גדלתי בראשון־לציון. בגיל 26 התחתנתי ונולדו לנו ארבעה ילדים. למדתי הנהלת חשבונות ועבדתי בזה במשך שנים. לפני שבע שנים בננו הקטן יונתן נולד, ופתחנו פיצרייה שעבדה יפה מאוד. הייתה תחושה שעלינו על גל.
בערב ל"ג בעומר 2011 הזמנו אורחים ועשינו מדורה בחצר. למחרת התעוררתי ושמעתי את הבכי של התינוק במעומעם, כאילו ממצולות הים. תוך כדי התעוררות הבנתי שאני לא שומעת טוב. קראתי לבעלי שיחזור מהר הביתה, והלכנו לרופא ששלח אותי בדחיפות לבית חולים. הרופאים קבעו שמדובר במחלה אוטואימונית, כלומר: הגוף שלי תקף את עצמו, עד היום לא ידוע למה. איבדתי 90 דציבל מסף השמיעה והוגדרתי כבעלת חירשות בינונית־עמוקה. נכנסתי לבהלה גדולה.
התחילו לטפל בי בסטרואידים ובתרופות נוספות, שלא עזרו ואף החמירו את החירשות. חזרתי לעבודה כמנהלת משרד של רואה חשבון, אבל הרגשתי שאני כבר לא רלוונטית. לא יכולתי לענות לטלפונים או לעקוב מה קורה סביבי, וכעבור כמה חודשים עזבתי. לילדים לא היה קל לקבל את המצב החדש שלי. הבן הקטן שלי בכלל לא זוכר אותי שומעת, כי מאז שהיה תינוק תקשרתי איתו בפנטומימה.
בכל פעם שהרגשתי ירידת שמיעה אושפזתי, ועדיין הייתה לי אמונה שזה יעבור. באשפוז השלישי החלטתי לעבור ניתוח שבו מלבישים מכשיר שמיעה על עור התוף. בבדיקה האחרונה לפני הניתוח התברר שחלה ירידה נוספת בשמיעה, ושאי־אפשר לנתח אותי משום שאני חירשת מדי. ירד עליי מסך שחור. חשבתי לעצמי, זהו, עוד מעט אני לומדת את שפת הסימנים. בכיתי בלי הפסקה. נתנו לי תרופות הרגעה. לא יכולתי לרדת יותר נמוך מזה.
לילה אחד, חצי שנה לאחר שהתחרשתי, בעלי קיבל התקף לב. מד"א הדריכו אותי בטלפון מה לעשות, תוך שאני בקושי שומעת מה הם אומרים. עשו לו צנתור והוא נכנס לשיקום. הפיצרייה התחילה לקרטע, המצב הכלכלי התדרדר, ובסופו של דבר סגרנו ונותרנו עם חובות אדירים, שאמא של בעלי עזרה לנו לסגור.
כיום השמיעה שלי מוגדרת ברמת חירשות עמוקה. התחלתי להיעזר במכשירי שמיעה, ולהבדיל ממי שנולד חירש, אני מדברת מאוד ברור. עם זאת, חיי החברה שלנו נפגעו קשות. מוזיקה, שכל כך אהבתי, הפכה לרעש - מבחינתי זה כמו להפעיל בלנדר. בלי מוזיקה אין טעם ללכת להופעות, מסיבות או חתונות. בנוסף, אני לא יכולה לשבת עם אנשים, משום שאני לא מצליחה לעקוב כשכולם מדברים יחד. כבר קרה ששמעתי איך אנשים מבטלים אותי: 'עזבי, היא לא שומעת', או כאלה שאמרו לי בפרצוף 'לא משנה' כששאלתי 'מה אמרת?' מה, אני כזאת לא חשובה שאת לא יכולה לחזור בשבילי שוב על הדברים שלך?
חברות הפסיקו להתקשר. גם בזוגיות צצו קשיים, כי בעלי פתאום היה צריך לעמוד מולי כדי שאשמע מה הוא אומר. היחסים עם המשפחה המורחבת נשברו. כל זה יצר אצלי כעס ענקי על כל העולם. הכל קרס. מצאתי את עצמי בודדה, בבועה. בכיתי כל יום. לא הצלחתי לקבל את עצמי כחירשת, וחייתי בהמתנה ליום שבו אחזור לשמוע.
הבנתי שהרפואה הקונבנציונלית לא יכולה לעזור לי. התחלתי לקרוא ספרים רוחניים כמו 'הסוד' ו'המסע', והלכתי לכל מיני טיפולים אלטרנטיביים. בהמשך נרשמתי לקורסים שונים בתחום הרוחניות והריפוי האלטרנטיבי, שעזרו לי להבין שאני לא מושלמת, אבל שלמה, כמו שאני. התחלתי לטפל באנשים: בהתחלה הלכתי עם מיטת טיפולים מבית לבית, ולפני כחמש שנים פתחתי קליניקה בבית. אני מטפלת בגוף ונפש, מרפאת במגע. אני מלמדת את המטופלים שלי להכיר, לרפא ולהגשים את עצמם.
שאלתי את עצמי המון פעמים למה זה קרה דווקא לי. לקח לי זמן להבין שלא נענשתי על משהו. תמיד הייתי אדם מקשיב, אבל הקשבתי לכל מה שקורה בחוץ – ולא לעצמי. הבנתי שהייתה לי שליחות. כיוון שהתעלמתי ממנה, הגוף שלי החליט שהוא לא יכול להחריש יותר.
היום, אם שואלים אותי אם אני מעדיפה את כוכי של פעם, השומעת, או את כוכי של היום, החירשת - אני מעדיפה את כוכי החירשת. אני חולמת לגעת בהרבה אנשים, לרפא לבבות, לתת כוח מהשיעור שלי. אלמלא זה, כל המסע לא היה שווה.
שורה תחתונה: "תמיד תזכרו שגם אם אתם תקועים בחרא, זה אחלה דשן בשביל לגדל גינה".
