"בני זוג עם ADHD זה כיף, כי הכל מעכשיו לעכשיו", מכריזה בילו (36), גרושה ואמא לשלושה ילדים מראשון־לציון. "אלה הספונטניות והקלילות שהיו חסרות לי בחיי הנישואים. אני יכולה להבין אותם והם אותי. אנשים נורמליים מתקשים להכיל אותי. למשל, כאלה שבאים אליי הביתה ושואלים: 'לא מפריע לך שיש פה כזה בלגן?' כשבעיניי זה דווקא מסודר. היה מישהו שהגיע לבית שלי, ראה את המרפסת וישר התנדב לסדר אותה עבורי. אמרתי לו: 'תקשיב לי טוב, אף אחד לא מסדר לי את הבית. זה לא יעבוד. אני חיה בסדר בבלגן שלי'".
בילו, מנהלת פורטל ההורות 2bmommy.com ויועצת לניהול אסטרטגיות
תוכן לבעלי עסקים, אובחנה עם הפרעת קשב בגיל 28. עוד לפני כן, לדבריה, "תמיד הגדירו אותי נמהרת או חסרת אחריות, וידעתי שאני צריכה אקשן". את הלקח שלה לגבי הזוגיות המתאימה לה למדה מניסיון. במשך 12 שנה הייתה נשואה לגבר שלדבריה, התקשה להכיל את ההיפראקטיביות שלה. לפני שלוש שנים וחצי החליטו להתגרש.
היא הכירה את בעלה לשעבר בגיל 20, באתר היכרויות. "אני פלפלית והוא בחור רציני, יציב, סגור ושקט, והניגודים משכו אותנו זה לזה", היא מספרת. "התגאיתי בזה שאנחנו הפכים משלימים. היה בו משהו שאיזן אותי. אם קודם חיפשתי אקשן וריגושים, כאן הרגשתי שאני יכולה להיות נורמלית, שאני במקום שטוב לי - ויכולה להישאר בו. משהו בי רצה מאוד להתביית".
בילו לכאורה השיגה את המטרה: כשהייתה בת 23 בני הזוג נישאו, ובהמשך הקימו משפחה. אבל הזוגיות הייתה רחוקה מלהתנהל על מי מנוחות. "כל שנתיים הודעתי לו שאנחנו עוברים דירה. השינויים באו בקריזות: 'יאללה, נמאס לי מהבית, עוברים!' או שפתאום הייתי צובעת חדר בסגול או בירוק. הוא אדם שקול, שכלתני ומסודר, שכל חייו עבד בשני מקומות עבודה והתגורר בשתי דירות – וכל שינוי שכזה הצריך זמן לעיכול, שלא תמיד נתתי לו. לי יש קוצים בישבן, רציתי כל הזמן לצאת, והוא רצה כל הזמן לשבת בבית. הוא לא הצליח להבין איך אני תמיד בוחרת לעשות את מה שמתחשק לי ולא את מה שצריך. זה יצר הרבה תסכולים".
באילו עוד דרכים ההפרעה פגעה בזוגיות?
"מגיל 20 עד 28 החלפתי עשרה מקומות עבודה. הוא היה שואל אותי: טוב, נו, מתי את מחליפה עוד פעם עבודה? השיא מבחינתו היה כשחתמנו על משכנתה, ורבע שעה אחר כך הודעתי לו שאני מתפטרת מהעבודה והופכת לעצמאית. הוא אמר: 'בשום פנים ואופן לא!' הודעתי לו שזה כבר נעשה, ושנסתדר. הדינמיות שלי הלחיצה אותו והיציבות שלו כבלה אותי".
ההחלטה להתגרש הגיעה, לדברי בילו, "אחרי שנים של טיפולים זוגיים, שבהם ראינו שאין שינוי וכבר אין התאמה. כאמא לשלושה ילדים קטנים, במצב כלכלי לא יציב, לא היה פשוט לפרק את המשפחה".
עם איזו מסקנה יצאת מהנישואים האלה?
"לאנשים עם ADHD קשה מאוד לחיות עם מישהו שמאלץ אותם להשתנות למען הזוגיות, כי בדרך הם מאבדים את עצמם. בן הזוג מהדהד דברים ששמענו מההורים והמורים לגבי כמה שאנחנו לא בסדר. אנחנו מפנימים ומנסים להשתנות, אבל לאורך זמן זה לא באמת עובד. בסופו של דבר זה יתפוצץ. מי שנמצא בזוגיות עם אדם עם ADHD, צריך לדעת שכל ההתנהגויות האלו הן לא בכוונה, ושרצוי לתת לאותו אדם תחושה שהוא מוערך כמו שהוא, ולא לסרס אותו".
בוא נלך לסופרלנד!
הסיפור של בילו אינו יוצא דופן. להפך. אחת התופעות המאפיינות אנשים עם הפרעת קשב וריכוז היא קושי בניהול חיי זוגיות יציבים. "שיעור הגירושים בקרב אנשים כאלו הוא פי שלושה מאשר בקרב אנשים ללא ההפרעה", מגלה זיוה שגיא, דוקטור לפסיכולוגיה ומאמנת אישית מומחית להפרעות קשב.
ממה נובעת הפגיעה בזוגיות?
"אנשים עם הפרעת קשב וריכוז משתעממים בקלות וזקוקים לריגושים. הם עלולים להוציא כספים בצורה לא אחראית, הם אינם מאורגנים ועלולים לשכוח לקחת ילד מהגן או להתעורר בבוקר לעבודה; הזמן בורח להם בין האצבעות. כיוון שהם חווים כישלונות רבים, הם
צוברים כעסים ותסכול ומאבדים תקווה. כל אלה גורמים לבעיות רבות בזוגיות".
"מזוגות רבים שמגיעים אליי לטיפול אני שומע את המשפט: 'אנחנו אוהבים זה את זה, רוצים להיות ביחד אבל לא מסוגלים לסבול את החיים שלנו בצוותא'", מוסיף ד"ר ברוך סטיר, פסיכיאטר המתמחה בהפרעות קשב וריכוז בקרב מבוגרים ובעל מרפאת "דרך הקשב". "אדם שנשוי למישהו עם הפרעת קשב וריכוז, חש לעתים קרובות שבן הזוג לא רואה אותו ולא מקדיש חשיבות לרצונותיו. למשל, גבר שקובע לצאת עם בת זוגו בערב, אבל שוכח מזה. במצבים כאלה בת הזוג חשה שלצד השני לא אכפת ממנה".
לדברי ד"ר סטיר, אנשים עם הפרעות קשב וריכוז אינם מתמודדים היטב עם לחץ, סובלים מחוסר יכולת לדחות סיפוקים, אימפולסיביים ומתקשים לתכנן לטווח ארוך. "הם אינם מתנהלים לפי לוח זמנים, כי אם מתקדמים מבלת"ם לבלת"ם", הוא אומר, "ריגושים מעוררים אצלם את מערכת התגמול הפנימית, שמביאה לשחרור אנדורפינים. כל אלה מקשים עליהם להישאר במערכות יחסים לאורך זמן".
הסיפור של טניה שמר (41), גרושה ואמא לילד בן שבע מפרדס־חנה, מאובחנת עם ADHD מאז גיל 23, מיישר קו עם האבחנות האלה. את בעלה לשעבר היא הכירה בגיל 31, באתר היכרויות. "ראיתי לפניי בחור טוב מבית טוב, וחשבתי שזה יעשה לי סדר", היא מספרת. "הוא אהב את הספורטיביות והספונטניות שלי: 'בוא ניסע לנחל יהודיה', 'בוא נלך לסופרלנד', כל הדברים הילדותיים האלה קסמו לו. הוא ידע מההתחלה שיש לי הפרעת קשב וריכוז, אבל לא התייחס לזה יותר מדי. כשעברנו לגור ביחד, אחרי כמה חודשים, הוא אמר לי: 'טוב, את תפסיקי מתישהו להיות כזאת פעילה?' אמרתי לו: 'לא, זאת אני!'"
החיכוכים בין בני הזוג סבבו, בין היתר, סביב החלטתה של שמר לעזוב את עבודתה כמנהלת תיקי לקוחות ולהפוך למאמנת כושר (חפשו ביוטיוב: "מהממת כושר"). "בהתחלה בעלי עודד אותי", היא נזכרת, "אבל כשהוא הבין שזה הולך להיות המקצוע שלי לחיים, ושילדים יצטרכו בעתיד להשתלב עם שעות העבודה האלו, זה פחות מצא חן בעיניו. הוא אמר לי: 'למה את לא יכולה לעבוד כמו כל אחד, במשרד?' אבל בשבילי עבודה כזו, שמצריכה ישיבה במקום אחד משמונה עד חמש, היא גיהינום. אני מרגישה שאני נובלת: הזמן לא זז, אני לא זזה, לא טוב לי. בכל פעם שהוא דיבר על עבודה נורמלית, הרגשתי נזופה, כמו ילדה קטנה".
אבל פה לא הסתיימו הקשיים. החיכוכים התעוררו גם בנושאים אחרים – למשל, הקושי של שמר עם ביורוקרטיה ("יש אצלי דואר שלא פתחתי ואני לא מתייקת"). שיחות בוגרות, לדבריה, הם לא הצליחו לנהל מאז לידת הילד. "בגלל האלמנט ההיפראקטיבי אני חייבת להיות בתנועה ובעשייה", היא מספרת, "ערב בבית היה עונש בשבילי. בסופי שבוע, כשהוא רצה לנוח, רציתי שנטייל עם הילד. בשלב מסוים התחלתי לטייל עם הילד – בלעדיו. לתחושתי, הפרעת הקשב הייתה בעיניו תירוץ להמון דברים, והוא לא היה מודע לכך שמדובר בבעיה נוירולוגית. הייתי מתוסכלת מאוד מזה שלא הצלחתי להסביר לו את ההשפעה רחבת ההיקף של הפרעת הקשב והריכוז על כל תחומי החיים".
לפני ארבע שנים השניים התגרשו, בתום חמש שנות נישואים. "כיום אני מבינה שאני צריכה ללכת על מישהו שדומה לי יותר", מסכמת שמר.
זה היה בית משוגעים
כשאחד מבני הזוג סובל מבעיות קשב והשני לא, נדרשות מודעות, הכלה וקבלה. אבל מה קורה כששני בני הזוג סובלים מבעיות קשב וריכוז? זה בדיוק מה שקרה בזוגיות של נורית (שם בדוי, השם המלא שמור במערכת), בת 46, גרושה ואמא לשלושה ילדים מאזור השרון. במשך שמונה שנים היא הייתה נשואה לבן זוג שההפרעה שלו חמורה משלה: נורית סובלת מ־ADD (הפרעת קשב שאינה כוללת אלמנט היפראקטיבי), ואילו בעלה לשעבר סובל מ־ADHD.
"בתחילת הקשר לא הפריע לי שהכל בלגן אצלו", היא נזכרת, "שהוא עושה משימה אחת מתוך ארבע ושהכל בדקה ה־90. הבלגתי גם על ההפרעות שלו בזמן השינה: הוא היה מזיז את הרגליים בטירוף! בהתחלה חשבתי שזו רעידת אדמה, בהמשך סתם
התעוררתי מזה והתעצבנתי".
כשהיא הייתה בת 23 והוא בן 25, בני הזוג נישאו. "כשנולדו לנו הילדים זה כבר היה סיפור אחר, כללי המשחק השתנו", נזכרת נורית. "פתאום מצאתי את עצמי לבד במערכה. פעם הוא לקח את אחד הילדים לרופא. כשהוא חזר שאלתי אותו: 'מה אמר הרופא?' הוא ענה: 'אני חושב שהוא אמר שזה וירוס'. שאלתי: 'אתה חושב? וצריך לקחת תרופה?' הוא ענה: 'אני חושב שכן'. במקרים כאלה נאלצתי להתקשר לרופא, כי פשוט לא קיבלתי תשובות לשאלות.
"במקרה אחר הוא היה בבית עם אחד הילדים, שהיה אז בן שנתיים. הוא חשב שהילד נמצא אצל דודים שלו, ופשוט הלך לישון צהריים. הילד יצא החוצה, חצה את הכביש והלך לשחק בבית ממול. השכנה ניקתה את הבית ופתאום מצאה ילד שהיא לא מכירה. היא צלצלה למשטרה, הגיע שוטר – והילד משך אותו לכיוון הבית שלנו. הגרוש שלי טוען עד היום שזה היה באשמתי. בסיכומו של דבר, הוא היה כמו ילד רביעי בבית".
הקשיים התעוררו גם במישור הכלכלי. "הוא סיבך אותנו לא פעם: הוא היה עוזב עבודות, קונה דברים בצורה לא אחראית, חונה על מדרכות ללא שום מחשבה, מקבל קנסות ולא משלם אותם. כשהוא היה מבשל הוא היה מלכלך את כל המטבח. פפריקה וכורכום היו מרוחים על כל הארונות, פטרוזיליה על הרצפה. הוא היה נעלם באמצע ארוחות משפחתיות אצלנו בבית, ובאופן כללי בורח כשקשה לו. הוא עשה רק את מה שמתחשק לו".
גם הפרעת הקשב של נורית עצמה, היא אומרת, תרמה לכאוס בבית. "אני אימפולסיבית ויש לי קושי להקשיב בשיחה", היא אומרת. "היו ריבים וצעקות, אבל לא תמיד זכרנו על מה רבנו. אני זוכרת שהוא עצבן אותי, אבל לא זוכרת בדיוק על מה. הבית שלנו היה בית משוגעים מבלי שהיינו מודעים לכך. חשבנו שאלה הם החיים".
רק כששלושת ילדיהם אובחנו כסובלים מהפרעת קשב וריכוז, כל אחד ברמה אחרת – הבינו נורית ובעלה שגם להם יש את אותה הפרעה. אבחון רשמי הם עברו רק לאחר גירושיהם. "כל החיים הבנו שמשהו לא בסדר אצלנו, אבל לא ידענו מה.
כשהיינו ילדים אף אחד לא ידע מה זה הפרעת קשב וריכוז. תמיד אמרו שאנחנו עצלנים או שאנחנו לא ממצים את הפוטנציאל שלנו".
לפני 14 שנה החליטו בני הזוג להתגרש. "הרגשתי שיש עליי עול כבד, שיש לי עוד ילד במקום שותף לחיים. הוא לא תפקד כמבוגר אחראי ואי־אפשר להכריח אדם להיות במסגרת הזו. כיום הקשר שלנו נפלא. אני משערת שהוא רואה בי יצור יבש, אחראי ורציני שלא נהנה מהחיים, בזמן שאני רואה בו ילד שלא התבגר או התקדם מבחינה נפשית מאז גיל 25".
מאז הגירושים היו לנורית כמה מערכות יחסים אינטנסיביות ("המון אקשן, המון דביקי"), אך כיום היא לא בזוגיות, לדבריה - מבחירה.
כיום תעדיפי גבר עם הפרעת קשב או בלי?
"אעדיף גבר עם הפרעת קשב, משום שלא כל ADHD הוא אותו דבר. האופי של האדם והחינוך שקיבל משתלבים עם ההפרעה. חוץ מזה, רגוע נורא משעמם אותי".
איך לשמר את הקשר?
אז מה עושים כשאחד מבני הזוג – או שניהם – סובלים מההפרעה, ואיך כן מצליחים לשמר את הזוגיות לאורך זמן? "חשוב לאבחן הפרעת קשב בצורה מלאה ומסודרת ולטפל בה, משום שבטיפול נכון רוב התופעות שמפריעות לזוגיות מצטמצמות",
אומרת ד"ר איריס מנור, פסיכיאטרית ומנהלת מרפאת קשב מחוז דן של שירותי בריאות כללית. "גם בטיפול זוגי אפשר לטפל בבעיות הללו, ולחפש טכניקות לשיפור התנהגויות מסוימות, כמו למשל, חוסר שקט ואימפולסיביות. אדם שסובל מבעיות קשב וריכוז יכול להגיד לבת זוגו: 'אני מאוד רוצה להקשיב לך, אבל כרגע לא מסוגל. בואי נחכה למועד שבו אהיה בקשב מלא'".
"כיום יודעים שהפרעת קשב וריכוז נובעת מחוסר הבשלה של מערכות במוח, האחראיות על ארגון, קשב ותכנון", מסביר ד"ר סטיר. "ברגע שמבינים שמדובר בבעיה רפואית, אפשר להפנים את העובדה שבן או בת הזוג רוצים להשתפר – אבל לא מצליחים.
"ניתן להיעזר בטיפול תרופתי, וכדאי לפנות לטיפול זוגי, שיאפשר לכל אחד מהצדדים לראות כיצד ההתנהגות שלו משפיעה על הצד השני - ולקחת אחריות על כך. לא מומלץ להאשים את בן או בת הזוג, משום שהאשמה לא תעורר שיתוף פעולה. אפשר לנסות לדבר על הקשיים ממקום של שותפות".
מה דעתך על קשר שבו לשני בני הזוג יש הפרעת קשב וריכוז?
"זוגיות כזו לא יכולה להחזיק מעמד לאורך זמן, כשאחד לא יכול לעזור לשני לווסת את ההתנהגויות שלו ולקחת יותר אחריות על עצמו. זה רק לחיות מפיצוץ לפיצוץ".
