'יש לך סרטן? ביי': שרון גילתה שקשה למצוא גבר שלא נבהל מהמחלה

אני שרון איתן (51) והיה לי סרטן. הייתי שמחה לראות את הבעות הפנים שלכן עכשיו, לשמוע את המחשבות שמתרוצצות לכן בראש.

בטח יצא לכן לקרוא סיפורים מרגשים על זוגיות בין גבר בכיסא גלגלים לאישה הולכת, או אישה שיש לה סרטן וגבר שתומך בה. נכון שנורא שמחתן בשבילם? נכון שהתרחב לכן הלב? ועדיין, כמה מכן חשבו במקביל: "אני לא רוצה שלאח שלי, לגיס שלי, לחבר הטוב שלי, תהיה בת זוג שהיה לה סרטן?" עם יד על הלב: כמה מכן לא היו רוצות להכיר לאנשים הקרובים להן מישהי כמוני?

לפני ארבע שנים התגלה אצלי סרטן שד בכמה מוקדים. הייתי גרושה ארבע שנים ואמא לשניים (בת 19 ובן 13), ובזוגיות קרוב לשלוש שנים. בן הזוג היה לצדי ותמך בי לאורך כל תקופת הטיפולים הכימותרפיים שנמשכו חצי שנה, אבל אחרי שהם הסתיימו

והסרטן נסוג, נפרדנו. מיותר לציין שהתאכזבתי והתעצבתי נורא. לא קל להתמודד עם העובדה שמישהו קם ואומר "אני לא יכול עוד, לא מתאים לי". הייתי צריכה להתמודד עם דימוי הגוף הנמוך, עם כך שהשמנתי כתוצאה מהתרופות, עם הקרחת שעיטרה את ראשי ועם העובדה ששוב מצאתי את עצמי לבד.

מהמוות לא פחדתי. ידעתי שלא משנה מה הרופאים אומרים ואיזו תקופת זמן הם מקציבים לי, אני אצא מזה. אני אנצח. אבל מחשבה שכן הפחידה אותי הייתה: "מה אעשה הלאה מבחינת זוגיות?" ידעתי שאם היה לי קשה למצוא זוגיות טובה ואוהבת עוד לפני שהיה לי סרטן, עכשיו זה הולך להיות קשה פי כמה. היה לי ברור שמעכשיו אני באה עם מטען.

אמנם לא עברתי ניתוח, אמנם לא היו לי צלקות שעיטרו את גופי וחייבו אותי לספק הסברים, אבל ידעתי שזה גם לא משהו שאני יכולה להסתיר. מה עוד שבעולם הווירטואלי שלנו, כל אחד יכול לגלות את זה לבד. היה לי ברור שברגע שבן זוג פוטנציאלי ידע את שמי המלא, הוא יוכל לעשות עליי גוגל, להיכנס לפרופיל שלי בפייסבוק ולהגיע לכל מיני סרטונים שלי כמנהלת קבוצות תמיכה לנשים שמתמודדות עם סרטן, או לתמונות שבהן רואים אותי לצד האונקולוגית שלי עם עירוי בווריד. שאלתי את עצמי "מתי אני חושפת? מתי אני אומרת את זה? בשיחת הטלפון הראשונה? בדייט הראשון? בדייט השני?".

"אבל היה לך סרטן, את מי בדיוק אני אכיר לך?"

עבר זמן מאז הפרידה מבן הזוג, עד שהרגשתי שאני מוכנה להכיר מישהו חדש. היה לי שיער קצוץ ולא אהבתי את איך שאני נראית. לא היה מקום לסקסיות, נשיות או מיניות. חלפה כמעט שנה עד שהרגשתי שהחלמתי פיזית ונפשית, ושאני מוכנה לחזור לעולם הדייטים.

הדרך שבה תמיד אהבתי להכיר הייתה דרך חברים משותפים, שיטה שאותה אימצתי גם אחרי שהתגרשתי. אלא שהפעם, כשאמרתי לחברות שלי שאני רוצה שהן יכירו לי מישהו, חלקן אמרו: "אבל היה לך סרטן, את מי בדיוק אני אכיר לך?" מיותר לציין שהן כבר לא חברות שלי היום.

