועלת ליישומם מול משרד הבריאות, חדרי המיון והחדרים האקוטיים (מרכזי חירום לנפגעי פגיעה מינית בבתי החולים, צ"ר), נפגשת עם חברי כנסת כדי להסדיר את הנושא בחקיקה ועוד".
שרר גם משמשת סגנית יו"ר בעמותת "אחת מתוך אחת", שהוקמה בשנת 2005 על בסיס דף בפייסבוק שריכז עדויות בגוף ראשון של נפגעות פגיעה מינית, ופעלה להעלאת המודעות בנושא. "מאז התרחבנו ואנחנו פועלים אקטיבית נגד עברייני מין", אומרת שרר. "אני גם מקדמת חוק שימנע מעברייני מין לשנות את שמם ופועלת לפתוח מרכזי חירום נוספים, כי כיום יש רק חמישה כאלה. כמו כן אני עוסקת בנושא סמי האונס ומנסה לקדם הגשת כתבי אישום בנושא ופועלת נגד עברייני מין שפועלים נגד ילדים מתחת לגיל חמש. אני קמה כל בוקר בתחושת הישג, כי אני רואה שדברים משתנים וזה מעודד אותי להמשיך".
איך השפיע הסיפור האישי שלך על האדם שאת היום?
"ברור שאני מי שאני, בין השאר, בגלל הדבר הזה, שהוא חלק בלתי נפרד ממני. לפעמים שואלים אם החלמתי, אם זה מאחוריי, אם אני רוצה לסגור את הסיפור הזה - מבחינתי אלו שאלות לא רלוונטיות, כיוון שהפגיעה היא חלק ממני ואיני יכולה לצאת ממנה. זה כמו לאבד יד. אפשר לחיות בלעדיה, אבל אי־אפשר להצמיח יד. הפגיעה נשארת ולומדים לחיות איתה".
עד כמה זה השפיע על קשרייך עם גברים?
"זו לא השאלה הנכונה. זה השפיע על יחסיי עם כל אדם. ברור שהיכולת שלי לתת אמון בבני אדם מושפעת מאוד מהסיפור שלי".
יש לך בן זוג?
"לא".
חידשת את הקשר עם אביך?
"לא, ואני גם לא מעוניינת. לא סלחתי לו ואין לי עניין לסלוח לו".
יש סיכוי שתשני את דעתך ותקפיאי לעצמך ביציות?
"בזמן ההליך לתרומת ביציות מדדו לי את רמות ההורמונים והתברר שאני עצמי סובלת מבעיות פריון ובלות מוקדמת וללא טיפולי פוריות לא הייתי מבשילה ביציות בצורה ספונטנית. בסבב השלישי רמות ההורמונים שלי כבר היו אפסיות ונאלצתי לקחת המון הורמונים כדי שהביציות יבשילו. ואז הרופאים אמרו לי: 'אל תתרמי אותן, תקפיאי לך. אם לא תקפיאי עכשיו, אין לך יותר ביציות'. חשבתי רגע, ואז לקחתי את העט וחתמתי שאני תורמת. אמרתי שלא אאכזב את הנשים שנמצאות עכשיו בתהליך ולא אשלח הביתה אף אחת שרוצה ילד. אני עשיתי את השיקולים שלי ואני יודעת שאני לא רוצה ילדים, אבל איני מוכנה להרוס חיים של אישה אחרת שכן רוצה".
את לא מתחרטת?
"ממש לא. אני מקווה ובטוחה שהנשים שקיבלו את התרומה נוצרות את הילדים האלה, שהם בבת עינה של כל אחת שקיבלה אותם".
את רואה בהם ילדים שלך?
"לא. הם צאצאים שלי. אם בגיל 18 מישהו ידפוק על דלתי - הוא לא יהיה הילד שלי. אני לא אמא שלו".
