הנשים שקראו ספר בשפת המקור, והחליטו: לא ננוח עד שנתרגם אותו

רונה משיח המציאה את הביטוי "אקטיביזם תרגומי", כדי לתאר את הדחף של מתרגמת הנתקלת בספר ומרגישה כי היא חייבת להביא אותו לקהל הקוראים בעברית. למה? כי הוא מרתק, חתרני, חדשני, כי היא לא מוכנה להסתכן באפשרות שמישהי אחרת תתרגם אותו.

עולם בלי שילה הוא לא עולם

שלי גרוס, "שילה לוין מתה והיא חיה בניו־יורק" מאת גייל פארנט

שלי גרוס. בלוגרית, כתבת אופנה וסופרת(צילום: יונתן בלום)

שלי גרוס, בלוגרית ("המלבישה"), כתבת אופנה ("לאשה") וסופרת ("החיים ומה שלבשתי") אחראית לתרגום המחודש והמוער של "שילה לוין מתה והיא חיה בניו־יורק" מאת גייל פארנט. הספר - העוסק בחייה וייאושה של בחורה יהודייה בניו־יורק, המתכננת את התאבדותה הדרמטית - ראה אור לראשונה ב־1975 ושנים אחדות לאחר מכן תורגם לעברית. לגרוס זהו תרגום ראשון.

מה גרם לך לרצות לתרגם שוב דווקא את הספר הזה?

"נתקלתי בספר בערך בגיל 14, בספרייה בסלון, בבית. מהמשפט הראשון הבנתי שהוא לא ספר רגיל ועד היום הוא אחד המצחיקים שקראתי. בשנים הראשונות הוא עזר לי לבחור חברים: הייתי נותנת אותו לאנשים, ואם הם אהבו אותו, היה לי ברור שנסתדר. ככל שעבר הזמן שמתי לב שפחות ופחות אנשים שאני פוגשת נתקלו בו, ואת התרגום הישן (והנהדר, של נורית יהודאי) נעשה כמעט בלתי אפשרי להשיג. מבחינתי עולם שבו הספר הזה לא נגיש הוא עולם קצת פחות טוב, אז לא הייתה ברירה אלא לתרגם מחדש".

היה קל לשכנע את הוצאת תכלת להוציא מהדורה חדשה של הספר?

"גם עינת ניב, עורכת ההוצאה וגם רוני בק, עורכת התרגום, הן מחובבות שילה לוין, כך שהן הבינו מיד את הפוטנציאל".

"הספר הזה עזר לי לבחור חברים: הייתי נותנת אותו לאנשים, ואם הם אהבו אותו היה לי ברור שנסתדר"

מה בספר עדיין רלוונטי?

"גייל פארנט, הסופרת, היא גם תסריטאית קומית מחוננת ('בנות הזהב') וההומור שלה לא מתיישן".

היו לך קשיים מיוחדים בעבודה על הספר?

"הספר נכתב בתחילת שנות ה־70 ומבחינה זו הוא ספר תקופתי. לא קל למי שהתרגלה לנעימות של הפוליטיקלי קורקט הנוכחית להיתקל חזיתית במצבן של הנשים באותה תקופה, בהומופוביה ובשמנופוביה".

איך עבדת על התרגום, ובעיקר על ההערות?

"אני יודעת את הספר כמעט בעל פה, גם את התרגום הישן וגם את המקור, כך שהעבודה על התרגום הייתה אחד הדברים היותר כיפיים וזורמים שיצא לי לעשות. להערות התייחסתי כמו לכתיבה בבלוג: שאלתי את עצמי על מה הייתי רוצה לדעת יותר, מה היה גורם לי לסגור את הספר ולפתוח גוגל או לדבר עם חברה".

ממה נהנית במיוחד?

"לרוץ במהירות הכתיבה והדיבור של גייל פארנט, מתברר שזה קצב שמתאים לי מאוד".

יש לך תוכניות לתרגום נוסף?

"לא תוכניות מוגדרות, אבל זה היה כל כך כיף שלא נראה לי שפעם אחת תספיק לי".