ניסיתי לספר על כך בשיחת הטלפון הראשונה וגיליתי שזה רק מחריף את המצב. אף אחד מהגברים ששוחחתי איתם לא רצה להמשיך. ספגתי תגובות כמו: "תסלחי לי, אבל אני מעדיף לא להיכנס לזה", "כמה שנים עוד נשארו לך לחיות?" או "תשמעי, את פצצה מתקתקת".

החלטתי לא לספר על כך בטלפון וגם לא בדייט הראשון. עם גברים שלא עשו עליי חיפוש בגוגל או בפייסבוק, הצלחתי להגיע לשלב הדייטים. אחרי שסיימתי את הכימותרפיה, קעקעתי על הזרוע שלי את המילה "בריאה". לכן, כשהייתי מגיעה לדייט הראשון, אפילו אם היה קיץ, הייתי לובשת חולצה ארוכה כדי שהקעקוע לא יעורר שאלות. מה שכן, היה לי ברור שבדייט השני אני כבר מספרת. הייתי חושפת בכוונה את הזרוע כדי שיראו את הקעקוע או אומרת משפט כמו "הבוקר הייתי בבילינסון" כדי שישאלו אותי "למה?". לצערי שוב ספגתי תגובות פוגעות ומעליבות.

פעם מישהו שיצאתי איתו סיפר לי בדייט השני שיש לו סוכרת. "טיימינג מצוין לספר לו", חשבתי לעצמי ואמרתי: "לי היה סרטן לפני שנתיים". ואז הוא אמר בספק כעס ספק תדהמה: "את משווה סרטן לסוכרת? את עלולה למות". במקרה אחר, אחרי שסיפרתי על הסרטן בדייט השני, המשכתי לצאת עם מישהו גם לדייט שלישי. ישבנו בפאב והוא אמר לי: "אני מסתכל על כל האנשים פה וחושב מי ימות ראשון". אמרתי לו: "אוקיי, ומה המסקנה שלך?", הוא ענה: "יכול מאוד להיות שזאת את".

מצאתי את עצמי נאלצת כל הזמן להסביר, להתנצל, כועסת ונעלבת. חשבתי שאולי הישועה תגיע אם אצא עם אנשים שבדומה לי, התמודדו עם סרטן או עם מחלה קשה אחרת. נרשמתי לקבוצות תמיכה בפייסבוק, אבל לא מצאתי אף אחד מתאים. בסופו

של דבר החלטתי שמספיק לי. כעסתי על הגברים, נמאס לי מהדייטים, והחלטתי לצאת מאתר ההיכרויות. זה לא שהפסקתי לרצות. עדיין כמהתי לזוגיות, אבל הרגשתי שאני לא מצליחה לייצר אותה, שזה רק עושה לי רע ושאין לי שום סיכוי למצוא מישהו שלא יפחד, מישהו שיראה את שרון כפי שהיא היום.

"לכי על סטוצים", אמרו לי חלק מחברותיי. "מה אכפת לך? אם לא זוגיות לפחות תיהני מסקס". רק שאני לא חיפשתי סטוצים. לא חיפשתי סקס. חיפשתי מערכת יחסים זוגית. הרגשתי שמקטלגים אותי כפחות טובה, כפחות שווה, כפחות ראויה. כעסתי על אותן חברות. במקום שיגידו לי: "את שווה, את מדהימה, נעזור לך למצוא מישהו", הן ניסו לשכנע אותי שכל מה שאני יכולה לקבל זה רק סקס מזדמן. היו גם כאלה שהוסיפו ואמרו: "תגידי תודה שלא עשו לך ניתוח בשדיים, כי ככה את לא צריכה להתבייש".  

בתקופה שבה חיפשתי זוגיות, הרבה אנשים שאלו אותי: "את היית יוצאת עם חולה סרטן?" ואני תמיד עניתי "כן". כי באמת עשיתי את זה עוד לפני שחליתי בעצמי"(צילום: תומריקו)

להכיר דרך הקעקועים

לפני שנה בדיוק, משהו קרה. אני וחבר טוב, שבמשך שנים היה בינינו קשר אפלטוני, החלטנו לבדוק אם אנחנו יכולים להתאים כזוג. היינו ביחד שלושה חודשים, אבל זה לא עבד. לא בגלל הסרטן, אלא כי הבנו שאנחנו באמת טובים יותר כחברים. אבל הקשר איתו הפיח בי ניצוץ של תקווה. אמרתי לעצמי שאולי אני בכל זאת יכולה לייצר לעצמי זוגיות, שאם יש מישהו כמוהו שלא מפחד מהסרטן, אז בטח יש עוד כמה גברים כאלה בעולם.

לפני ארבעה חודשים התארחתי אצל אחי ואשתו שהכירו בטינדר, והם הציעו לי להוריד את האפליקציה. בהתחלה הגבתי בשלילה. אמרתי שזו אפליקציה של סטוצים ושהיא ממש לא בשבילי, אבל בסוף השתכנעתי והתחלתי לעבור על הגברים שהיו שם.

בשלב מסוים עשיתי לייק לבחור אחד, ותוך זמן קצר גם הוא עשה לי לייק. מתחת לתמונת הפרופיל שלי כתבתי שאני גרושה בת 51 פלוס שניים, שאני מחפשת זוגיות ושיש לי קעקועים. ואז הבחור כתב לי: "הייתי שמח מאוד להכיר אישה דרך הקעקועים שלה".

לא ידעתי מה להגיד לו, אבל כתבתי "תודה" ו"אשמח שנדבר". הוא התקשר, השיחה הייתה מאוד נחמדה ולמחרת הוא התקשר שוב. בשיחה הזו הוא אמר לי: "נכנסתי לפייסבוק שלך והצלחתי לראות שיש לך קעקוע של המילה 'בריאה'". ואז הוא שאל: "בריאה ממשמעות 'בריאת העולם' או בריאה ממשמעות 'כבר לא חולה?'" עניתי לו "שתי המשמעויות". על הקו השתררה דממה. בסוף הוא אמר: "את מרגישה את הפיל שעובר כאן? מי ידבר ראשון?" אמרתי לו: "אתה". הוא שאל: "היה לך סרטן?". בפחד ובחשש לעוד תגובה פוגענית עניתי "כן". אלא שהפעם, לא הייתה כל תגובה שלילית מעברו השני של הקו. השיחה בינינו נמשכה בנושאים אחרים לגמרי ובסופה קבענו להיפגש.

בתקופה שבה חיפשתי זוגיות, הרבה אנשים שאלו אותי: "את היית יוצאת עם חולה סרטן?" ואני תמיד עניתי "כן". ידעתי שאני יכולה להגיד "כן" בלב נקי, כי באמת עשיתי את זה עוד לפני שחליתי בעצמי. אחרי שהתגרשתי, הבחור הראשון שיצאתי איתו היה

חולה סרטן. היינו ביחד חמישה חודשים ונפרדנו, אבל לא בגלל הסרטן, אלא בגלל סיבות אחרות לגמרי של מרחק ולוח זמנים.

גברים פחדו לצאת איתי מחשש שיחזור לי הסרטן, מחשש ששוב אהיה חולה, מחשש שאמות. אבל אנשים צריכים להבין שאף אחד לא יכול לדעת מה צופן העתיד. גבר יכול להתחיל לצאת עם אישה בריאה לחלוטין ועדיין יש סיכוי שהיא תחלה. יותר מזה: יש סיכוי שזה יקרה אפילו לו. אין לנו שום שליטה על מה שהולך לקרות. אנחנו יודעים רק מה עומד בפנינו היום. אז כשאתן שואלות את עצמכן: "האם היינו משדכות לאח שלי, לגיס שלי, לחבר טוב שלי, בת זוג שהיה לה סרטן?" תעשו טובה, בבקשה, ותגידו "כן".

• שרון איתן מנהלת רשת קבוצות תמיכה לנשים שמתמודדות עם סרטן, שחקנית בתיאטרון רחובות, מרצה על צמיחה ממצבי משבר וסופרת (במאי האחרון יצא ספר הביכורים שלה, "סיפור בדוי שהתחיל משק תפוזים", הוצאת שניר).