"אני ניצולת השואה. אני לא גאה בזה, אבל אני כבר לא מתביישת"

    במשך 50 שנה, ד"ר ג'יזל סיקוביץ (91) שמרה על שתיקה. רק כשהפכה לפסיכולוגית והתחילה לעבוד ב"עמך" ולטפל בניצולים, הצליחה לדבר על מה שעבר עליה באושוויץ

    ד"ר ג'יזל סיקוביץ. "חייתי באמריקה 44 שנים ואף אחד לא שאל אותי על השואה. זה לא עניין אף אחד. אושוויץ הייתה ונשארה השואה שלי" (צילום: עמית שאבי)
    ד"ר ג'יזל סיקוביץ. "חייתי באמריקה 44 שנים ואף אחד לא שאל אותי על השואה. זה לא עניין אף אחד. אושוויץ הייתה ונשארה השואה שלי" (צילום: עמית שאבי)
    עם הנכד דויד בביקור באושוויץ. "המשימה שלי היא לגרום לצעירים להרגיש שהם לא רק חלק מארץ ישראל, אלא חלק מעם ישראל לדורותיו" (צילום: אלבום פרטי)
    עם הנכד דויד בביקור באושוויץ. "המשימה שלי היא לגרום לצעירים להרגיש שהם לא רק חלק מארץ ישראל, אלא חלק מעם ישראל לדורותיו" (צילום: אלבום פרטי)

    באחד הימים בקיץ 1999 נכנסה בתה הבכורה של ד"ר ג'יזל סיקוביץ לביתה בירושלים והודיעה: "אמא, את נוסעת לפולין!". "היא נידבה אותי למסע עם קבוצת תלמידים מישיבה תיכונית באפרת, לאחר שמישהי שהיא הכירה, שהייתה אמורה לנסוע, חלתה ברגע האחרון. מעולם לא התכוונתי לדרוך שוב על אדמת פולין, אבל הנסיעה הזאת שינתה את חיי", אומרת ד"ר סיקוביץ (91), פסיכולוגית בארגון "עמך", שזה 19 שנים נוסעת כעדה במסעות לפולין עם קבוצות של תלמידים, עם חיילים ועם חברי הארגון האמריקאי של תומכי צה"ל. אז, ב־1999, זה היה המפגש הראשון שלה עם מחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו, 55 שנה אחרי ששרדה אותו בשואה.

     

    "נכנסנו מבעד לשער הבניין הגדול, שדרכו נכנסה אז הרכבת, עלינו לקומה העליונה, והילדים התחילו להתפלל במקום שבו עמדו שנים קודם לכן השומרים הגרמנים. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את בירקנאו במבט רחב, עד המקום שבו עמדו תאי הגזים, שכבר אינם. כשהיינו שם כאסירות ראינו רק את הסביבה הקרובה לנו. הסתכלתי על הילדים היהודים מתפללים ולבי התרחב".

     

    הרגשת תחושת נקמה?

    "הרגשתי שמחה. אף פעם לא רציתי להתנקם, נקמה לא נמצאת במושגים שלי".

     

    זרקו אותי מבית הספר

    היא נולדה בשם גיזלה (גיטו) פרידמן בעיירה חוסט שבאזור הקרפטים. בעת הולדתה, ב־1927, הייתה העיירה בתחום צ'כוסלובקיה. ב־1939 הועברה, בהסכם עם היטלר, לשלטון הונגריה, וכיום היא נמצאת בתחומי אוקראינה. הוריה, וולף וחנה פרידמן, ניהלו משפחה דתית־מודרנית־ליברלית. "אבא היה מלומד ודתי, לבש שטריימל וגם חליפה, והיה גם ציוני - שילוב נדיר למדי. לפני שנולדתי הוא קיבל סרטיפיקט לעלות לפלשתינה, אבל אמא סירבה לבוא כי היה להם טוב שם. אבא היה בעלים של שני עסקים, המצב הכלכלי היה מצוין, היה לנו בית יפה ותרבותי, מקום נפלא לגדול בו, לי ולשתי אחיותיי הגדולות".

    "זה התחיל בקטן, בפתק שהיה כתוב עליו 'מוות ליהודים' שזרק מישהו בכיתה, ונמשך בכך שהמורה נכנסה והודיעה: 'כל הילדים היהודים - לצאת!'"