בריחה לאי בודד

רונה משיח, "מקום קטן" מאת ג'מייקה קינקייד

רונה משיח. לומדת בתוכנית ללימודי מגדר, כשמאחוריה תואר שני באמנויות ורשימה מכובדת של תרגומים(צילום: ענבל לויתן קראוס)

מה גרם לך לתרגם את "מקום קטן"?

"קינקייד היא בשבילי מופת ספרותי של הקריאה המוסרית: 'האישי הוא הפוליטי'. היצירה שלה משולבת בפרטים אוטוביוגרפיים ועם זאת היא אומרת משהו אוניברסלי בכתיבה על אמהות ובנות, או על לבנים ושחורים בעידן שאחרי פירוק האימפריות. בכל קריאה מחדש נדמה לי שהיד של קינקייד יוצאת מתוך הספר כדי לטלטל את גופי ואת תודעתי. ב'מקום קטן' הדוברת פונה ישירות אל הקורא, ומדמיינת איתו ועבורו יציאה למסע אל האי הקריבי שבו נולדה ושממנו נשלחה לאמריקה בגיל צעיר כדי לפרנס את משפחתה. הפיתוי לברוח מהשגרה אדיר. אבל את מה שקורה לקורא ולסופרת בחופשה הזאת, ואת ההיסטוריה שנחשפת לנגד עינינו - שום מדריך תיירים לא יעז לספר לנו".

מתי קראת את הספר לראשונה?

"התאהבתי בקינקייד לפני יותר מעשור כשיצאו תרגומים ראשונים שלה לעברית והתחלתי לחפש את ספריה שלא תורגמו. את 'מקום קטן' מצאתי בחנות ספרים יד שנייה, הוא המם אותי וחזרתי אליו. יש לה קול ייחודי, טביעת אצבע שאי־אפשר לטעות בה. היא מכריחה אותנו להיות קוראים פעילים, היכולת שלה לתעל רגשות לסימני כתב על נייר היא חלק מגדולתה כיוצרת".

היה קל לשכנע את הוצאת לוקוס להוציא את הספר לאור?

"התחלתי את מלאכת התרגום בשנת 2010 והטקסט הסופי חיכה עד שהבשיל רגע יציאתו לעולם. הפנייה אל המו"לית התרחשה כשכמעט הרמתי ידיים. הערכתי את שירה על האומץ שלה, אבל לא האמנתי שתתעניין בספר שמשלב דיון ואוטוביוגרפיה. ד"ר עמרי הרצוג, חוקר הספרות היחיד בארץ שהתמחה ביצירתה של קינקייד, עודד אותי לנסות. לשמחתי, שיחת הטלפון הראשונה שלי עם שירה הפכה לדיאלוג פורה על ספרות ועל החיים ועל הקול הייחודי של קינקייד. שיתוף הפעולה בינינו הביא לפרסום תרגום של קינקייד, לאחר יותר מעשור שבו לא תורגמה לעברית. בעקיפין הוא גם הוביל לזכייתה בפרס 'דן דוד' היוקרתי על תרומתה לאנושות. פחות משנה לאחר פרסום 'מקום קטן', שירה ואני פגשנו את קינקייד בטקס הענקת הפרס. הגשמתי חלום".

"התאהבתי בקינקייד לפני יותר מעשור כשיצאו תרגומים ראשונים שלה לעברית והתחלתי לחפש את ספריה שלא תורגמו"

אילו קשיים מיוחדים היו בעבודה על "מקום קטן"?

"התרגום מאופיין במתח בין רצון להישאר נאמנה למקור לרצון ליצור יצירה שכמו נכתבה בעברית. גיליתי שאני מלהטטת בין האסכולות לפי האינטואיציה שלי כקוראת. ישנם מקומות שבהם הבחירות היו צורמות לאוזן בכוונה, כדי לשרת את הטקסט המקורי ולגרום לקוראים לתהות על משמעות היסטורית של ביטויים".

וממה נהנית במיוחד?

