אני שונאת את כל רוכבי האופניים החשמליים - ואני ביניהם

הבן שלי חטף דוושה של אופניים חשמליים לתוך הפרצוף כשהיה בן שנה וחודשיים. היינו בטיילת של תל אביב. הוא בדיוק התחיל ללכת. הייתי בהיריון מתקדם עם השני. ואז בום. הגיעה מישהי, לא על שביל האופניים ואפילו לא קרוב אליו, והעיפה אותו באוויר. שלושה סיבובים. תינוק קטן. פרצוף מלא דם. תפסתי אותו ורצתי למסעדה בצד השני של הכביש, כדי לשטוף אותו. משם המשכנו למיון. חמישה תפרים בתוך הפה. אין לי מושג מה קרה עם הרוכבת שפגעה בו. ראיתי שגם היא נפלה ותוך כדי צרחות של התינוק שלי שמעתי אותה אומרת "למה אתם נותנים לילד להסתובב ככה", והייתי עונה לה אבל מיהרנו להסתלק משם, ובואו נגיד שהיא לא טרחה לרדוף אחרינו. זה היה לפני חמש שנים, כששניהם היו בחיתולים. גם הילד, וגם תופעת האופניים החשמליים.

מאז אני שונאת רוכבי אופניים חשמליים. שונאת. אני יודעת שזו מילה חזקה, אבל לא הצלחתי למצוא מילה אפילו יותר חזקה, אז נסתפק בה. אם אתה מניח את התחת שלך על כיסא של אופניים חשמליים, אני שונאת אותך. אתה לא צריך אפילו ללחוץ על הגז. ישיבתך הזחוחה היא די והותר. הפרצוף המתנשא שלך, ראשך נטול הקסדה, כי לך זה לא יקרה, מה פתאום, אתה מעל כולם, מעל החוק, מוות זה לא משהו שקשור אליך. הכתף שמצמידה את הטלפון לאוזן, המבט המזלזל, הרכיבה נגד כיוון התנועה, לתוך רמזור אדום, מתי שבא לך, איך שאתה רוצה, שם זין על כולם, יאללה עופו לי מהמדרכה ותפסיקו לצעוק עליי, אני גם ככה לא שומע כלום בגלל האוזניות. השנאה כתובה בלשון זכר אבל מכוונת באותה מידה גם לרוכבות.

נדמה לי שזה הזמן לציין שמזה שלוש שנים, גם אני רוכבת על אופניים חשמליים. זה כלי מדהים. אני לוקחת את הילדים לגן על אופניים, ומביטה ברחמים על שאר ההורים שמחפשים חניה. מדי בוקר אני רוכבת מגבעתיים לתל אביב בעשר דקות, עוקפת בקלות את חותמי הקבע בפקקים. אבל ברגע שאני מניחה את התחת שלי על הכיסא של האופניים, אני יודעת שכולם שונאים אותי. נהגים שונאים אותי, הולכי רגל שונאים אותי, רוכבים אחרים שונאים אותי, אני שונאת את עצמי.

זה לא מעניין אף אחד שיש לי קסדה, שאני עוצרת ברמזורים, שאני ממש משתדלת לשמור על החוק, לא להפריע לאף אחד ובטח שלא להעיף תינוקות באוויר. אני חלק מנחיל עצום ועוצמתי. איש לא מבדיל ביני ובין נער בני 14, פורע חוק שמעולם לא נתקל במבחן תיאוריה, ואני בדרך כלל סופגת את הקללות שמיועדות אליו. אני גם יודעת שזה לא משנה כמה אהיה מרוכזת ברכיבה, גם לי זה עלול לקרות. גם אני יכולה לפגוע, להעיף, לפצוע, בלי שום כוונה רעה. ובגלל שאני על האופניים, אני אהיה זו שתישא באשמה.

לפני כמה שבועות סיפרתי לבן שלי על התאונה שהוא עבר. בבת אחת הכול חזר אליי. הצרחות שלו במיון, התפרים הכואבים, הפרצוף שנשאר נפוח לכמה ימים. למחרת הלכתי לעבודה ברגל. וחזרתי ברגל. ואז עוד פעם, ועוד פעם, וכבר תקופה ארוכה שאני מוותרת על כל כאב הראש הזה שנקרא אופניים חשמליים. הזמן שלי עדיין יקר, אבל לפחות אני מעבירה שעתיים ביום בלי לחץ, בלי סכנה ועם הרבה שירים באוזניות. ואם בכל זאת יום אחד תראו אותי על אופניים, תדעו שזה רק בגלל שלא הייתה לי ברירה.

הנה העולם דרך האופניים שלי. שקט ונחמד. והלוואי שיישאר ככה, וחוק מרפי לא יעצבן אותי עכשיו(צילום: ליאת בר-און)