מיקי שמו: "חייב את ההצלחה לבית שגדלתי בו. החזיקו אותנו קצר מאוד"

ילדוּת

אני בן 48, גדלתי בנווה יוסף, שכונת מצוקה בחיפה. זו הייתה שכונה של עולים ממרוקו ומהונגריה, אנשים חמים, שכונה חמה, שהיו בה גם מקרים של אלימות. ידעתי להתמודד עם הקשיים ולהסתדר עם אנשים. חבר'ה גדולים ממני מהשכונה אמרו לי "אנחנו נשמור עליך".

משפחה

למרות הילדות בשכונה הקשה, לא הידרדרתי לפשיעה. אני חייב

 את זה לבית שבו גדלתי. היינו ארבעה ילדים, אמא שלי הייתה שם בשבילנו כל הזמן, אבא עבד קשה, ושניהם החזיקו אותנו קצר מאוד.

משבר

הרגע המכונן בחיי היה בחטיבת הביניים. ילדי השכונות החלשות הופנו ללמוד בבית הספר של העשירים. שיבצו אותי בחטיבה ובתיכון של "הריאלי" בשכונת אחוזה. לפנינו הגיעו לשם רק ילדים מאחוזה ודניה – שכונות היוקרה של העיר. עד אז לא ראיתי ילדים שהולכים עם נייקי לבנות עם פס כחול וטסים לחו"ל. יכולתי רק לחלום על דברים כאלה. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שאני לא בנקודת פתיחה זהה לאחרים. למרות הקושי, נלחמתי והצלחתי לסיים את החטיבה והתיכון בציונים טובים.

גולני שלי

כשהתגייסתי לגולני, החברים היו בהלם. הייתי הולך לבית הספר מגוהץ ומסודר וכולם צחקו - איך הוא ילך לישון בשטח, בלכלוך, בלי הפן שלו? הגעתי לגדוד 13, את קורס מ"כים סיימתי בהצטיינות. המג"ד היה גדי איזנקוט ושובצתי בפלוגה ותיקה. הייתי באינתיפאדה הראשונה בשטחים וגם בלבנון. יצאתי לקצונה וחזרתי כמ"מ קשוח ופרפקציוניסט. סיימתי את השירות כמפקד פלוגה, רב סרן.

עם אשתו השנייה מירב ובנותיהם דנה ועדי. "אני אבא רגיש"(צילום: רפי דלויה)

טראומה

אחרי הטירונות מצאתי את עצמי בתוך לבנון, באמצע הבלגן. לילה אחד המפקדים חזרו מפעילות. היה חורף קר, מישהו הניח אפוד רטוב על מתקן חימום ארעי. באפוד היו רימונים, לבנת חבלה ועוד, הכל התפוצץ ומפקד מחלקה נהרג. זה היה רגע טראומטי בעבורי. מילד הפכתי למבוגר ברגע אחד. הפלוגה שלנו מעולם לא חזרה להיות מה שהייתה קודם, אבל המשכנו עד סוף המסלול.

מאפייה

הקריירה במאפייה של ההורים בקריית־חיים התחילה בסוף השירות הצבאי שלי כקצין. התאהבתי במאפייה, ולא רציתי לחזור לשירות קבע. אחי עופר, שצעיר ממני בשלוש שנים, היה בתותחנים. אמרתי לו, "אם אתה לא נשאר בקבע בצבא, בוא לעזור לנו

בקונדיטוריה". בשבע השנים הראשונות בעסק עשינו הכל בעצמנו: ארזנו, רידדנו, הקצפנו וניקינו. עם הזמן הצטרף אלינו גם יוחאי, אחי השלישי, והוא מנהל היום את תחום האירוח אצלנו.

גירושים

התחתנתי ב־1997, מהר מאוד נולד ילד, אבל הנישואים לא עבדו טוב. נפרדנו, חזרתי לגור אצל ההורים. האמנתי שאסתדר, אבל רק אחרי יותר משנתיים התחלתי להבין את המשמעויות של הפרידה ומה באמת אני צריך לעשות. הבנתי שאני לא יכול להישאר באותו מקום. הלכתי לעורכת דין טובה מחיפה ואמרתי לה "אני רוצה לסיים את הנישואים כמה שיותר מהר". בתוך שלושה חודשים התגרשתי. הבן המשותף שלנו הוא כיום בן 19 וחצי.

סטוצים

בתקופה שאחרי קבלת הגט, שבה בדיוק התפרסמתי, היו לי שלוש שנים של הוללות, שנים מגניבות, חיים אחרים. במשך תקופה ארוכה לא רציתי בכלל מערכות יחסים רציניות, אלא קשרים קצרים של חודשיים־שלושה. אחר כך הייתה לי חברה במשך חצי שנה, אבל עוד לא הייתי פנוי רגשית להתחתן, מה שמוכיח שטיימינג הוא הכל.

נישואים שניים

את מירב, 45, שעובדת בחברת ביטוח, הכרתי דרך חבר מחיפה, שהתאמן איתי במכון הכושר. מירב הייתה בנויה לקשר ולחתונה. ראיתי שיש בה את כל מה שאני מחפש: אחת שלא באה ממקום של להלחיץ אותי, שהבינה שאי־אפשר לשנות אותי או להגיד לי מה לעשות ויודעת שהמשמעות של זוגיות היא גם לסלוח ולוותר. הרגשתי נוח איתה. היא יציבה, בלי חלומות באספמיה. בתוך חמישה חודשים הצעתי לה להתחתן. התחתנו ב־2005, ונולדו לנו שתי בנות - דנה, כיום בת 11 וחצי ועדי, בת תשע.

אבהות

אני אבא רגיש, גם אם לילדים זה לא תמיד נראה כך. עדי, הבת הקטנה,

מעוררת בי הכי הרבה רגישות. היא דעתנית ואחות טובה. דנה, הגדולה, מופנמת יותר. יש לה המון חברות והיא מזכירה לי את עצמי, גם במראה החיצוני וגם בחוסר היכולת שלה לדחות סיפוקים. הבן שלי כבר בגיל אחר. הוא גר אצל גרושתי ופחות קרוב אליי ביומיום. הוא משרת בצבא וצריך לדעת לעמוד בזכות עצמו.

קולגות

יש הרבה קרבות ומלחמות אגו בין שפים. לשמחתי, המלחמות הן בין שפים בעולם המסעדנות, ואני לא שם. כשאני מסתכל על שני שפים שרבים ביניהם, ולא נזכיר שמות, אני אומר לעצמי - הרי שניהם נפלאים, למה זה לא מדבר עם זה? אצלי זה אחרת. כשקולגה או חבר למקצוע מבקש עזרה או חומרים, אני אומר לו, "שלח את הנהג וקח מה שאתה צריך". למה לא, בעצם?

מזל

אחרי הגירושים לקחתי תיק קטן, כלי רחצה ומגבת, את הספר "הנזיר שמכר את הפרארי שלו", שתי עוגות שמרים ושלוש קופסאות של עוגיות שהבאתי באותו בוקר מהקונדיטוריה, ונסעתי דרומה. הגעתי למעבר הגבול טאבה, פגשתי שם שני ישראלים, שאמרו שהם בדרך לראס א־שטן. נסעתי איתם, ואחרי חצי שעה אמרתי לנהג המונית, "תעצור לי פה". לא ידעתי איפה ירדתי, פשוט ראיתי חוף יפה.

אחר הצהריים הגיע זוג בטנדר טויוטה, שרגא וחדווה מתל־אביב. הם הכינו תה, אני הבאתי את העוגיות. כולם התלהבו וחדווה אמרה, "אני לוקחת דוגמאות לתל־אביב". אחרי כמה ימים צלצל הטלפון בקונדיטוריה בקריית־חיים, ועל הקו הייתה אודטה. חדווה, התברר, הייתה מאפרת בתוכניות בוקר. היא נתנה לאודטה לטעום עוגיות שכבות, קראנץ' שוקולד ורוזמרין, והשאר היסטוריה. הייתה לי פינה קבועה בתוכנית של אודטה וכך התפרסמתי. עכשיו אני מנחה את "טעם של פעם", תוכנית שבה אני אופה לצד הזמרת רוני דלומי, שהיא חובבת אפייה. התוכנית משודרת מדי שישי, ב־18:00, בערוץ 10.

פרסום

בחיפה מתלהבים יותר מאשר בתל־אביב, שבה יש הרבה מפורסמים וכולם חברים של כולם. בחיפה אתה נכנס למעלית בגרנד קניון, וכולם מסתכלים עליך ואומרים, "זה אתה? למה לא יצאה לי עוגת הגבינה?" אבל עברתי את שלבי הפרסום בלי קושי. בעוד עשר שנים. מקווה שיהיו לי עוד סניפים, אבל גם זמן לנסוע לטיולי אוכל מגניבים ברחבי העולם ולבלות עם האישה והילדים בספארי ובמקומות הרפתקניים.