     

    בגיל 12 התערער עולמה. "זרקו אותי מבית הספר. זה התחיל בקטן, בפתק שהיה כתוב עליו 'מוות ליהודים' שזרק מישהו בכיתה, ונמשך בכך שהמורה נכנסה והודיעה: 'כל הילדים היהודים - לצאת!' זה היה במרץ 1939. כל הילדים היהודים קמו, והילדים האחרים שתקו. לא הרימו קול. אף אחד, אף פעם, לא הרים קול לשאול: 'מה אתם עושים ליהודים שלנו?'"

     

    ההורים שכרו מורה שלימד אותה יחד עם כמה תלמידים יהודים אחרים, והם למדו בבית ככל שהמצב אפשר. "העובדה שלא יכולתי להמשיך בלימודים הייתה כאב לב גדול בשבילי. מילאתי את החסר בקריאת ספרים ובלימוד של כל מה שיכולתי", היא אומרת. בגיל 13 קראה את "רופא הנפש", ספרו של שטפן צווייג על ד"ר זיגמונד פרויד, ונשבתה בקסמה של התיאוריה הפרוידיאנית. "אבל להיות פסיכולוגית? ידעתי שלא אוכל להגיע לזה. אפילו לא בפנטזיות. כמי שנזרקה בגיל 12 מבית הספר יכולתי מקסימום להיות תופרת".

     

    האם, חנה פרידמן (צילום: אלבום פרטי)
      האם, חנה פרידמן(צילום: אלבום פרטי)

       

      באותה תקופה כבר השתלטו ההונגרים על העסקים של אביה, "ואני זוכרת שאבא כינס אותנו ואמר: 'ילדות, אין לנו יותר פרנסה'. הייתי בת 13 והרגשתי ייאוש נורא. מאין יבוא הלחם הביתה? אחרי זה אבא שלח את שתי אחיותיי הגדולות, אטו (אסתר, אז בת 19) ואלטי־רוחל (15) לבודפשט, ללמוד מקצוע. הוא קיווה שעכשיו אמא תסכים שניסע לפלשתינה והוא יוכל להגשים את חלומו להיות עובד אדמה בארץ ישראל, ורצה שיהיה לבנות מקצוע שיתאים לשם. אני נשארתי בבית. הוריי היו אנשים מאוד חרוצים. אמא, שהייתה בת של רב, אישה אלגנטית מאוד, השכירה שני חדרים בבית לתיירים הונגרים, בישלה להם וניקתה אחריהם כדי להכניס קצת כסף הביתה".

       

      בעיירת הולדתה היו 20,000 תושבים, מהם 8,000 יהודים והשאר הונגרים ואוקראינים. "תוך כדי המלחמה, בזמן שאירופה כולה בערה ובעצם הייתה כבר נקייה מיהודים, מה שנקרא יודנריין, אנחנו ישבנו בבתים שלנו והיה לנו אוכל. לקחו אותנו רק ברגע האחרון. 430,000 יהודי הונגריה נרצחו באושוויץ בתוך חודשיים, ביוני ויולי 1944".

      "אבא הלך לבית הכנסת ולא שב, והלכתי לחפש אותו. פתאום מישהו התקרב אליי ולא זיהיתי אותו. זה היה אבא, בלי זקן. הוא מצא ספר שגילח לו את הזקן כדי שההונגרים לא יעשו לו את זה ברחוב"

       

      ידעתם מה קורה באירופה?

      "אבא המשיך לקבל עיתונים ביידיש מפולין, וב־1943 קנינו רדיו שהיה היחיד בשכונה וכולם באו אלינו לשמוע את שידורי הבי־בי־סי ואת צ'רצ'יל. ידענו איפה המלחמה מתרחשת, אבל לא ידענו מה קורה עם היהודים. פליטים שחזרו מהתופת סיפרו שיש צרות גדולות, אבל אבא סיפר לאמא, לא לי. אני גם לא מאמינה שהוא ידע פרטים מעבר לזה שיש גטאות ועבודות כפייה, בטח לא על מחנות ההשמדה. אבל כולנו היינו פסימיים. ידענו שהדברים נעשים יותר ויותר גרועים וציפינו שיקרו גם לנו".

