פולנייה, נודניקית, יאכנע, דודה וחופרת הם עלבונות שוביניסטיים עתיקי יומין שנשלפים מהארכיון כדי לקטול נשים שעומדות על שלהן, מתעקשות ומקשות בשאלות. יש נשים שיעשו הכל כדי לא להיתפס כנודניקיות. הן יעדיפו להשלים מטלות מנג'סות בעצמן ולא לנג'ס, הן לא יגידו "אמרתי לך" אפילו שהן מה־זה אמרו לך. גם ביום סוער הן לא יתעקשו שתיקחי סוודר או שתסיימי מהצלחת. במקום להתעקש הן יתאמנו בלהרפות, וישחקו אותה מתוקות גם כשמבפנים הן חמוצות ולחוצות.
הילה מיכוביץ'־סיטון היא לא אחת מהן. היא מתפארת בכך שהיא נודניקית, נצר לשורה ארוכה של נודניקיות. בשנה האחרונה היא מתפארת בתכונותיה, מנכסת לעצמה את העלבונות כאילו היו מחמאות ומנסה גם להתפרנס מהן ולהמציא בזכות הטרחנות הבלתי נלאית שלה את המקצוע החדש.
היא בת 36, נשואה ואם לשניים מתל־אביב, עורכת וידיאו שהשלימה לאחרונה תואר שני בתכנון ערים בטכניון. יום אחרי שהתזה שלה התקבלה היא השיקה שירות חדש בשם
"הקרצייה מפולניה", הסלוגן שלה הוא: "עד שאתם זזים עדיף כבר שאני אעשה את זה לבד!" והאתר הקורע שלה הפך לוויראלי.
"אני אנדנד לכם עד שתשיגו את יעדיכם או עד שיימאס לכם ממני", היא מבטיחה, "אבל העבודה כולה שלכם. אני פה כאוזן קשבת ואני פה כשעון מעורר. אבל אני לא אפליקציה שאפשר להשתיק או לעשות לה סנוז. אתם תצטרכו לתת לי הסברים ולהתייחס אליי יפה גם כי אני בן אדם וגם כי יש לי רגשות".
למי שטוען שכל מי שהוא מכיר עושה דברים מבלי שינדנדו לו, היא עונה: "מי זה כולם? אתם לא כולם! אתם מיוחדים! ולאנשים מיוחדים מגיעה עזרה מיוחדת מקרצייה מיוחדת ונחמדה. ואם כולם היו קופצים מהגג? הייתם חושבים שזה רעיון טוב?"
שירותי הנדנוד שלה כוללים את פירוק המשימה לחלקיקים קטנים הניתנים להתמודדות, הצבת דדליינים, נדנוד באופן תכוף עד להשגת המטרה ושיחות מוטיבציה עוקצניות, הכל בהתאם לצורך וללקוח.
למי שמחפש קואצ'ר היא עונה, "אני לא קואצ'רית, אני פשוט נודניקית. קואצ'רים עוברים הסמכה ומאמנים אנשים לפתור את הבעיות שלהם בחיים או לעבוד על הפחדים שלהם. זה לא התפקיד שלי, אתם רוצים פסיכולוג - לכו לפסיכולוג. אתם רוצים קואצ׳ר - לכו לקואצ׳ר. אני קרצייה. מפולניה, שתדאג שתצליחו לעשות את הדבר שאתם רוצים לעשות".
תמיד היית כזו?
"כבר בנעוריי הייתי מנדנדת לחברה שהייתה דלוקה על בחור, ללכת להתחיל איתו. בצבא הייתי מאבחנת פסיכוטכנית, אחראית על זימונים של מועמדים לשירות. לאלה שהתקשו להגיע נדנדתי, התקשרתי בלי הפסקה, התרוצצתי לסדר להם החזרי נסיעות עד שצוינתי לשבח על מיצוי הזימונים. כבת של רופאים, בבדיקות רופא אני אף פעם לא מסתפקת בתשובה הראשונה ותמיד יש לי עוד מיליון שאלות שאולי לא נהוג לשאול עד שהבעיה נפתרת. בלימודי הקולנוע, שבהם כל ההפקות התבססו על התנדבות, התפקיד שלי, מלבד עריכת וידיאו, היה לנדנד לכולם להשלים את המשימות שלהם".
איך נראה היום שלך?
"אני קמה בבוקר ומתחילה לנדנד. אלה היו החיים שלי, תמיד. אני הקרצייה מוועד הבית, ויזמתי לעשות בבניין תמ"א. אני מנדנדת לכולם בחינניות וגם הכנתי לוח שיימינג חמוד בכניסה לבניין למי שעדיין לא שילמו. כמה נדנדתי לחברה ששאלה ממני מקדחה. כתבתי והזכרתי לה שאני צריכה אותה עד שהיא קראה לי קרצייה. טוב, בסוף כולם קוראים לי ככה. אחת הלקוחות התלוננה עליי לפסיכולוגית שלה, היא גם בהיריון וגם מנסה לסיים את הדוקטורט והתחלתי ללחוץ עליה. היא כתבה לי שהיא סוף־סוף נרדמה, אז כתבתי לה שלא תתרגל לישון".
בעצם המצאת מקצוע חדש.
"כן. לקח לי כמה שנים לפצח את זה, דרך עבודה ממושכת ופיילוטים אינסופיים ומחשבה מחוץ לקופסה. זה בא מהקישקע שלי וחברים חושבים שזה מאוד מתאים לי. הכל התחיל מחברת ילדות שעבדה כמנהלת לשכה וכל הזמן נדנדתי לה שתתפטר. יום אחד היא עשתה את זה, ואחר כך ישבה שנה בבית וחשבה מה לעשות עם עצמה. ואז תפסתי אותה, התקרצצתי, הצקתי והיום יש לה קונדיטוריית בוטיק והיא מתפרנסת ממנה בגאווה.
"יש לי עוד חברה, דוקטורנטית שסיימה את כל שיעורי הנהיגה והתכוננה לטסט, אבל פחדה לגשת לתיאוריה. אחרי כמה חודשים שנדנדתי לה לגבי זה, יום אחד הגעתי אליה ופשוט גררתי אותה למבחן. היא ניגשה, נכשלה, ושבוע אחר כך נבחנה והצליחה ועכשיו יש לה רישיון".
ומה עם התואר השני בתכנון ערים?
"מאוד עניין אותי ללמוד את זה, אבל אני לא רוצה לעסוק בזה. למדתי על עצמי המון בלימודים האלה, כל הקרצייה יצאה מתוך התואר הזה. המנחה שלי בתזה, ד"ר אפרת איזנברג, מרצה בכירה בפקולטה לארכיטקטורה ובינוי ערים בטכניון, היוותה השראה. הקונספט של מנחה, שמסתכלת עלייך ומלווה אותך ועוזרת לך לענות על שאלות, הוא גאוני. לקראת סיום התואר חשבתי לעצמי, מה, יום אחד אני אעשה דברים והיא לא תסתכל עליהם? אני אכתוב משהו ולא אשלח לה לאישור? אנשים צריכים קרצייה כשהם רוצים לעשות משהו ולא מגיעים אליו, כשהם מדחיינים ולא מצליחים להתמודד עם המשימות שלהם, וגם כשהם צריכים שמישהו יראה מה הם עושים, יתעדף את המשימות עבורם וייתן להם דחיפה שתגרום לדברים לקרות".
ולך יש קרציות בחיים?
"כן. ההורים שלי. אבא שלי, ד"ר שלום מיכוביץ' הוא נוירוכירורג. כשהתקשרתי לספר לו שהגשתי את התזה הוא מיד שאל אותי: 'ומה עם דוקטורט?' אני מתה עליו, אבל לקח לי זמן להפסיק לקחת את זה אישית ולהבין את הערך שגלום בזה. זה לא בא ממקום של תלונה אלא ממקום של קידום, והתכונה הזאת שלו גרמה לי לעשות דברים מדהימים.
"לפני שהתגייסתי היו לי כמה חודשים טובים להעביר. אני לתומי חשבתי שאם מסיימים תיכון ויש זמן חופשי, אפשר פשוט ליהנות מהחיים, והוא גרם לי לקחת שני קורסים באוניברסיטה הפתוחה ולהיבחן שוב לפסיכומטרי רק כדי שאראה לו שאני מנצלת את הזמן כהלכה. הוא חושב שהוא לא עשה עבודה טובה איתי, אבל אני חושבת שהוא עשה עבודה מצוינת.
"אמא שלי, רחל מיכוביץ', היא מתאמת השתלות איברים. לפני זה היא הייתה אחות ראשית במחלקה אונקולוגית. היא כל הזמן בטלפון, מאוד עסוקה, נודניקית אמיתית, שמאמינה שאף אחד לא יכול לעשות שום דבר טוב, אלא אם כן היא תבדוק אותו לאורך כל הדרך. אחרי שהראיתי לה את האתר שלי, היא סיפרה לי שכולם בעבודה קוראים לה קרצי".
ובעלך?
"אני הקרצייה שלו. כל הזמן אומרת לו מה לעשות ונוזפת בו כשהוא לא מוריד את הזבל, כי זה התפקיד שלו. השיחות בינינו מתנהלות כך: 'צריך לדבר עם הרואה חשבון'. שעה אחר כך: 'נו, דיברת עם הרואה חשבון?' ואחרי חצי שעה: 'אתה זוכר לדבר עם הרואה חשבון?' ואז הוא מתקשר לבשר לי שהוא דיבר איתו ואני מתחילה, למה לא שאלת ככה וככה? בקיצור, נודניקית. על הילדים זה לא עובד לי. מהבת שלי, אוליביה, למדתי לא לוותר. היא תירש אותי בתפקיד הקרצייה".
איך מתמחרים נדנוד?
"התכוונתי לתמחר את זה לפי כמות הנדנדודים, אבל היא משתנה לאורך הזמן: בהתחלה יותר ובהמשך נכנסים לרוטינה. אשת עסקים מנוסה יותר ממני ייעצה לי לתמחר את השירות לפי תקופת הנדנוד, בין חודש לחצי שנה, אבל קרה גם שהסכמתי לנדנד רק שבוע. רוב הנדנודים קורים בווטסאפ, כי בטקסט אני הרבה יותר קשוחה וסרקסטית, אבל אני לא בוחלת באמצעים. אני יכולה לגרור אנשים למטלות שלהם, למבחנים, להגשות, אני יכולה להיות ממש נודניקית".
ההורים שלך באמת נולדו בפולין?
"הסבים והסבתות ילידי פולין שברחו מהשואה, הוריי ילידי הארץ. אבל אני מאה אחוז פולנייה ונורא חשוב לי שידעו שאני כזאת, כי זה מה שמאפשר לאנשים לסלוח לי כשאני מעצבנת אותם, ההומור מוריד את העוקץ, פתאום זה נהיה כיף כשאני אומרת דברים מרושעים ונוזפת בהם".
היו גם תגובות רעות?
"יש כאלה ששואלים למה צריך את זה. וזה לגמרי לגיטימי, גם על מחשבים אמרו את זה פעם".
אולי הם עלו על משהו, מי באמת צריך קרצייה?
"זה כמו לשאול מי צריך אמא פולנייה. זה יכול לעזור לכל אחד".
את באמת מאמינה שיגיעו לקוחות?
"כבר עכשיו קיבלתי לא מעט פניות".
מי קהל היעד?
"סטודנטים אוהבים מאוד שמנדנדים להם, וגם דחיינים עם מטלות ביורוקרטיות סבוכות שהם מתקשים להתמודד איתם, כמו גם אנשים בתחילת דרכם שרוצים לפתוח עסק חדש מאפס. בינתיים רוב הפונות הן נשים. אני לא יודעת אם השוק הגברי לא צריך אותי או שעוד לא פענחתי אותו".
איפה את רואה את עצמך בעוד חמש שנים?
"מנהלת עסק מצליח, מעסיקה 20 קרציות ומטפלת באלפי מקורצצים. אה, וגרה בניו־יורק".
