הסערה סביב המפיק ההוליוודי הארווי ויינשטיין וקמפיין MeToo# לא הפתיעו את רפי ניב, המנהל האמנותי של תיאטרון באר־שבע. "לצערי, ויינשטיין לא המציא את הגלגל", אומר ניב. "כמו שכולם ידעו על משה קצב ושתקו, כולם יודעים על בכירים בתעשייה שמטרידים מינית. הגיע הזמן לדבר".
ניב הוא בימאי תיאטרון מוערך שהקים, יחד עם שמוליק יפרח (כיום מנכ"ל הקאמרי), את גודמן − בית ספר למשחק בנגב. הוא עצמו עבר, לדבריו, הטרדה מינית כשהיה סטודנט בבית הספר למשחק בית צבי, והיום הוא מרגיש מספיק חזק כדי לספר על כך. "עברתי טיפול הרבה שנים, ולכן לצאת מהארון עם הנושא הזה, זה מחזק. אני לא בעמדת חולשה, ואני לא מסתיר שום דבר. מי שצריך להתבייש זה בטח לא אני".
בפוסט שפרסם בסוף ספטמבר, שאליו צירף את תמונת השער של פרויקט "לא תאנסו אותנו לשתוק" של "לאשה" מ־2016, כתב ניב: "רק מילים חמות למי שאוזר או אוזרת אומץ להתלונן. כעבור יום. או שבוע. או שנה. או עשרים שנה. היום הייתי מצטרף לצילום הקבוצתי הזה ותופס את הכיסא הריק בלי בעיה. בזמן אמת לא העזתי להגיב ו־27 השנים שחלפו לא טשטשו את עוצמת החוויה. מי שיש לו בעיה עם זמן התגובה של המתלוננות שיסתום. ותסלחו לי על הצרפתית שלי...".
למה פרסמת את הפוסט הזה?
"כשעולים נושאים כאלה אני מתקשה לראות את ההתנפלות 'למה שתקת?', כי הייתי שם. שנים שתקתי. כמורה למשחק משתפים אותי כל הזמן בדברים כאלה. בכל שנה, מתוך כיתה של 20, אני שומע על הטרדות מיניות מרבע כיתה לפחות, לרוב מבנות, אבל לא רק. לא צריך זכוכית מגדלת כדי לראות את הצלקות. לכן חשוב לי לשתף שעברתי את זה".
"אווירת טרור"
כדי להבין את סיפורו צריך לחזור לאחור. ניב (52) נולד בדימונה, אמצעי מבין שלושה בנים. בגיל שש עברה משפחתו להתגורר ביישוב עומר, אביו ניהל את מפעל טמפו ואמו הייתה מנהלת בית ספר. "תמיד הייתי האמן הרגיש", הוא אומר ומתאר ילדות לא מאושרת. "הייתי שונה. ילדים התעללו בי וספגתי הרבה קללות, שמות גנאי והערות. לא הייתי מהמקובלים. ידעתי כבר אז שאני הומו וגם שאני רוצה להיות שחקן. עוד כשהייתי בגן ראיתי את ההצגה 'שלמה המלך ושלמי הסנדלר' והתאהבתי".
בכיתה ד' הצטרף לחוג דרמה והתחיל לאסוף סביבו ילדים שגם בהם בערה תשוקה לתיאטרון. "כבר אז היה לי מינוי לתיאטרון באר־שבע. הייתי צופה בהצגה פעם אחת עם ההורים שלי, ואחר כך הייתי נוסע בטרמפים כמעט כל ערב כדי לשבת מחוץ לאולם ולשמוע את ההצגה דרך הרמקולים. הערצתי את השחקנים ולא הפסקתי להסתכל עליהם. יום אחד ניגש אליי גרי בילו, שהיה מנהל התיאטרון, ושאל: 'ילד, מה אתה עושה פה?' כשהבין שיש לי מינוי וכבר ראיתי את ההצגה, ועכשיו הגעתי כדי לשמוע אותה מבחוץ, הוא עשה איתי הסכם: פעם אחת אצפה בהצגה במסגרת המינוי, ובשאר הפעמים אכנס חופשי. כל הצגה ראיתי עשר או 12 פעמים. הייתה לי מחברת שאני שומר עד היום, לכל הצגה נתתי ציונים ובכל שנה הייתי בוחר ביני לבין עצמי את הצגת השנה ושחקן השנה".
אחת ההצגות שבהן צפה ואותה בחר להעלות עם קבוצת התיאטרון
שהקים הייתה "רצח פיירו בבית הספר הריאלי". ניב מספר ש"הדמות הייתה בשבילי ביטוי למי שהייתי, במקום להגיד 'אני הומו' אמרתי 'אני פיירו'. העלינו את ההצגה גם בבית הספר והיא עוררה ענין גדול. אפילו דורון תבורי שגילם את פיירו בתיאטרון בא לצפות בה".
בגיל ההתבגרות השתנה והפך, לדבריו, ל"נער חתיך שהבנות מתחילות איתו". הוא היה פעיל בתנועת הנוער "מכבי צעיר" ובמועצת התלמידים, רקד בלהקת מחול ועבד כסדרן בתיאטרון באר־שבע. כשרצו להשאיר אותו כיתה, אמו סידרה את העניינים.
כשהתגייס לגרעין נח"ל הכיר את יעל, שהייתה מחזור מתחתיו. "ביום שפגשתי אותה אמרתי לעצמי: אם לא הייתי הומו, זו האישה שהייתי מתחתן איתה. הייתי אז בארון והפכנו לזוג. בסוף השירות גרנו ביחד ברמת־גן, התקבלתי לבית צבי ורק באמצע השנה הראשונה של הלימודים נפרדנו".
מה אמרת לה?
"זו הייתה פרידה קשה, הסברתי: 'זו לא את, זה אני', ותירצתי את זה בלימודים התובעניים בבית צבי. הייתי 24 שעות סביב הלימודים, החיים איתי לא היו תענוג. שנה אחר כך, לפני שיצאתי מהארון מול כל העולם, סיפרתי לה. חשבתי שאולי יהיה בזה משהו מקל, כי הפרידה לא הייתה כי אני לא אוהב אותה, אלא כי אני בעניין של בנים. לשמחתי הצלחנו להישאר חברים טובים. היום יעל נשואה, והיא גם אמא של הבן שלי. יש בינינו חברות אמיצה. אנחנו משפחה".
בוא נחזור ללימודים בבית צבי.
"רציתי להוכיח לעולם שאני שחקן. בגלל שאני חתיך, יש לי קול מצוין ואני מוזיקלי, הצלחתי. גרי בילו, שהיה מנהל בית הספר – אותו גרי שהכניס אותי לתיאטרון כשהייתי ילד – אמר לי: 'אתה השחקן הטוב ביותר בין הלא שחקנים', והוסיף שאהיה בימאי תיאטרון. נעלבתי".
מה עשית?
"המשכתי להילחם ועשיתי תפקידים יפים. החוויה הייתה הישרדותית: לימודים אינטנסיביים 24/7, כל הזמן תחת ביקורת. זה כמו נרקומן, כי אתה עושה את הדבר שאתה הכי אוהב וגם מתמכר לחרדה. היה לי פעם פסיכולוג שאמר שאני מכור להתרגשות שבמקצוע, כמו נהג מרוצים. בית צבי באותם ימים היה מקום אלים. גרי היה מנהל ריכוזי, דיקטטור, במידה רבה הייתה שם אווירת טרור. התחושה הייתה שהוא כל יכול בעולם התיאטרון הישראלי והוא יחרוץ גורלות. אני זוכר שהוא היה יושב בחצר ומבקש מאחד התלמידים שיעשה לו מסאז', או שהוא אכל גלידה ונתן למישהו לק או האכיל אותו בכפית, וכולם הסכימו ושתקו".
לניב חשוב להדגיש את מורכבות היחסים בינו ובין בילו, מנהל מיתולוגי
שניהל את בית צבי במשך כמעט שלושה עשורים וב־2006 זכה בפרס מפעל חיים בטקס פרסי התיאטרון. "למדתי ממנו המון, ינקתי את הידע שלו ואת הטעם שלו בתיאטרון. הוא העריך אותי, אבל כאמור לא חשב שאני צריך להיות שחקן ואמר את זה כמה פעמים. עד כאן הכל הגיוני בגבול הסביר, אלמלא ההטרדות והתקיפות".
מה בדיוק קרה? אתה יכול לשתף?
"זה התחיל בשנה א', בהקנטות וטיזינג בוטה, ניסיונות לבעוט אותי החוצה מהארון. הוא קירב אותי אליו, התייעץ איתי לגבי ליהוק של תלמידי שנה ג' ואני הייתי כולי אמביציה. הוא ביקש שאחרי החזרות אבוא אליו הביתה כדי שנדבר על הליהוק. הגעתי והוא חיכה לי עם חלוק. תמיד זה חלוק".
מה הרגשת?
"הייתי בשוק, הייתי נבוך. חייכתי והתיישבתי ליד השולחן. הוא התחיל לדבר על הליהוקים ופתאום הרגל זזה וקצת ראו דרך החלוק. בשלב מסוים הוא קם, אני הלכתי להביא משהו ואז הוא הדביק אותי לקיר. חילצתי את עצמי באי־נוחות לכיוון הדלת כשאני מחייך ושותק כמו טמבל, והלכתי. הייתי בן 22, בחור צעיר שמתלבט בנוגע לזהות המינית שלו ולזהות המקצועית שלו, שאחרי לילה כזה צריך להגיע לבית הספר ולפגוש את המנהל. זו חוויה קשה.
"חזרתי הביתה, לדירה שחלקתי עם שותפה שלמדה איתי, ולא יכולתי לספר כלום. הרגשתי בושה. ואז הוא השאיר לי הודעה במשיבון, והייתי עוד יותר נבוך כי ידעתי שלמחרת כל הכיתה תדע שמנהל בית הספר משאיר לי הודעות.
"בכניסה לבית הספר הייתה תיבה שבה גרי נהג להשאיר הודעות לתלמידים. פעם אחת, למשל, חיכתה לי מעטפה עם שוקולד ופתק. והייתי צריך להסתיר ולהגיד לו תודה, למרות שרציתי למות באותו רגע. בפעם אחרת, כששיחקתי בתפקיד של גבר במחזה 'היפהפה האדיש' של ז'אן קוקטו, קיבלתי בבכורה פתק ברכות 'על היותך יפהפה אדיש על הבמה כמו בחיים'. חייכתי במבוכה, מה אגיד? זה המנהל. הפתקים האלו, בכתב ידו, שמורים איתי עד היום".
איך היו היחסים ביניכם מאז אותו ערב בבית של גרי?
"ההטרדות המילוליות נמשכו. בשנה ב' כמעט ולא דיברנו, היה בינינו מעין ברוגז. מורה אחת קדושה אמרה לי: 'תשמור ממנו מרחק, הוא לא טוב בשבילך'. אחרי זה השלמנו".
בשנה ב' של הלימודים חשף ניב את זהותו המינית. "אתה לא יכול להיות שחקן בלי להיות מחובר לאמת שלך ולמיניות שלך. זה לקח זמן, אבל הבנתי שאני לא מצליח להביא מעצמי לבמה. יצאתי מהארון בלימודים, באמצע תרגיל משחק אצל המורה גדי רון. היו כאלה שהופתעו, אבל לי זו הייתה הקלה. החיים הפכו לפשוטים יותר".
איך הגיבו ההורים שלך?
"אמא הייתה הראשונה שידעה, וחלפו עוד עשר שנים עד שסיפרתי לאבא. הוא איש מדהים. הדבר היחיד שהדאיג אותו היה שלא אשאר לבד ושיהיו לי ילדים. הרגעתי אותו שיהיו לי ילדים".
"כולם ידעו ושתקו"
ניב סיים את הלימודים בבית צבי, אבל בילו לא נעלם מחייו. "חיפשתי הזדמנות לביים, גרי הזמין אותי לראות איתו את הבלט 'רומיאו ויוליה' והציע שאחרי זה נדבר. חייתי שלוש שנים בפלנטה שהיו לה חוקים משלה, אז הלכתי".
ומה היה בפגישה?
"אחרי הבלט ישבנו בבית קפה והוא אמר משהו כמו: 'יש הרבה בימאים צעירים, אני לא יכול לקדם את כולם, רק אחד, ואני לא יכול להמשיך לעבוד איתך כשיש בינינו את המתח המיני הזה. אנחנו מאוד דומים, שנינו רצינו להיות שחקנים, שנינו אנשי תיאטרון, לשנינו יש ליקוי דיבור'.
"אני הייתי אז בן 25 והוא היה פי שניים בגיל, הייתי מאוד נבוך. ואז הוא אמר: 'אני לא צריך זיונים, קצת נגיעות, קצת מזמוזים, לא יותר מזה'. עד היום אני זוכר את הדברים שנאמרו מילה במילה. יצאנו מבית הקפה, נסענו יחד במונית, וכשהגענו לדיזנגוף סנטר
קפצתי החוצה. רצתי הביתה והתקשרתי להורים שלי לספר להם".
איך הם הגיבו?
"הם לא ידעו מה לעשות במצב כזה, השיחה הסתיימה במילים 'נדבר מחר' ומאז לא חזרנו לזה. הטלפון השני שעשיתי באותו הלילה היה לחברה טובה, שגם הייתה תלמידה בבית צבי. למחרת נפגשנו והיא אמרה: 'אתה לא מתקרב יותר לבית צבי'. במשך שנה התרחקתי משם, וביום ההולדת שלי גרי שלח לי פרחים. כשנפגשנו באיזשהו אירוע, הוא הציע שאחזור לשם ללמד, וחזרתי. מבחינתי זו הייתה הזדמנות אדירה. ואז נפתח פרק ב' של הטראומה, כשראיתי איך הוא מתנהג לתלמידים שלו, שהם עוברים את מה שאני עברתי. זה היה נורא, ראיתי מול העיניים מה קורה ולא הייתי מסוגל לעזור".
ניב אינו הראשון שמשמיע טענות כאלה נגד בילו. "כולם ידעו", הוא אומר. "זה התפרסם במחזורים. כבר בשנות ה־70, כשניהל את תיאטרון באר־שבע, התפרסמה בתקשורת כתבה גדולה על התנהלות מינית לא ראויה מצדו. בסוף שנות ה־90 פורסמו בתקשורת תלונות של תלמידים, אך הוא נשאר בתפקיד. תמיד אמרו שמי שמתלונן הוא מי שעף מבית צבי והוא חסר כישרון, ולכן הוא מחפש אותו. זה כמו שידענו על שחקנים ובימאים אחרים שנוגעים, ואני חושב שאנשים התבלבלו כי הם התחילו בעצמם להאמין שזה חלק מהמקצוע, שיש תחום אפור ושלפעמים חייבים מגע פיזי כדי לגעת במקומות אישיים, כמו סיפור האונס של גילה אלמגור ב'מלכת הכביש', או כמו אנשי צבא שמופתעים כשמתלוננים עליהם ולא מבינים מה הביג דיל. הרבה חברים שלי, שמאלנים ידועים שנלחמים על זכויות הפרט וזכויות ההומואים והפלסטינים, לא הסתכלו אז והיום ימינה ושמאלה על כל מה שהתרחש סביבם. הם התייחסו לזה כאילו זה בסדר. כולם ידעו ושתקו".
אבל השתיקה לא נמשכה לנצח. ב־2004 שני תלמידים לשעבר התלוננו נגד בילו במשטרה, וב־2006 הוגש נגדו כתב אישום והוא נחשד בביצוע מעשה מגונה והטרדה מינית. בכתב האישום שהוגש לבית משפט השלום בתל־אביב נטען בין היתר כי בילו דרש מתלמידו לעסות את גבו, ליטף את ידו ואף ביקש ממנו להתלוות אליו לדירתו תוך אמירת רמזים מיניים. באישום השני נטען כי חיכך את איבר מינו בישבנו של אחד מתלמידיו בקפיטריית בית הספר ולחש באוזנו "אם תרצה להיות כוכב במחזות זמר, תצטרך לבוא אליי הביתה". בעדויות המתלוננים עלו אי־דיוקים, וב־2009 זוכה בילו מכל אשמה. באותה שנה הוא עזב את ניהול בית צבי. השופטת מרים דיסקין מתחה ביקורת על התנהגותו ותיארה אותה בפסק הדין: "התנהגות לא נאותה ככלל, ובוודאי שבעתיים כאשר העושה הוא איש חינוך - מנהל הנוהג כך בתלמידו". דיסקין סברה שמדובר במקרה גבולי: "מדובר במעשה לא ראוי ולא הולם, במיוחד כאשר מדובר במנהל בית הספר ובתלמיד. מאידך - האומנם טמון בו אלמנט מובהק של מיניות גלויה? התשובה במקרה זה אינה ברורה מאליה".
כמורה, דיברת עם גרי על ההתנהלות שלו?
"כשהתחילו להתפרסם התלונות נגדו, וכבר לימדתי בבית צבי, אמרתי לו: 'גרי, אלה לא דברים שאמורים לקרות'. גרי ענה לי: 'יש לך מוסר של גננת ויקטוריאנית. כולם אנשים מבוגרים שיכולים להגיד כן ויכולים להגיד לא'. הוא לא הבין את הבעיה, וכולם ידעו ושתקו. יש
סצנה ידועה במחזה הספרדי 'מעיין הכבשים'. הגיבורה, לאורנסיה, אומרת לגברים בכפר שהיו עדים לאונס שלה ולא עשו דבר: 'לא פתחתם את הפה כי אתם כבשים במעיין הכבשים'. הרבה אנשים שלמדו בבית צבי וידעו היו כבשים. היה ברור שהוא איש חזק ושאם תדבר זה יפגע לך בקריירה, וגם במידה מסוימת זה היה חלק מהנורמה.
"אז לא הבנתי כמה חמור מה שעברתי, הדחקתי. אחרי שנים, כשלמדתי פסיכודרמה, הזיכרונות עלו והתפרקתי לגמרי בבכי. אחרי השיעור המורה אמרה לי: 'עברת אביוז חריף, אתה פוסט־טראומטי, למה אתה לא קורא לזה בשם?' זה היכה בי. זו הייתה נקודה ראשונה של הבנה, וגם אז לא יצאתי עם זה החוצה".
ב־2009, אחרי שבילו זוכה בבית המשפט, כמעט ארבע שנים אחרי שניב הקים את בית הספר למשחק בבאר־שבע, התפרסמה ב"מעריב" כתבה של יובל אברמוביץ' ובה עדויות על בילו. "התקשרתי ליובל ואמרתי לו: 'תמיד מראיינים אנשים שעפו מבית צבי, למה אתה לא מראיין אנשי מפתח?' הוא אמר: 'אתה בימאי מוכר, אתה מוכן לכתוב?' לא ישנתי כל הלילה, ובסוף כתבתי". ניב כתב אז, בין היתר: "כתלמיד צעיר הוטרדתי, הותקפתי והושפלתי. מקצועית, וכן, גם מינית".
כשבילו נחקר במשטרה בעקבות תלונת התלמידים, ניב זומן להעיד, "והעדתי די באדישות, היה לי קשה לדבר".
אתה מפרסם את זה עכשיו, אבל בילו נפטר ב־2011 ולא יכול להגיב ולנסות לטהר את שמו. זה מזכיר את הפרסומים האחרונים על רחבעם זאבי וטומי לפיד, ויהיו מי שיגידו שזה לא הוגן.
"לגנדי יש יום זיכרון ממלכתי. בבית צבי יש אולם על שם גרי ובכניסה יש פסל ברונזה סטליניסטי של האיש. אני לא מסוגל ללכת לראות הצגות באולם הזה. אלו בוודאי לא מורשות שאנחנו מבקשים להעביר הלאה, ולכן חובה שהדברים ייאמרו. נכון שהוא ידע המון על תיאטרון וגידל דורות של שחקנים, אבל הוא הטריד מינית שחקנים ותלמידים שלו וזה דבר בלתי נסלח. בכל פעם שעולה פוסט בפייסבוק של מישהו שמהלל אותו, משהו בי נשבר. האיש הזה קיבל פרס תיאטרון ומבאס אותי היום ששתקתי ולא אמרתי שהוא לא ראוי לפרס, אלא צריך לדעתי לשבת בכלא. אני כועס על עצמי שבזמן אמת לא דיברתי.
"ברור לי שיהיו כאלה שיאמרו: 'תניח לו, הוא כבר מת', אבל בי הזיכרון עדיין חי, וכנראה שלא רק בי. השחקן עמית גור שהיה תלמיד שלי בבית צבי יצא עכשיו בהצגת יחיד מדהימה, 'חיי − גרסת המחזמר', שבה הוא מספר על התקיפה המינית שעבר. שומעים בה את קולו של גרי בילו ולא אומרים את שמו. אני ממש לא לבד, אבל זה לא מקל את הטראומה".
"לקח לי הרבה שנים להבריא"
לאחר שלימד 11 שנה בבית צבי, עבר ניב ב־2004 ללמד בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין (שם הוא מלמד גם היום), ביים הצגות לילדים ולנוער וזכה בפרסים. "בכל הצגת ילדים שמתי במרכז את הילד הרגיש והפגיע ואת התמודדותו עם העולם, ובכל ילד כזה היה קצת ממני".
ראית את גרי מאז שעזבת את בית צבי?
"ראיתי אותו בתיאטרון בלונדון, היינו בשני צדי האולם ולא ניגשנו אחד לשני. ב־2010, כשקיבלתי את הניהול האמנותי של תיאטרון באר־שבע, ולמעשה התגשמה הנבואה שלו, שאלו אותי אם אפשר להזמין אותו לפרמיירה של אחת ההצגות הראשונות שלי. עניתי שגרי הקים את התיאטרון ולא אמנע הזמנה שלו. גם אז לא דיברנו. כשהודיעו לי שנפטר, הרגשתי שירד לי מהגב משא של עשרות ק"ג שנשאתי במשך השנים".
אתה חושב שלגבר שעובר תקיפה מינית קשה יותר להיחשף?
"זה קשה לגבר וקשה לאישה. הפצע נמצא שם. כיום אני אדם שמח,
מאושר וחזק, אני לא מרוסק לשמחתי. אבל אנשים עם אישיות קצת פחות חזקה היו נשברים. ועדיין, לקח לי הרבה שנים להבריא. למדתי שלדבר זה תרפויטי ולכן אני מביע עמדה נחרצת, אני גם מתכנן לצלם את העדות שלי במסגרת פרויקט של ארגון נפגעי תקיפה מינית, כי חשוב לי שהדברים לא יישכחו".
את בית הספר למשחק גודמן הקים ניב ב־2005 יחד עם שמוליק יפרח, יליד דימונה ובן כיתה שלו בבית צבי. לחלום נרתם רוביק דנילוביץ', אז מחזיק תיק התרבות בעירייה והיום ראש העיר, שהעמיד לרשותם את מבנה התיאטרון הישן. "המבנה שופץ בתרומה של איש מדהים ששמו לארי גודמן, אספנו את המורים הכי טובים ובזמן קצר נהיה בית ספר רציני. קיבלנו תמיכה ממשרד התרבות ומהעירייה ומספר הנבחנים עלה משנה לשנה. השנה קיבלנו 20 תלמידים מתוך 160 מועמדים. 70 אחוז מהתלמידים באים מרחבי הארץ. היום אומרים: 'ניסן נתיב, גודמן, בית צבי ויורם לוינשטיין' בנשימה אחת. הבוגרים שלנו עובדים בכל התיאטראות ועושים תפקידים ראשיים בסרטים, ואני מרגיש שיש לנו פנינה ביד".
בעצם חזרת לבמה שישבת בה כילד.
"ממש כך, המקום הזה עבורי הוא בית לכל דבר. הקמנו גם תיאטרון לילדים ולנוער, ובאר־שבע הפכה למעצמת תיאטרון, היום בניהולו של המנכ"ל החדש אורן אהרוני. כילד פנטזתי שאהיה מנהל התיאטרון וגרי זיהה את זה. באחד מימי ההולדת שלי הוא אפילו אמר: 'לחיי המנהל הבא של בית צבי'. לא הפכתי למנהל הבא של בית צבי, אבל הפכתי למנהל האמנותי של תיאטרון באר־שבע. אם תשאלי את הילדים שלמדו איתי, הם יגידו שהם תמיד ידעו שזה מה שיקרה. כשביימתי את ההצגה 'הרולד ומוד' שבה צפיתי בילדות, השחקנית ליאת גורן, שכיכבה בה, אמרה: 'תשקיעו בסדרנים, אתם לא יודעים מי ייתן לכם עבודה'".
כשהיה בן 36, החליטו הוא ויעל, מי שהייתה בת זוגו בימי הלימודים, ובאותה תקופה לא היה לה בן זוג, להפוך להורים. כיום הם מגדלים בהורות משותפת את בנם בן ה־16. יעל נשואה ומתגוררת ברחובות, ואילו ניב מתגורר בתל־אביב עם בן זוגו זה 14 שנה, ניר תמיר, רקדן ובעלים של סטודיו ג'ירוקינסיס, שצעיר ממנו ב־12 שנה.
ניב ותמיר הם הורים של ילד נוסף, בן שבע וחצי, בנו של תמיר מהורות
משותפת עם בנות הזוג אילה ומיכל, שלהן ילדים נוספים. "כולנו יחד משפחה מאושרת, הילדים שלנו גדלו לתוך המציאות הזו. הבן שלי שחקן נבחרת ישראל בכדוריד, חתיך, גאון בפיזיקה ומתמטיקה. כשהיה קטן סיפר לי שמישהו בבית הספר אמר לו: 'אבא שלך הומו'. היה לי קשה לשמוע את זה ואמרתי לו: 'אני מצטער שבגללי מישהו פגע בך'. הבן שלי ענה: 'אף אחד לא פגע בי, הילד הזה לא יודע שהומו זה לא קללה'. בזה הנושא נסגר".
בימים אלו נמצא ניב בחזרות אינטנסיביות להצגה "סוליקה" בכיכובה של נסרין קדרי, שתעלה בסוף דצמבר. לאחר שנים ארוכות של טיפול הוא מרגיש שלם עם עצמו. "יש לי כל מה שאני רוצה: רציתי אהבה − יש, ילדים − יש, רציתי לנהל תיאטרון − אני מנהל תיאטרון, רציתי לביים − אני מביים. אני אדם מאושר, וכמו שהילדות שלי עיצבה את הבימאי והאמן שאני, גם ההטרדות שעברתי עיצבו אותי.
"בית הספר למשחק שהקמתי הוא חוויה מתקנת לטראומות מהעבר. האמנה של שח"ם נגד הטרדות מיניות תלויה אצלנו גם בחדר המורים וגם בחדר התלמידים (ישנם בתי ספר למשחק שלא חתמו עליה, בטענה שתלמידי תיאטרון צריכים להתחבר למיניות שלהם כחלק מלימודיהם, שר"א). אני אומר לתלמידים בתחילת השנה: 'אי־אפשר לשחק בלי לגעת בפצעים הכי כואבים, ואני אקח אתכם לשם, אבל אף מורה לא יוכל לחייב אתכם לעשות דבר שלא תרצו לעשות'".