       

      ב־19 במרץ 1944, שלושה שבועות לפני פסח, נכנסו הנאצים לחוסט. ההורים הורו לשתי הבנות לחזור הביתה מבודפשט, "לפחות שנהיה ביחד". אחותה האמצעית, אלטי, הצליחה להגיע. אטו הבכורה נתפסה בבודפשט והועברה למחנה ריכוז. ואז הגיע ערב פסח. "אבא הלך לבית הכנסת ולא שב, ואמא אמרה לי ללכת לחפש אותו. הרחובות היו ריקים, עמדתי בפינת רחוב וחיכיתי, ופתאום מישהו התקרב ולא זיהיתי אותו. זה היה אבא, בלי זקן ועם קסקט. הוא מצא ספר שגילח לו את הזקן המטופח, כדי שההונגרים לא יעשו לו את זה ברחוב, כפי שקרה ללא מעט יהודים".

       

      בתום שבוע החג העבירו אנשי היודנראט הוראה לכל יהודי העיירה, לנעול את הבתים ולהתרכז בבית הכנסת. "שלושה ימים היינו שם, ואז העבירו אותנו לגטו - שלושה רחובות במרכז העיר שאליהם הכניסו את כל היהודים. הצטופפנו בדירה קטנה עם עוד משפחה, בצפיפות שאין לתאר. אחותי אלטי סבלה מכך שהשאירה דברים שאהבה בבית, יצאה מהגטו והלכה הביתה. מרחוק ראתה עגלה וסוס ליד הבית. מישהו עמד במרתף, הוציא את כל החפצים ונתן לאיש על העגלה את כל הרכוש שלנו. אלטי חזרה ולא הפסיקה לבכות".

       

      האב, וולף פרידמן (צילום: אלבום פרטי)
        האב, וולף פרידמן(צילום: אלבום פרטי)

         

        חמישה שבועות אחרי שכונסו בגטו הוצאו יהודי חוסט גם משם. "הלכנו ברגל ברחובות העיר היפה שלנו, עברנו את הגן שבו למדתי, בית הכנסת, הישיבה, בתי השכנים. מאחורי החלונות ראיתי צללים של אנשים שכבר רוקנו את הבתים שבהם היינו. לא חיכו אפילו שנתרחק. הגענו לתחנת הרכבת והועלינו על קרונות - כמעט מאה איש בכל קרון שהיו בו שני חלונות קטנים עם חוטי תיל ושני דליים: אחד עם מים והשני לשירותים. "שלושה ימים נסענו באותו קרון כשאנחנו יושבים על הארץ בצפיפות קשה, אבא, אמא, אלטי ואני. המצב הנפשי שלנו היה קשה. תארי לך, לראות את אבא ואמא, אנשים כל כך אלגנטיים ומכובדים - נאלצים לשבת על הדלי ולעשות צרכים בנוכחותנו. השפלה נוראית. דיברנו בשקט, כל משפחה התמקדה בעצמה, ואבא אמר לנו שנשמור על אמא ועל עצמנו ושנתנדב לכל עבודה שהיא.

        "הלכנו ברגל ברחובות העיר היפה שלנו, עברנו את הגן שבו למדתי, הישיבה, בתי השכנים. מאחורי החלונות ראיתי צללים של אנשים שרוקנו את הבתים שבהם היינו. לא חיכו אפילו שנתרחק"

         

        "הרכבת עצרה במקום זר ואנחנו ראינו שלט 'אושוויץ־בירקנאו', שלא אמר לנו כלום. הורידו אותנו בבירקנאו (מחנה המכונה 'אושוויץ 2', צ"ר), מישהו פתח את הדלתות וראינו לפנינו אנשים שצעקו לנו 'ראוס' (החוצה) ועזרו לנו לקפוץ. קפצנו והתחלנו לחפש אלו את אלו. היה שם כאוס. כשהפניתי את הראש שמאלה ראיתי את גברת שיינר, חברה של אמא, הולכת עם בתה פלורי ושני נכדיה הקטנים. בצד השני של הרמפה ראיתי את אמא ואחותי עם קבוצת נשים צעירות. בצד עמדה גם קבוצת גברים ואבא שלי בסופה. רצתי בשמחה לאמי ולאחותי והצטרפתי אליהן. את גוש הגברים לקחו. גם את גברת שיינר והשורה שלה. היום אני יודעת ש־90 אחוז מכל אלה שהגיעו בטרנספורט לאושוויץ - אלה שלא יכלו לעבוד - הלכו היישר למותם בתאי הגזים, כמו גברת שיינר, פלורי והילדים. זה מה שנקרא סלקציה".

