במציאות, ישראל ממוקמת במקום מביש בצמרת הפערים בין עניים לעשירים של מדד ה־OECD, אבל בים הפער הגדול ביותר בין ישראלים לא עולה על 20 שקל, שמשלמים מי ששוכרים מיטת שיזוף לעומת אלה שפורשים מגבת ומתקינים צילייה בעצמם.
חוף הים הישראלי הוא המקום היחיד בעולם שבו מוכר הארטיקים משווק את הסחורה עם האיום האולטימטיבי הכל כך ישראלי ״אני הולך! אני הולך!״ ולמרות שברור שבעוד עשר דקות בדיוק הוא יחזור - זה עובד בכל פעם מחדש על הילדים (וגם קצת עלינו).
כשביקרנו בלונדון פגשנו בפארק ילד ואבא בריטים בארגז החול. האבא הופתע כשביקשנו להשתמש באחד מחמשת הדליים שהילד הביא איתו. למזלנו, הנימוס הבריטי הכניע אותו, אבל אי־אפשר היה לפספס את ההסתייגות. עוד לא פגשתי בחוף בארץ אמא או אבא שלא שמחים להשאיל כף או דלי.
ואם חייבים לתת למציאות לחלחל גם לפיסת החול הישראלית הנעימה הזו - הודות לקשרי הון־שלטון, מדיניות רשלנית וחוסר מחשבה, עם השנים רצועות החוף הטבעי הפתוחות הצטמצמו ומותירות כיום כל ישראלי עם ממוצע של 2.5 ס״מ של רצועת חוף בלבד. לא נותר לנו אלא להתחכך, להצטופף ולהתמרח היטב, כי השמש הישראלית, כמו המציאות שלנו פה, לא מרחמת.
"התמונה הישראלית שלי" - בחזרה לעמוד הראשי של הפרויקט