"זו עבודה סיזיפית שדורשת התחברות לתדר של אמנית שאינה אני, להיות קשובה ככל האפשר לכל ניואנס בשפת המקור ולתעל אותו כראוי לשפת היעד. התהליך דורש קריאה מעמיקה ומרפרפת ואז קריאה מקוטעת וקריאה חוזרת. החזרה הופכת את מלאכת התרגום לפעולה אינטימית עם מילים של אחרים. למדתי ליהנות מהטנגו הווירטואלי הזה, ולזהות מחדש את פעולת התרגום האישית כפעולה פוליטית שנותנת מקום חדש בעברית לקול המובחן והחד־פעמי של קינקייד".

יש לך תוכניות לתרגום נוסף?

"תרגמתי עוד ספרים שמחכים לרגע הנכון כדי להתממש, ובהם ספר מאת בל הוקס ואסופת סיפורים לנוער. לאחרונה יצרתי קשר עם סופרת הודית מרתקת, שיצירותיה אינן מוכרות לקהל בישראל ואני מקווה שאוכל לתרגם אותה".

בוחרת בפינצטה

רנה ורבין, "אביב באיליריה" מאת אן ברידג'

רנה ורבין. למדה ספרות ותסריטאות, סופרת ומתרגמת ובעלת הוצאת הספרים "ערבי נחל"(צילום: דנה קופל)

את "אביב באיליריה" של הסופרת הבריטית אן ברידג' תרגמה רנה ורבין כספתח להוצאת ספרים קטנה שהקימה לאחרונה, "ערבי נחל". ורבין למדה ספרות ותסריטאות, שימשה עורכת ספרי המקור של ידיעות ספרים וכתבה ביקורות ספרים ב"הארץ" וב"העיר". היא מחברת הספר "כמה טוב לחיות" ותרגמה ספרים ומחזות. "הקמתי הוצאה כדי לבחור בעצמי את הספרים שאתרגם", היא אומרת. "רציתי להיות אחראית על הספר משלב הבחירה ועד להורדה לדפוס. אני לא מתחרה בהוצאות הגדולות על השגת זכויות לספרים חדשים, אני מתמקדת בגילוי ספרים ישנים שפוספסו ולא תורגמו בזמנם לעברית".

איך הגעת אל "אביב באיליריה" מ־1935?

"אני מוצאת ספרים בדרכים שונות ומשונות: בחיטוט בחנויות יד שנייה בכל עיר שאני מגיעה אליה, בקריאת המלצות של בלוגרים מחו"ל, בחיפושים בסדרות דומות של הוצאות קטנות בלונדון וניו־יורק, שמחדשות אוצרות ספרותיים ישנים. אני עובדת לבד לגמרי עד סוף שלב התרגום, ואז נכנסת לתמונה מיכל קריסטל, עורכת הלשון הכי טובה שעבדתי איתה. אני מעדיפה להוציא ספר אחד בשנה, כל עוד אני יכולה לבחור בפינצטה רק את מה שבאמת מעולה בעיניי. אני משקיעה בכל ספר הרבה מעבר למה שהוא אי פעם יוכל להחזיר במכירות. אבל זאת עבודה של אהבה ואני נהנית מכל רגע".

"אני מעדיפה להוציא ספר אחד בשנה, כל עוד אני יכולה לבחור בפינצטה רק את מה שבאמת מעולה בעיניי"

מה אהבת בו במיוחד?

"זה סיפור שמתרחש בשנות ה־30 של המאה ה־20, תחילת ימי הפמיניזם והפסיכולוגיה. הוא מספר על ליידי בריטית שעוזבת את משפחתה המזלזלת ובעלה המדכא ואת המוסרות החברתיות שכובלות אותה ויוצאת למסע גילוי עצמי באזור שנקרא פעם איליריה, רצועת חוף שבין ונציה לדוברובניק של היום. יש בספר שילוב בין עוררות השכל והתעוררות הרגש שמצליח לשחרר אותה מצד אחד ולפקס אותה מצד שני, ויש בו תיאורים מרהיבים של התרבות והטבע בערים ובעיירות של איטליה וקרואטיה. הדיאלוגים השנונים והתובנות שלה על עצמה ועל משפחתה וחייה, באופן כמעט לא ייאמן, רלוונטיים ברובם גם לנשים בימינו".

מה הספר הבא שאת מתכננת לתרגם?

"'יומן צבים' של ראסל הובן האמריקאי־בריטי, שיצא במקור ב־1975. הוא מתרחש בשנות ה־70, בשיא המהפכה ההיפית שמגיעה ללונדון מארצות־הברית וסוחפת את שני גיבורי הספר הבודדים. זה ספר שכובש לאט, הוא מתחיל בשקט ובקטן, אבל עד עמוד 50 התחשק לי למרקר בו כל משפט שני ועד סוף הספר הרגשתי שעברתי תהליך שחרור, כמעט מיסטי. הוא כתוב בשנינות חדה ולפעמים עוקצנית לצד רגעים פיוטיים שמרחיבים את הלב".

כך בחרת אותו?

"אני רוצה להוציא ספרים שמקסימים אותי, שמרוממים את הנפש ומפיחים רוח במפרשים".

ההיגיון שבחוסר ההיגיון

דורית שילה, "חיבוק־גדול" מאת רומן גארי

ד"ר דורית שילה. מרצה לספרות צרפתית, מתרגמת, עורכת ומבקרת ספרות(צילום: איציק קנטי)

ד"ר דורית שילה אומרת שבעת עבודתה על תרגום, היא רואה בעיני רוחה שלוש מתרגמות גדולות: אילנה המרמן, נילי מירסקי ואירית עקרבי. האחרונה ערכה את תרגומה ל"חיבוק־גדול" של רומן גארי (שנודע גם בשם העט אמיל אז'אר), ושילה מתארת את העבודה לצדה כ"שעות יקרות מפז של למידה והשתאות". גארי כתב את "חיבוק־גדול" באמצע שנות ה־70 תחת שמו הבדוי. במרכזו גבר החולק את חייו בדירה עירונית עם פיתון מחמד. שילה - מרצה לספרות צרפתית (באוניברסיטת תל־אביב), מתרגמת, עורכת (בין השאר בכתבי העת "הו" ו"המוסך") ומבקרת ספרות - כל כך התפעלה מ"חיבוק גדול", שהחליטה ליזום את תרגומו בעם עובד, אף שידעה שמתרגמים רבים נמנעו ממנו בגלל מורכבותו.

היו קשיים בתרגום?

"הספר הזה הוא שדה מוקשים ואתגרים, הוא מלא פלפולים ומשחקי מילים. יש בו אתגר לא רק למתרגמת אלא גם לגיבור, מסיה קוזן. הוא חי בגפו בדירת שני חדרים בלב פריז וחושב שהוא מובן לסביבתו, אבל המחשבה שלו כל כך סיבובית ומתנגשת בעצמה, שעברתי המון טיוטות עד שהצלחתי להעביר לעברית את ההיגיון שבחוסר ההיגיון שלו. הייתי צריכה להיות ברורה וסתומה בו זמנית. כמתרגמת, אני חותמת על חוזה וירטואלי עם הטקסט להיות נאמנה לעברית. אני רוצה ליצור ספר עברי. היה לי קשה להפוך את מסיה קוזן המלופף סביב עצמו וסביב נחש הפיתון שלו לגיבור ספרותי צרפתי שדובר עברית שוטפת".

"ספר שהוא שדה מוקשים ואתגרים"

ממה נהנית במיוחד בתרגום?

"פסקאות רבות הצחיקו אותי כל כך שצחקתי בקול רם, וחלקים אחרים ריגשו אותי עד דמעות. יש בסיפור גם פסקאות שגורמות לבכי וצחוק בו זמנית. כשגארי מתאר במילים מצחיקות את 'איבריה הרגישים' של אחת השכנות בבניין של מסיה קוזן, נאלצתי להמציא כינויים בעברית כמו 'פשפשונית', 'מבושונת', 'קוסקוסונת' ו'חריצונת'".

יש לך תוכניות לתרגומים נוספים?

"בימים אלה אני מתרגמת את 'להתראות למעלה' מאת פייר למטרה ונהנית מאוד. אני אוהבת את הכתיבה האירונית הדקה שלו. אני מקווה שאצליח להעביר אותו כראוי לעברית".