         

        את הגברים, ואביה בתוכם, לקחו ישר לעבודה. הנשים הצעירות, שהיוו כוח עבודה בפוטנציה, חיכו בבירקנאו עד שיזדקקו להן במפעלי הנאצים. לאלו השתייכו שלוש הנשים לבית פרידמן. "לקחו אותנו למקלחות, ציוו עלינו לחלוץ נעליים ולהתפשט, עמדנו שם עירומות ומתביישות עם כל הנשים הצעירות של חוסט, שכולן הכירו את כולן, ואז גילחו לנו את הראש ואת כל שערות הגוף, והתקשינו לזהות אלו את אלו. אחר כך אמרו לנו לקחת את הנעליים וזרקו לכל אחת מאיתנו שמלה שעברה חיטוי, מאלו שהביאו היהודיות שהגיעו למחנה לפנינו. אני קיבלתי שמלת משי ארוכה, ועם השיניים חתכתי פס, כדי שאמא - שהלכה כל השנים עם פאה, מטעמי דת - תשים על ראשה המגולח. בכל חמשת החודשים שהייתי במחנה לבשתי את אותה שמלה, כיבסתי אותה וייבשתי אותה על הגוף. ומובן שלא היו לנו תחתונים".

         

        אי־אפשר שלא לשאול, איך מסתדרים עם המחזור החודשי בתנאים כאלה?

        "המחזור הלך עם פרוסת הלחם הראשונה שקיבלנו באושוויץ. כל הנשים שם איבדו את המחזור".

         

         

        רעב שאי־אפשר לתאר

        תנאי המחיה וההיגיינה היו מזעזעים. במחנה (לאגר C), שבו שהו 30,000 נשים באותו זמן, היו רק שני חדרי רחצה ושתי מחראות. הנשים התקיימו על פרוסת לחם בבוקר ומרק דלוח בצהריים. "בלי כף, בלי מברשת, בלי נייר טואלט". בכל יום התקיימו מסדרים וסלקציות, ובכל יום הוצאו נשים מהשורה ונשלחו מיד לתאי הגזים. אף אחת לא ידעה מתי יגיע תורה.

         

        "הכל היה בידי אנשי האס־אס שערכו את המסדרים, ולי ולאחותי היה פחד נורא שייקחו את אמא, כי היא הייתה 'זקנה', בת 47, מבוגרת מרוב הנשים. ובאמת, ארבעה חודשים וחצי אחרי שהגענו לקחו אותה בסלקציה, ואחותי ואני הרגשנו שאיבדנו אותה. אפילו שציפינו לזה, הרגשנו נורא ברגע שזה קרה. בדיעבד נודע לנו שתוך כדי הסלקציה היא נכנסה לחדר של מנהלת הבלוק, ושם הסתתרה מאחורי הארון. אחרי שהאס־אס הלכו, אמא יצאה ומצאה אותנו חיוורות ומיואשות. הבחורות שנלקחו בסלקציה יחד איתה הומתו בתאי הגז".

        "המחזור הלך עם פרוסת הלחם הראשונה שקיבלנו באושוויץ. כל הנשים שהיו שם איבדו בבת אחת את המחזור"

         

        חמישה חודשים לאחר בואן לאושוויץ נלקחה האם פעם נוספת בסלקציה שבה נבחרו שמונה נשים, בהן קרובת משפחה. הפעם לא שבה אל בנותיה. "נשארנו המומות. הנחנו שהן נלקחו ישר לתאי הגז, ואז אמרה לנו לילי, הבת של הדודה שנלקחה עם אמא: 'לא נבכה ולא נדבר על האמהות שלנו', וכבר באותו יום נשלחנו עם 200 נשים צעירות למחנה עבודה בעיר מיטלשטיינה, מהלך שעות מספר מאושוויץ.

        "היינו שם שבעה חודשים עד לשחרור. עבדנו בבית חרושת לחלקי חילוף לאווירונים. יצאנו בחמש בבוקר, הלכנו שעה בגשם, בנעליים מרופטות, עבדנו 12 שעות בלי אוכל, בערב חזרנו למחנה, קיבלנו מרק וישנו בתנאי לוקסוס: שם, בניגוד לבירקנאו, היו לנו דרגשים מרופדים בקש ושמיכות. גן עדן ממש".

         

        מה היה הכי גרוע במהלך כל התקופה מאז שהגעתן לאושוויץ? הפחד? תנאי ההיגיינה? הרעב?

        "במהלך התקופה שהיינו שם לא יכולנו לחשוב, בטח לא להבין מה הכי גרוע, כי היינו כל כך רעבות. הרעב הזה, במשך שנה שלמה, אי־אפשר לתאר אותו. האנרגיה שלנו הוקדשה להימנעות ממוות, אבל לא יכולנו לעשות שום דבר ממשי כדי להימנע ממנו. שנים אני חושבת על כך. לאחרונה, בעקבות עיון בפסוק 'זכור את אשר עשה לך עמלק... אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עייף ויגע' (דברים כ"ה), הגעתי למסקנה שזה מה שהנאצים עשו לנו. הם גרמו לנו להיות כל כך מותשים ורעבים, שלא יכולנו בכלל לחשוב, בטח לא לפעול".

         

        חודשיים לפני השחרור התנדבה לצאת לעבודה בתחנת הרכבת הסמוכה למחנה, ועסקה בפירוק חצץ מהקרונות. "היה אפריל, אביב, ראיתי עיר, חיים, ופתאום עברה אישה שדחפה עגלת תינוק. הסתכלתי עליה. הרגשתי שאני באה מפלנטה אחרת ורואה משהו שהיה מוכר לי וכבר לא קיים בחיים שלי. זה היה כאב לב גדול. חלפה בי המחשבה, האם אי פעם אוכל גם אני ללכת עם עגלת תינוק משלי? ומיד חשבתי שלא סביר שזה יקרה עוד בחיי".

         

         

         

        עם הבעל יצחק ז"ל והנכד דויד. "בעלי לא שאל אותי על מה שעברתי. הוא היה איש טוב, אבל לא רצה לדעת" (צילום: אלבום פרטי)
          עם הבעל יצחק ז"ל והנכד דויד. "בעלי לא שאל אותי על מה שעברתי. הוא היה איש טוב, אבל לא רצה לדעת"(צילום: אלבום פרטי)

           

          מפגש מפתיע בבית

          ב־8 במאי 1945 הודיעו אנשי האס־אס ששמרו עליהן במחנה העבודה כי המלחמה הסתיימה והן חופשיות לעשות מה שהן חפצות. "הם אמרו לנו: 'התבקשנו לשמור עליכן עד שיגיע הצבא הרוסי, אבל אל תעשו לנו כל רע", משחזרת ג'יזל סיקוביץ. "אפשר היה לצפות שאתמלא בשמחה. יצאנו לחופשי, הסיוט נגמר, אבל הרגע שלו התפללנו הגיע ותפס אותנו בלתי מוכנות לקבל אותו. הסתכלתי על הנשים האחרות ועל עצמי. עמדנו שם קפואות, עייפות ויגעות, נפשית, רוחנית וגופנית, מהרעב, הקור, העינויים הפיזיים והנפשיים, ולא נשארה בנו אנרגיה להיות שמחות. מצד אחד, אומרים לך שאת יכולה ללכת לאן שאת רוצה, מצד שני ניצבת השאלה - האם יש בכלל מקום כזה? יש מי שמחכה לנו עם מרק חם? יש מי שנשאר בחיים?"

           

          המחנה שבו היו ניצב סמוך לגבול מורביה (צ'כיה). תושבים צ'כים בעיירה שמעבר לגבול הגיעו, לקחו את הצעירות ההמומות אליהם ושיכנו אותן במבנה של בית ספר. "הם היו מאוד נחמדים, אבל אחותי, אני, בת הדודה שלנו ועוד שתי חברות החלטנו לחזור הביתה. הלכנו ברגל דרך צ'כיה, מרחק של מאות קילומטרים. לפעמים תפסנו טרמפ עם עגלה וסוס. האזור היה מלא פליטים, לבושים סמרטוטים כמונו, וכולם שאלו אלה את אלה: 'אולי פגשת את אמא שלי? את אחותי? את אבא?'"

          "חזרנו הביתה ברגל, מרחק של מאות קילומטרים. האזור היה מלא פליטים, לבושים סמרטוטים כמונו, וכולם שאלו: 'אולי פגשת את אמא שלי? אחותי? אבא?'"

           

          בחוסט חיכתה להם הפתעת חייהן: אמא שלהן, שהיו בטוחות כי נספתה באושוויץ, ואחותן אטו, ששרדה גם היא את אושוויץ והן אפילו לא ידעו שגם היא שם, באותו מחנה. "אמא נראתה מצוין, כי לעומת הרעב שאנחנו עברנו במחנה העבודה, לה כבר היה אוכל והיא הייתה בבית".

          סיפור הצלתה של האם מדהים. "כשלקחו את אמא בסלקציה, באוקטובר 1944, כבר לא נשארו יהודים באירופה. לגרמנים לא היה את מי להכניס לתאי הגזים ולא הפעילו אותם, אז החזירו אותה ואת שמונה הנשים שאיתה למחנה. אנחנו כבר לא היינו שם, כי יצאנו למחנה העבודה, וכך לא ידענו שאמא ניצלה. בהמשך עזר להן איש אס־אס להסתתר וכך לא צורפו לצעדת המוות. הרוסים ששחררו את המחנה סייעו להן לחזור לחוסט. אבא לא שרד".

           

          מה נודע לך על גורלו?

          "אמא סיפרה לנו שביום שלקחו אותי ואת אחותי למחנה העבודה, הגיעה למחנה הצמוד לשלנו קבוצת גברים ששרדה עבודת כפייה במכרות פחם. אחד מהם, מוזלמן לבוש בלואים, התקרב לגדר המחושמלת ושאל אם נשארו במחנה נשים מחוסט. כשקיבל תשובה חיובית, אמר: 'תגידו להן ששמי וולף פרידמן ומחר כבר לא נהיה'. זה היה אבא".

           

          את דתייה. האם מה שעברת לא ערער את אמונתך?

          "אני מאמינה שכל מה שקורה לנו נוצר על ידי אלוהים למטרה מסוימת, שאיננו יודעים מהי. אישית, כל הזמן הרגשתי שהוא קיים, רואה אותנו ויודע על הסבל שלנו. לדוגמה, הסיפור של אמא שלי: לקחו אותה בסלקציה וגרמו לנו המון צער, והיא שרדה. היא לא הייתה שורדת את שבעת חודשי הגיהינום שאנחנו עברנו אחר כך. היא חזרה למחנה, הגיעה הביתה, והדבר הרע בשבילנו, העובדה שהיא נלקחה מאיתנו, הפך להיות לטובה בסופו של דבר".

           

          לאשה (צילום: עמית שאבי)
            לאשה(צילום: עמית שאבי)

             

            דוקטורט בגיל 51

            אחרי המלחמה החיים עשו את שלהם. מסך הברזל הסובייטי סגר את אירופה המזרחית, אטו ואלטי נישאו, ואז הגיעה אליהן הזמנה להגר לארצות־הברית, שנשלחה מתלמיד לשעבר של סב המשפחה, שהיה ראש ישיבה. ב־1948 הגיעו שלוש האחיות לבית פרידמן לארצות־הברית. בעלה של אטו נפטר זמן קצר קודם לכן והשאיר אותה בהיריון, בעלה של אלטי יצא לישראל, לסייע במלחמת העצמאות, והאחיות הגיעו לניו־יורק כשברשותן 100 דולר. האם הגיעה בהמשך, בעזרתו של יהודי אמריקאי שקיבל סכום נכבד כדי להתחתן איתה בנישואים פיקטיביים.

            "אני מאמינה שכל מה שקורה לנו נוצר על ידי אלוהים למטרה מסוימת, שאיננו יודעים מהי. אישית, כל הזמן הרגשתי שהוא קיים, רואה אותנו ויודע על הסבל שלנו"

             

            "עבדנו קשה והיינו משפחה שמחה. כל מוצאי שבת היה הבית מתמלא באנשים. כשאמא הגיעה, עברנו לבורו פארק, לסביבה יהודית דתית, ושם התחלתי לעבוד כשרטטת, מקצוע שלמדתי בבית החרושת לאווירונים במחנה העבודה", מספרת גיזלה, שהפכה בארצות־הברית לג'יזל.  "ב־1955 באתי לישראל לשנה, עבדתי בחברת החשמל כמעצבת במחלקה ההנדסית, וזו הייתה השנה הטובה בחיי. התאהבתי בישראל, אבל אמא והאחיות שלי היו בניו־יורק". זמן קצר אחרי שחזרה הכירה את יצחק ציצוביץ (בארצות־הברית שונה השם לסיקוביץ), שעלה ארצה מברלין ב־1939, שירת בצבא, עבד בתעשייה הצבאית כמהנדס וב־1953 הגיע לאמריקה ונשאר שם.

             

            "התחתנו, ניהלנו בית דתי, וכל הזמן דיברנו על עלייה לישראל. בינתיים נולדו לנו שתי בנות ובן, וכשכל אחד מהם הגיע לגיל 18, שלחנו אותם הנה ללמוד. כיום שלושתם חיים בישראל: נעמי (59) היא בוגרת MIT בהנדסת מחשבים, עובדת ב'מובילאי' ואם לשבעה; יעל (56) סיימה הנדסת מחשבים באוניברסיטת קולומביה והיום היא מתרגמת ואם לארבעה; זאבי (על שם סבו וולף), בן 53, הוא דיין בבית הדין של הרב אשר וייס ומנהל כולל, אב לעשרה. כיום יש לי 21 נכדים ו־15 נינים, וכולם בארץ".

             

            כשנולדו ילדיה, עזבה ג'יזל את עבודתה כשרטטת בכירה ונשארה איתם בבית. כשזאבי היה בן שלוש ונכנס לחיידר, החליטה ללמוד ונרשמה לברוקלין קולג'. "לא הייתה לי אפילו תעודת בגרות, הרי עזבתי את בית הספר בגיל 12", היא מספרת. "עברתי בחינות ועשיתי תואר ראשון בפסיכולוגיה. בהמשך נכנסתי למסלול ישיר לדוקטורט בפסיכולוגיה, שהייתה מושא התשוקה שלי מאז שקראתי את הספר על פרויד". כשקיבלה דוקטורט הייתה בת 51. בהמשך עבדה כפסיכולוגית קלינית בחברה גדולה בניו יורק.

             

            הקושי העיקרי: בדידות

            ב־1992, חצי שנה אחרי שבעלה נפטר, עלתה ג'יזל סיקוביץ לישראל. מאז עלייתה היא מתגוררת בירושלים, וגם בגילה המופלג ממשיכה לעבוד כפסיכולוגית בעמותת "עמך" - ארגון המעניק סיוע ותמיכה נפשית לניצולי השואה ובני הדור השני לשואה.

             

            "כל השנים בחו"ל לא דיברתי על השואה. לא סיפרתי כלום, לא לבעלי ולא לילדים. רק עם אמי ואחיותיי שוחחתי על הנושאים האלה ועם חברים שהיו מגיעים אל אמא, משם".

             

            למה לא דיברת?

            "לא שאלו אותי. גם בעלי לא שאל. הוא היה איש טוב ועדין, אבל הוא לא רצה לדעת. חייתי באמריקה 44 שנים ואף אחד לא שאל אותי על השואה. זה לא עניין אף אחד. אושוויץ הייתה ונשארה השואה שלי".

            "הייתי במרכז יום של בית אבות. היו שם אנשים מכל העדות. פתחתי ואמרתי: 'אני ניצולת השואה. אני מאמינה שאם הגעתם לגילאים שלכם, בטח יש לכם חוויות שבראש אתם קוראים להן 'השואה שלי'. כולם הרימו יד. כולם רצו לספר. גם עולים מבגדד שסיפרו על הפוגרום שעברו"

             

            כשהגיעה לארץ, היא אומרת, הייתה בדיכאון עמוק. "איבדתי את בעלי אחרי 34 שנות נישואים, הייתי לבד ולא הייתה לי עבודה. באחד הימים פגשתי עובדת סוציאלית שהציעה לי ללכת ל'עמך'. לא ידעתי עליהם כלום, רק שהם מטפלים בניצולי השואה. נכנסתי למשרד, פגשתי את יורם עמית, הפסיכולוג הראשי, והוא שכר אותי מיד. שאלתי אותו על מה מותר לי לדבר עם ניצולי השואה ולמה הוא מצפה ממני, והוא אמר שמותר לדבר על הכל. למחרת כבר הייתי במרכז יום של בית אבות. היו שם אנשים מכל העדות. פתחתי ואמרתי: 'אני ניצולת השואה. אני מאמינה שאם הגעתם לגילאים שלכם, בטח יש לכם חוויות שבראש אתם קוראים להן 'השואה שלי'. כולם הרימו יד. כולם רצו לספר. גם עולים מבגדד שסיפרו על הפוגרום שעברו. מאז אני עובדת ב'עמך' והעבודה הזו שינתה את חיי".

             

            במה זה שינה את חייך?

            "לפני שנה הייתי בברלין, באירוע לגיוס כספים מטעם ידידי 'עמך'. מעל הבמה הכרזתי בפני הגרמנים שנכחו שם: 'אני ניצולת השואה. אני לא גאה בזה, אבל אני כבר לא מתביישת'. זו הייתה הפעם הראשונה שאמרתי את המשפט הזה. 'עמך' שחררו אותי משתיקה של 50 שנה. בעזרתם יצאתי לחופשי מרגשות מודחקים, ואנחנו ב'עמך' משחררים את האנשים שלנו מהשתיקה שלהם, שישבה להם כמו אוכל מקולקל בקיבה שלא יכלו לעכל ולא להקיא".

             

            מה את עושה במסגרת "עמך"?

            "עד לפני חמש־שש שנים ישבתי במשרד ואנשים באו אליי. עכשיו אני מגיעה לאנשים לבתים ולבתי אבות, כי רובם מבוגרים וחולים. יצאתי כבר כמה פעמים לפנסיה ונשארתי. לא יכולתי לעזוב אותם, הם קשורים אליי".

             

            מה מכאיב לניצולים, יותר מ־70 שנה אחרי?

            "שאלה מצוינת. כל ניצול שואה שחי כיום הוא איש זקן, ויש לו אותן בעיות שיש לכל זקן בעולם: מחלות, קונפליקטים עם הילדים, אובדנים, מצב כלכלי קשה, חברים שהלכו לעולמם. אבל הדבר הקשה ביותר הוא הבדידות, גם לאלה שיש ילדים ונכדים, כי אין בעצם עם מי לדבר על מה שלוחץ. עקרונית, מה שמטריד את הניצולים היום הוא לא השואה, אבל אם מתחילים לדבר, יוצאת השואה. הזיכרונות, הכאב, האובדן על המשפחות שלא שרדו, הצער שלא עוזב - אלה דברים שאי־אפשר לספר לאף אחד, גם לא לקרובים ביותר. זה ההבדל בין ניצולי שואה ובין האוכלוסייה הכללית".

             

            את מרגישה שאת אדם מאושר?

            "כן. ילדיי ונכדיי נותנים לי המון נחת. בכל פעם כשאני שבה מפולין אני מרגישה התחדשות, וכשאני פוגשת צעירים שאומרים לי: 'הייתי איתך במסע לפולין וזה שינה לי את החיים', זה גורם לי אושר, כי אני מרגישה שהצלחתי במשימה שלי, לגרום לצעירים להרגיש שהם לא רק חלק מארץ ישראל אלא גם מעם ישראל לדורותיו. עם זאת, יש בי גם הרבה עצב וגם אני מרגישה בודדה לא פעם. זה חלק בלתי נפרד מהזִקנה".

             

            הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: רותם לבל, סגנון: מיטל ברונר)
            הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: רותם לבל, סגנון: מיטל ברונר)
             
            הצג:
            כל התגובות לכתבה ""אני ניצולת השואה. אני לא גאה בזה, אבל אני כבר לא מתביישת""
            אזהרה:
            פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד