בבואי לבחור תמונה אחת אני חושבת על התמונות באלבום משפחתי, שאצלנו הן בעיקר מימי הולדת וחגים.
אבל הפעם אני בוחרת בתמונה אחרת, תמונה קשה בחיינו כאומה, שנחקקה בזכרוני ובנפשי ולפיכך היא גם תמונה מאוד אישית. זוהי תמונת האנשים שיוצאים מבתי הכנסת ורצים בחופזה, תמונת הרחובות הריקים וצליל האזעקה שמפלח את השקט של יום הכיפורים, שחל באותה שנה בשבת (6 באוקטובר, 1973). לא די להביט במחזה הזה כדי להבין את עוצמת הרגע המטלטל.
רובי נהג להתפלל בבית הכנסת הקרוב לבית הוריו ושם היה נח בהפסקות בין התפילות. נהגנו להיפגש רק בערב בתום הצום, לשתייה ראשונה של תה חם עם עוגיות, ממש לפני הארוחה. כל המשפחה הייתה מתכנסת, מפה לבנה מעומלנת ומגוהצת הייתה פרושה על השולחן וקנקי התה החמים מונחים עליו.
אבל בשעת הצהריים ההיא, בערך בשעה 14:00, הכל נקטע והשתנה.
הייתי בבית עם שתי ילדות, הקטנה רק בת חודש וחצי. ירדנו שלושתנו למקלט, הצטיידנו בשתייה וחיתולים. אחרי זמן קצר הגיעו אליי חברות. גם רובי חזר, אכל משהו קל ויצא לצבא. המלחמה נמשכה זמן רב והשמועות שהגיעו היו קשות. מדי פעם הייתה לי תחושה שהנה זה נגמר ואכין ארוחה כמו זו שהכנתי אחרי מלחמת ששת הימים.
אבל הקרבות לא הסתיימו כל כך מהר. ידיעות על חברים קרובים שנהרגו או נשבו המשיכו להגיע, והייתה תחושה של משהו מאוד־מאוד קשה.
אף שהציעו לי לעבור לגור עם המשפחה, העדפתי להישאר בביתי בירושלים עם הילדות. יצאתי מתוך הנחה שעדיף שאשאר שם, כדי שאם בן זוגי ייצא לחופשה הוא לא יגיע לבית ריק, אני אהיה שם בשבילו.
רובי שירת כחייל מילואים באיסמעיליה שבמצרים במשך כמה חודשים. האבידות שספגה המדינה היו קשות, אלפי הרוגים, פצועים ושבויים.
שנים אחרי המלחמה, בכל יום כיפור, הייתי עומדת ומביטה מהמרפסת ולא יכולה שלא להיזכר בתמונת הרחוב ההיא. הייתי רוצה להבטיח לדורות הבאים שלא יצטרכו לחוות כזה שבר, אבל אנחנו עדיין חיים על חרבנו ומייחלים יחד לימים של שקט.
"התמונה הישראלית שלי" - בחזרה לעמוד הראשי של הפרויקט
