מיכל צפיר כותבת לאבא שלה, שתמיד הייתה ביקורתית כלפיו

"כילדה תמיד הרגשתי שאתה מרוכז בעצמך. מעולם לא ידעת באיזו כיתה אני, מה באמת אני עושה ולמה אני זקוקה". המכתב שלא נכתב, גרסת ה-VIP

מיכל צפיר: "אני מביטה בך היום ורואה אדם אחר לגמרי מהאדם שחשבתי שאתה רוב חיי" (צילום: אסף שמע)
מיכל צפיר: "אני מביטה בך היום ורואה אדם אחר לגמרי מהאדם שחשבתי שאתה רוב חיי" (צילום: אסף שמע)

אבא,

 

אנחנו מכירים כבר כמעט 51 שנים, ואפילו כשאני כותבת את המשפט הזה אני תוהה אם אתה ואני באמת מכירים... האם אני באמת יודעת מי אתה? איזה נער היית בצעירותך? מה מפחיד אותך? למי אתה מתגעגע? מה מרגש אותך? מה ישמח אותך? והאם אתה יודע את כל הדברים האלה עליי?

כשבחרתי לכתוב לך עלו בי שתי מילים: "התנצלות" ו"תודה". תהיתי אם זה הולך להיות מכתב שבו אתנצל בפניך או שאודה לך, ותוך כדי הבנתי שההתנצלות והתודה שזורות זו בזו ושתיהן מהוות פרשנות למילה אחת: "התפתחות".

 

במשך שנים רבות חשבתי שאני מכירה אותך. הייתה לי דעה מגובשת לגבי מי זה "אבא שלי": הצעיר מבין שלושת אחיו, איש מפונק שרוב חייו שם את עצמו במרכז וכולם התבקשו לשרת אותו. כילדה תמיד הרגשתי שאתה מרוכז בעצמך – מעולם לא ידעת באיזו כיתה אני, מה באמת אני עושה ולמה אני זקוקה, בעוד שעם אמא היה לי קשר קרוב יותר. אפילו כעסתי לא פעם על כך שאמא דואגת לך ושוכחת את עצמה. אתה ואני תמיד התווכחנו, או יותר נכון, לי היו טענות ואתה הקשבת.

 

אבא, אני חושבת שעשיתי לך עוול גדול באופן שבו פירשתי את התנהגותך. אני נזכרת בסיפורים שסיפרת כשהייתי קטנה על קריירת המשחק שלך ועל הציורים שציירת, ובאמא האומרת "נו, אבא והפנטזיות שלו". פירשתי את דבריך כשקר, והיום אני מבינה שאלה היו החלומות שלך, שלא יכולת להוציא לפועל.

 

מיכל צפיר ואביה, פליקס נחמן (צילום: אלבום פרטי)
    מיכל צפיר ואביה, פליקס נחמן(צילום: אלבום פרטי)

     

    עבדת קשה, לא היית הרבה בבית, ותמיד טענת ש"אין לנו כסף". לא נתת לי כסף אבל הענקת לי את הזכות להכיר את היכולות שלי. אפשרת לי לעבוד מגיל 12, לעזוב את הבית בגיל 18 ולחקור את הדבר הזה שנקרא "עולם". גיליתי מה אני מסוגלת להשיג בזכות עצמי, לא אשקר, לפעמים זה כאב, אבל היום אני מבינה שאלו היו חבלי צמיחה.

     

    המון טענות היו לי בקשר ליחסים שלך עם אמא, אבל היום אני מבינה שבכל מערכת יחסים יש שניים, והאחריות היא של שני הצדדים. אמא עשתה את מה שחשבה שמצופה ממנה, מה שהיא חשבה שנכון וראוי. אני לא חושבת שהיא בכלל שאלה את עצמה אי פעם מה היא רוצה או מה יעשה לה טוב.

     

    אתה, לעומת זאת, כן שאלת את עצמך וגם דרשת למען עצמך, ולכן, כילדה היה לי נוח לחשוב שאם לאמא לא טוב, אתה האשם, כשבעצם אמא פשוט לא האמינה שיש לה זכות ויכולת לבחור אחרת.

     

    השנה תחגוג יום הולדת 82. מחלת הסוכרת לא ממתיקה את חייך, הראייה שלך כבר ממש נחלשה וגם השמיעה. ועדיין, אתה מוצא את

    "מוצא את המתוק שבחיים, אתה חי, ובכוונה אני אומרת "חי" ולא "שורד""

    המתוק שבחיים, אתה חי, ובכוונה אני אומרת "חי" ולא "שורד". היום אתה מתעניין בכל מה שקורה בחיי האישיים, נהנה מחברת המשפחה ואף פעם לא מתלונן על מצב בריאותך. הטרוניה היחידה היא בעיקר למה אנחנו לא באים לבקר יותר.

     

    אני מביטה בך היום ורואה אדם אחר לגמרי מהאדם שחשבתי שאתה רוב חיי. אתה חי את החיים שאתה רוצה, תמיד מגלה יצירתיות, ואני יודעת שאתה אוהב אותי. אחרי ששנים הרגשתי שאתה אוהב בעיקר את עצמך, היום אני מבינה שאתה אוהב את החיים, וגם אותנו.

    אמא אמרה לי לפני שנפטרה: "מיכלושה, תדאגו לאבא כשלא אהיה פה". והיום אני שמחה להגיד לאמא: "אני לא רק דואגת לאבא, אני אוהבת את אבא".

     

    וממך אבא, אני מבקשת סליחה על כך שהייתי כל כך שיפוטית. ותודה על שאפשרת לי להתפתח לאדם שאני היום: אמא, רעיה, אשת מקצוע. וכן, אבא, אני אוהבת אותך בדיוק בדיוק כפי שאתה.

     

    לכל המכתבים בפרויקט המכתב שלא נכתב, גרסת ה-VIP

     

     

    הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: מזל חסון)
    הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: מזל חסון)
     
    הצג:
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד