אחרי 16 הפריות ו-7 הפלות: הפכה אמא לשלושה ילדים ללא טיפולים

לאחר ניסיונות כושלים להקים משפחה, נורית אברהם השלימה עם הידיעה שלא תהיה אמא והפכה למדריכת בני נוער. ואז היא הרתה באופן טבעי. עכשיו היא מסייעת לאחרים

"הילדים שלי מקבלים היום אמא טובה יותר", נורית עם בעלה דודו והילדים הראל (מימין), נדב ויהונתן (צילום: גדי קבלו)
"הילדים שלי מקבלים היום אמא טובה יותר", נורית עם בעלה דודו והילדים הראל (מימין), נדב ויהונתן (צילום: גדי קבלו)

כשהייתה נורית אברהם בת תשע, עברה אמה "לידה שקטה". "עד אז היינו בית שמח", היא אומרת. "היינו ארבעה ילדים, אמא הייתה גננת, אבא עבד במועצה המקומית בירוחם והמצב הכלכלי היה טוב. שמחנו לקראת הלידה, כשאמא נסעה לבית החולים עם צירים הייתה ציפייה גדולה לשובה עם ילד חדש. כשהתברר לנו שהתינוק מת בלידה, זו הייתה טראומה גדולה לכולם".

 

אמה, היא אומרת, חזרה הביתה עם כאב שלא טופל, הרגישה שאיננה יכולה לחזור לעבוד עם ילדים בגן, וההורים החליטו לשנות את מקום המגורים. הם מכרו את הבית המרווח שבו התגוררו והשקיעו את הכסף בבורסה. זה היה ב־1982, שתיזכר בישראל כשנה שבה נפלה הבורסה.

 

"נשארנו בלי כלום", אומרת נורית (44), כיום תושבת מושב נתיב־העשרה שבעוטף עזה. "עברנו לירושלים, לדירה שכורה בנחלאות, אמא עבדה בניקיון בשלושה מקומות ובהמשך כטבחית בבית ראש הממשלה יצחק שמיר. אבא היה שומר בחניון ועבד בעבודות מזדמנות. האווירה נותרה חמה ואוהבת, אבל ההורים היו עסוקים בהישרדות ואני הרגשתי שקופה. אין לי זיכרונות של ימי הולדת או טיול משפחתי, וגם לא הייתה לי אפשרות לדרוש כי הייתי מודעת למצב הכלכלי. הסתובבתי עם חיוך של 'אצלי הכל בסדר', כי ככה חונכנו: לא נוגעים בכאב שבפנים ומראים החוצה שהכל טוב".

 

"החברות פחדו לספר לי שהן בהיריון"

בגיל 27 עזבה את ירושלים בעקבות הצעת עבודה לשמש מנהלת לשכת מנכ"ל במסוף מטענים באשדוד. זמן קצר לאחר מכן הכירה את דודו אברהם מאשקלון, אז בלש בימ"ר דרום וכיום רב־פקד במשטרה. כשהייתה בת 29 נישאו.

 

"כשהכרתי את דודו התחלתי להרגיש בתוכי משהו בריא. הוא כאילו נתן לי אישור למי שאני. פתאום יכולתי להגיד על מה אני חולמת, מה אני מרגישה ומה אני רוצה להיות. הטראומה שסחבתי ממפולת הבורסה הזהירה אותי שמסוכן לפרוץ את המוכר. אצל דודו זה לא קיים. הוא מקשיב לכל דבר שאני מעלה בדמיוני, מאפשר ואומר לי: 'תעשי. אני מאחורייך'".

 

ההתחלה הייתה מבטיחה, אבל אז החל מסעם הארוך, המתיש ו

"אחרי שנה מתסכלת של ניסיונות, התחלנו טיפולי פוריות. קיבלתי תרופות הורמונליות ששינו לי את מצב הרוח, ומדי חודש הייתה ציפייה שהנה זה קורה, ושוב חווינו אכזבה"

המייאש להקמת משפחה. "אחרי שנה מתסכלת של ניסיונות, התחלנו טיפולי פוריות. קיבלתי תרופות הורמונליות ששינו לי את מצב הרוח, ומדי חודש הייתה ציפייה שהנה זה קורה, ושוב חווינו אכזבה. זה היה קשה מנשוא".

 

איך זה השפיע על בעלך?

"הוא היה איתי לכל אורך הדרך, בא לכל טיפול ובדיקה והיה פחות לחוץ ממני. הוא תמיד הרגיע שבסוף הכל יסתדר. החברים סביבנו היו כבר כולם בהיריון, ואני הייתי חייבת להוכיח לכל העולם שגם אני בסדר, כמו כולם, אבל זה לא הצליח".

 

כשנה וחצי אחרי שנישאו עברו להפריה חוץ גופית. "כבר הטיפול הראשון הניב כמות יפה של עוברים, כי הביציות והזרע היו תקינים – עובדה נפלאה לכשעצמה, שלא הסבירה למה לא נכנסתי להיריון. כשהוחזרו לרחם שני עוברים, עצרתי את הנשימה. השתדלתי לא לזוז, לא ללכת, לא לעלות מדרגות, והתפללתי שהעובר יחזיק ברחם. אחרי שבועיים מורטי עצבים התקשרה מזכירת היחידה ובישרה לי: 'יש היריון', ומיד בישרנו לכולם. כבר באותו יום התחלתי ללבוש בגדי היריון, להרגיש כל מיני חשקים, עשיתי כל מה שדמיינתי שאישה בהיריון מרגישה, אבל אז, בשבוע העשירי, כשהגענו לבדיקה וכבר התלהבנו שתכף נראה במוניטור את העובר, הרופא שתק. אחר כך הוא הודיע: 'מצטער, יש פה שק היריון ללא דופק', ואני התמוטטתי".

 

חודש אחרי כן חזרה להפריה חוץ גופית נוספת. ושוב הזריקה לעצמה הורמונים, ושוב מעקב ובדיקות, "והתחלתי לשנוא את כולם. כל אישה בהיריון הייתה אצלי יעד לשנאה ושוב הרגשתי

"התחלתי לשנוא את כולם. כל אישה בהיריון הייתה אצלי יעד לשנאה ושוב הרגשתי שקופה, היו לי מצבי רוח קשים וניתקתי קשרים"

שקופה, היו לי מצבי רוח קשים וניתקתי קשרים, לא יכולתי לפגוש אנשים עם ילדים. כעסתי על חברים שהציעו לי להגיש את התינוק שלהם בברית, כסגולה לפריון. החברות שלי בעבודה פחדו לספר לי שהן בהיריון. הרגשתי שאין לי ערך אם אני לא מצליחה להביא ילדים לעולם".

 

אחרי ההפריה החוץ גופית השנייה גאו שוב התקוות, אבל ההפריה לא הניבה היריון, "ומיד שאלתי מתי מתחילים שוב".

 

לאחר מספר ניסיונות כושלים נשלחה לצילום רחם, והתגלה שהחצוצרות שלה סתומות. "הרופא זימן אותי לעשות צנתור חצוצרות כדי לנסות לפתוח אותן, ואני הרגשתי שאני הולכת למות מהכאב. צרחתי עד כדי כך שהרופא אמר שהוא מפסיק. דודו התחנן שימשיך, אמר לו: 'אני אספוג את הכאב שלה', ולי אמר: 'תנשכי אותי, תרביצי לי'. הרופא המשיך בצנתור, וכשנסענו חזרה הביתה כעסתי על דודו על כך שלא עצר את הסבל שלי".

 

בסיכום כולל עברה נורית 16 הפריות חוץ גופיות. שבע פעמים מתוכן הצליחה להרות, אבל בין השבוע העשירי ל־12 אירעה הפלה בכל אחד מההריונות שנקלטו. "כבר לא שיתפנו אף אחד בעובדה שאני בהיריון, אפילו כבר לא שמחנו בעצמנו. החרדה תפסה מקום גדול מאוד בחיינו".

 

"הרגשתי שאין לי ערך אם אני לא מצליחה להביא ילדים לעולם" (צילום: גדי קבלו)
    "הרגשתי שאין לי ערך אם אני לא מצליחה להביא ילדים לעולם"(צילום: גדי קבלו)

     

    "דפקתי בדלת וביקשתי עבודה"

    בשנת 2007 אירע משבר נוסף בחייהם המשותפים. "דודו הודיע לי שהוא יוצא לקורס קצינים, שחייב שהייה של שנה בשפרעם. לא הצלחתי לפרגן לו, חוויתי נטישה מצדו, לא הבנתי איך הוא מייצר לעצמו חיים כשאני נובלת מכישלון לכישלון. באותם ימים קנינו דירה באשקלון, אבל לא יכולתי לשמוח בה כי היא המחישה לי את תחושת הריקנות: דודו בשפרעם, אני בבית לבד, ואין סביבי אפילו ילד אחד".

     

    כל אותו זמן המשיכה בטיפולי ההפריה החוץ גופית, כשבעלה זוכה להבנה ולתמיכה ממפקדיו בכל הקשור לחלקו בטיפולים, "ובכל סופשבוע הוא בא הביתה ומצא אישה שבורה, שצריך

    "אחרי בדיקת אולטרסאונד שבה שוב התברר שלעובר אין דופק התלבשתי מאחורי הווילון ושמעתי את הרופא אומר לבעלי: 'נורית בחיים לא תהיה אמא'. הרגשתי שרצחו אותי"

    לאסוף אותה מהרצפה", היא משחזרת.

     

    לאחר 15 כישלונות ברפואה הציבורית הגיעו לפני כעשור לרופא פרטי ידוע, שקירות הקליניקה שלו עוטרו בתמונות של תינוקות ובסיפורי הצלחה של סלבס.

     

    "הרגשתי שהגעתי למגרש של הגדולים, ובאמת, בטיפול אצלו, שהיה הטיפול ה־16 שלי, התבשרנו שיש היריון. אלא שבבדיקת אולטרסאונד שוב התברר שאין דופק. התחלתי לבכות, וכשהתלבשתי מאחורי הווילון שמעתי אותו אומר לדודו: 'נורית בחיים לא תהיה אמא'. הרגשתי שרצחו אותי.

     

    "כשהרופא מילא לי טופס לגרידה, תכננתי בראש את המהלכים הבאים שלי: שאני משחררת את דודו, מתפטרת מהעבודה ועפה מכאן לא יודעת לאן. יצאנו משם שבורים, וכשהגענו לחניה הורדתי את טבעת הנישואים ואמרתי לדודו: 'אני משחררת אותך. אני לא ממשיכה יותר בטיפולים'".

     

    איך הוא הגיב?

    "הוא הסתכל עליי ושאל: 'נראה לך שאני איתך רק בגלל הילדים? לא עולה בדעתי לקום וללכת'. משם הוא נסע לשפרעם, לתורנות, ואני יצאתי לכיוון העבודה באשקלון. עבדתי אז בתחום השיווק במפעל בירה. הגעתי לעבודה, אספתי את החפצים שלי, השארתי מכתב התנצלות עם ויתור על כל הזכויות שלי ויצאתי משם".

     

    כשהיא נטולת מטרה מוגדרת, נהגה נורית הבוכייה על כביש אשדוד־אשקלון, ולפתע ראתה שלט: כפר־סילבר. בהחלטה של רגע הסיטה את ההגה ונכנסה לכפר הנוער. "דפקתי על דלת משרדו של מנהל הפנימייה, שישב עם העובדת הסוציאלית. סיפרתי להם את הסיפור שלי וביקשתי שייתנו לי הזדמנות לעבוד בכפר הנוער כמדריכה".

     

    מה בדיוק אמרת? היו לך כישורים מתאימים?

    "כלום. אמרתי להם שאני מאוד אוהבת ילדים, שאני לא מצליחה להיות אמא ושאעניק לילדים את אהבתי. המנהל הקשיב ואמר: 'את יודעת שהתנאי לעבודה כאן הוא מגורים בכפר', ואני

    "יצאנו מהרופא שבורים, וכשהגענו לחניה הורדתי את טבעת הנישואים ואמרתי לבעלי: 'אני משחררת אותך. אני לא ממשיכה יותר בטיפולים'"

    הנהנתי. רק הוספתי שיש לי היריון לא תקין בבטן ושכעבור יומיים עליי לעבור גרידה, והוא אמר: 'בסדר גמור, התקבלת'".

     

    ומה דודו אמר?

    "בהתחלה הוא לא האמין שהתפטרתי מהעבודה המסודרת והלכתי אל הלא נודע, אבל הוא זרם ואני דאגתי לכל. השכרתי את הדירה שלנו, ארזתי את התכולה, ודודו כבר הגיע מהקורס ישר לכפר־סילבר. אחרי יום עברתי את הגרידה המתוכננת, והבטחתי לעצמי שזו הפעם האחרונה. לא יהיו עוד הפלות. זה נתן לי תחושה של שליטה בחיי ושל השלמה עם כך שלא יהיו לי ילדים משלי. בספטמבר 2007 הפכתי להיות 'אמא' ל־25 בני נוער בכיתה ט'".

     

    מה זה אומר?

    "להעיר אותם בבוקר, להיות איתם בארוחת הבוקר והערב, להשתתף בישיבות פדגוגיות, לראות איך כל אחד מהם מתקדם ואיפה צריך לחזק אותו, להיות נוכחת בחייהם, להעניק להם חום ותחושת שייכות.

     

    "דודו סיים באותה שנה את הקורס והתמנה לקצין נוער באשקלון, גרנו ב'שכונת המדריכים', והייתה אווירה מאוד משפחתית. דודו התחיל לדבר אז על אימוץ, אבל אני התנגדתי. רציתי ילד משלי או בכלל לא. הילדים שהייתי המדריכה שלהם מילאו אותי".

     

    "הילדים שהייתי המדריכה שלהם מילאו אותי" (צילום: גדי קבלו)
      "הילדים שהייתי המדריכה שלהם מילאו אותי"(צילום: גדי קבלו)

       

      "הרגשתי שיש בי אהבה לעוד ילדים"

      אחרי שנה בכפר־סילבר נסעה עם בני הנוער לטיול בירושלים, ושם התעלפה. למחרת זה קרה לה שוב. "פוניתי לבית החולים 'ברזילי', הזעיקו את דודו, והרופא במיון ביקש שייקחו בדיקת דם להיריון. אמרתי להם: 'עזבו, אין סיכוי. לא עשיתי טיפולים כבר שנה', אלא שהתשובה מהבדיקה חזרה, הרופא מיד פקד עליי שלא ארד מהמיטה, וכשחיברו אותי לאולטרסאונד קיבלתי את הבשורה: 'יש דופק'. התברר שאני בשבוע ה־16 להיריון – בלי טיפול הורמונלי ושום זריקת תמיכה. סוף־סוף הרגשתי שאלוהים איתי. אמרתי לעצמי שאם זה קרה ככה, כנגד כל הסיכויים, סימן שההיריון יישאר. נשארתי באשפוז ביחידה להיריון בסיכון גבוה, כשהכפר כולו מחבק אותי והמשפחה כולה סביבנו. הפעם הרשינו לעצמנו לשמוח ולקוות".

       

      עד השבוע ה־20 התקדם ההיריון בצורה משביעה רצון, ואז

      "התעלפתי בטיול, והרופא במיון ביקש שייקחו בדיקת דם להיריון. אמרתי: 'עזבו, אין סיכוי. לא עשיתי טיפולים כבר שנה'. ואז התברר שאני בשבוע 16"

      היא פיתחה רעלת היריון. "הרופא המטפל נלחם למשוך עוד שבוע ועוד שבוע, כדי להבשיל את הריאות של העובר, ובאמצע ינואר עברתי ל'הדסה' בירושלים כי פינו מ'ברזילי' את כל מי שאפשר בגלל חימום הגזרה לקראת מבצע 'עופרת יצוקה'".

       

      זמן קצר לאחר שהגיעה לבית החולים בירושלים קיבלה זריקת זירוז. היא הייתה אז בשבוע ה־29 להריונה. "כל הלילה היו לי צירים, ואני רציתי להרגיש כל ציר וציר והודיתי על כל אחד מהם".

       

      אלא שבסופו של דבר נאלץ הצוות לבצע בה ניתוח חירום בהרדמה מלאה, בגלל ההשלכות של רעלת ההיריון. "הוציאו את הילד, ששקל 900 גרם, ישר לאינקובטור, ואחר כך טיפלו בי. 48 שעות הייתי מורדמת בטיפול נמרץ ולא ידעתי שאני אמא. כשהתעוררתי, ביקשתי לראות את הילד שלי. בפגייה ראיתי גור קטן, מחובר לצינורות, וברגע ששמו אותו עליי הבטחתי לו שאהיה האמא הכי טובה והודיתי לו על שהוא היחיד שהאמין בי".

       

      הראל נולד ב־14 בינואר 2009. אחרי חודש שבו הייתה אמו מאושפזת בטיפול נמרץ, חזרה כל המשפחה לכפר־סילבר. באחד הימים סיפר לה בעלה כי הוא נקלע לבית של עמותת

      "כשהתעוררתי מהרדמה של 48 שעות ביקשתי לראות את הילד שלי. בפגייה ראיתי גור קטן, מחובר לצינורות, וברגע ששמו אותו עליי הודיתי לו על שהוא היחיד שהאמין בי"

      "אור שלום", שבו היה זוג הורים שגידל ילדי אומנה. "נראה לי שזה מאוד יתאים לנו", אמר, והיא התלהבה. "הרגשתי שיש בי די אהבה להעניק לעוד ילדים".

       

      כשהראל היה בן חצי שנה, לאחר שנמצאו מתאימים לשמש משפחה אומנת, הם עברו לבית שבו חיו כבר 11 ילדים בני שבע עד 17 והחליפו את בני הזוג שהיו שם. "מומלץ להחליף 'הורי בית' אחת לארבע עד שש שנים, כי מדובר בתפקיד מאוד אינטנסיבי", היא מסבירה.

       

      מה זה אומר, להיות "הורי בית" ל־11 ילדים?

      "זה אומר להעיר את הילדים בבוקר, להכין את הכריכים לבית הספר, לדאוג שכל אחד יצא מהבית רגוע, נקי, מסודר, עם הציוד הדרוש. לעשות קניות ולארגן את הבית, לפגוש את המורים, להיות בקשר עם הצוות המקצועי, שכולל פסיכולוגית, עובדת סוציאלית ומנהלת אשכול של כמה בתים, להכיר כל ילד כאילו הוא הילד הפרטי שלי, להכיל את סיפור החיים הלא פשוט שכל אחד מהילדים מביא איתו, לדעת לגעת בזה בעדינות, לתת מקום לכל אחד ולתת לכולם הרגשה שהם לא נמצאים שם כקורבן אלא כהזדמנות לצמוח".

       

      איך הילדים האחרים התייחסו לתינוק הפרטי שלך?

      "הוא קיבל אהבה ענקית מכל הילדים. הם התייחסו אליו כאל אח קטן לכל דבר".

       

      "החלטתי להעביר הלאה את התובנות שלי"

      כשהראל היה בן שנה וחצי גילתה שוב שהיא בהיריון, "וההיריון הזה היה גילוי נפלא שהוכיח שיש בי משהו חי ומתפקד ושההיריון הראשון לא היה מקרה חד־פעמי. הרגשתי שאני מעניקה ושאלוהים גומל לי בתמורה. הילדים ליוו את ההיריון בציפייה וחיכו לתינוק שיבוא הביתה".

       

      גם ההיריון הזה נחשב בסיכון גבוה, אבל היא המשיכה לתפקד כאמא מחויבת ל־12 ילדים. בנוסף, למדה חינוך במכללת אחווה שליד קריית־מלאכי. בנובמבר 2010, בסוף החודש התשיעי, נולד נדב (2,700 ק"ג) בניתוח קיסרי. שנה וחצי לאחר הולדתו, משמלאו שלוש שנים להיותם הורי אומנה, החליטה נורית לעשות שינוי נוסף בחייה ולפתוח גן פרטי, "שייראה כמו הגן שרציתי שיהיה לילדים שלי".

       

      איך הודעת לילדים בבית האומנה על השינוי הצפוי?

      "ארבעה חודשים לפני שזה נעשה בפועל הודעתי לצוות, ומיד אחר כך לילדים. היה בכי. הרגשתי שאני מאכזבת אותם, שהם מרגישים שעוד אנשים נוטשים אותם. רציתי חיים חדשים, אבל גם היה לי קשה שמישהו יתפוס את מקומי בלב שלהם".

       

      את גן "נמשים", המיועד לבני שלושה חודשים עד שלוש, פתחה באשקלון בשנת 2012. שלושה חודשים אחר כך התעוררה עם בחילות וגילתה שני פסים בבדיקת ההיריון. "התקשרתי ל

      "בהיריון השלישי התקשרתי לאמא שלי בבכי. זה ממש לא התאים לי, הרי רק עכשיו פתחתי גן ילדים, ואמא אמרה לי: 'את לא מתביישת? את, שנלחמת להיות אם, מתלוננת על היריון?'"

      אמא שלי בבכי. זה ממש לא התאים לי, הרי רק עכשיו פתחתי גן ילדים, ואמא אמרה לי: 'את לא מתביישת? את, שנלחמת להיות אם, מתלוננת על היריון?'".

       

      באפריל 2013 נולד יהונתן, בשבוע ה־28, במשקל 800 גרם. גם הוא, כאחיו הבכור, הגיח לעולם בניתוח חירום בעקבות רעלת היריון, "והרופא חייב את דודו לחתום על קשירת חצוצרות כדי שלא יהיו עוד הריונות".

       

      לאחר שהייה של חודש וחצי בפגייה הגיע יהונתן היישר לתינוקייה בגן של אמו, "ומאז שהוא נולד אני בתהליכי צמיחה אישית", אומרת נורית. היום יהונתן בן ארבע וחצי, נדב בן שבע והראל בן תשע. במקביל לגידולם, משקיעה אברהם בלימודים. "עברתי קורסים להעצמה, פסיכולוגיה חיובית והורות. סיימתי במכללת אשקלון שנתיים של לימודי תעודה בהדרכת הורים מטעם מיכל דליות, ובקרוב אני מתחילה לימודים לתואר בייעוץ חינוכי בבר אילן".

       

      מה מריץ אותך דווקא עכשיו?

      "כאמא, מצאתי את עצמי לא פעם מגיעה למקומות של משבר, כי אף אחד לא אמר לי שזה כל כך מסובך להיות הורה. מדי פעם אני מוצאת את עצמי עסוקה בכיבוי שריפות בבית ותוהה אם הגבתי נכון, אם הייתי קשוחה מדי או רכה מדי, מחנכת מדי או חופרת מדי - מה שגורם לכך שאני לא נהנית מספיק מגידול הילדים.

      "כשהבנתי שהבלבול הזה משותף להרבה הורים, החלטתי להתמקצע בנושא ההורות ולהעביר הלאה את התובנות שלי. הבנתי שהכל תלוי בנו, ההורים. לנו יש הכוח להשפיע על ילדינו ולהעצים אותם".

       

      לפני כמה חודשים פתחה את מרכז "נוריתי – הורות מעשית", שבמסגרתו היא מנחה קבוצות הורים, מרצה ומעבירה סדנאות. "במפגשים לומדים ההורים לעצים את עצמם ולסייע לילדים להיות עצמאים, אחראים ובעלי דימוי עצמי חיובי. דווקא לי - זו שגדלה עם התחושה של 'ילדה שקופה', שלא ראו את רגשותיה ואת צרכיה – חשוב שנלמד לראות את הילדים שלנו מתוך תיקון של חוויות הילדות, שמשפיעות עלינו כהורים".

       

      היום, אומרת נורית, היא מבינה שלא סתם היה עיכוב בהגעת ילדיה לעולם. "הילדים שלי מקבלים היום אמא טובה יותר שבטוחה במקום שהיא נמצאת בו, וזה משפיע עליהם לטובה".

       

      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
      הגליון החדש של לאשה - עכשיו בדוכנים (צילום: שי ארבל, סגנון: ראובן כהן)
       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד