"לימדו אותי לחשוב שהגבר הוא סכנה והמיניות היא טומאה"

נתנאלה שלזינגר הייתה בת 12 כשחוותה אירוע טראומתי מבחינתה. "הייתי לבד בסטודיו אחרי שיעור בלט", היא משחזרת, "כשלפתע נכנס המדריך שלי מבני עקיבא שבא לקחת את אחותו. הוא ראה אותי בבגד גוף, וזאת הייתה חוויה נוראית בשבילי. כל כך התביישתי, היה טבוע בי שגברים זה אסור ומיניות זה אסור, שיותר לא חזרתי לשם. מאותו יום הפסקתי לרקוד ושנים התגעגעתי לזה".

ההתנגשות בין אסור למותר, בין תשוקות אסורות לכללים נוקשים, בין צנוע למתירני ובין אמונה לחילוניות הם בין הנושאים ששלזניגר בת ה-‭31‬ עוסקת בהם בספר הביכורים החדש שלה, "אחרי המעשים" (הוצאת מודן). הספר מגולל את סיפורן של שתי אחיות, נועה והדר, שגדלו בבית דתי-לאומי. הדר חזרה בשאלה ונועה התחזקה, מה שמוביל לקונפליקט בלתי נמנע.

שלזינגר, המתגוררת כיום ביישוב אבנת שבצפון ים המלח, נשואה ואם לשלושה: איל (תשע) עוז (שמונה) ואיתן (חמש). היא חלק מאותו ציבור דתי-לאומי שעליו היא כותבת בספרה: גדלה בהתנחלות בשומרון, הצעירה מבין שלושת ילדיהם של בתיה ומונטיפיורי הרמוס. אחיה הבכור מתגורר בשומרון ושומר על אורח החיים שבו גדל, והאמצעי התרחק משם (ומהדת) לנס-ציונה.

האולפנה שבה למדה הייתה, לדבריה, "כור היתוך של דיכוי ולחץ חברתי אדיר ובלתי פוסק". ההתעסקות המדוקדקת באורך השרוול ובאורך החצאית גרמו לה בלבול גדול שהעיב על חייה. "גדלתי בבית מסורתי אבל פתוח, ובחוץ קיבלתי מסרים אחרים", היא מספרת. "עשיתי צרות להורים, כי באולפנה הרבה יותר החמירו. למשל, למדנו שאסור לגרר בפומפייה בשבת, ואצלנו בבית בכל שבת מרסקים בפומפייה עגבניות לארוחת בוקר. יום אחד

באתי מהאולפנה ואמרתי שאסור, לא הרשיתי לאף אחד להתקרב לפומפייה. "גם התביישתי בזה שאמא שלי לובשת מכנסיים. באולפנה לימדו אותי לחשוב שהגבר הוא סכנה והמיניות היא טומאה, ועם מסר כל כך לופת, חונק ומדכא מיניות, החנקתי לאורך שנים גם את כוח היצירה שלי".

מה זאת אומרת "הגבר סכנה, המיניות טומאה"?

"זה משהו שמשדרים לך כל החיים. למשל, פעם המדריכה בבני עקיבא הזמינה את כולם לישון אצלה בבית לגיבוש, הבנים ישנו במרתף והבנות ישנו בחדר שלה בקומה השנייה, ולמחרת בצהריים שיחקנו בהורדות ידיים, הבנים נגד הבנות. זה היה כל כך תמים, אבל אחד ההורים שמע על זה ונורא כעס שלא שמרנו נגיעה. "בערך בכיתה ו' שיחקנו תופסת עם הבנים, זה הדבר שהכי אהבנו לעשות בשבת אחר הצהריים. שתי בנות אולפנה ראו את זה, אספו את כל הבנות במעגל ואמרו לנו שהן למדו על שמירת נגיעה ושזה ממש לא בסדר שאנחנו נוגעות בבנים. מאותו יום פשוט הפסקתי לשחק עם בנים, כי הבנתי שיש כאלה שמסתכלים על זה במבט עקום. הרסו לנו את כל הפאן".

זה סיפור שנכנס לספר. זה ספר אוטוביוגרפי?

"לא, אבל כל החוויות, הזיכרונות וההטמעה של האיסורים שבאו מתוך החינוך הנוקשה שקיבלתי באים בו לידי ביטוי".

עד כמה נועה היא את?

"היא לא אני, אבל דמותה מורכבת מדמותי בהרבה מובנים, ובעיקר בכל הנוגע לטלטלה בין אמונה לחופש, בין מותר לאסור, בין היצר לרוח, בין הגוף לנפש".

מכנסיים במקום חצאית

את בעלה, נתנאל שלזינגר (‭,(34‬ העוסק בתחום התיירות, הכירה בגיל ‭21‬ וההיכרות ביניהם כמעט התפספסה בגלל שמו. "חודשיים לפני כן רצו להכיר לי בחור אחר בשם נתנאל, ואמרתי לא יקום ולא יהיה, זה פשוט נראה לי כמו בדיחה, נתנאל ונתנאלה. לא רציתי להכיר את הבחור למרות שהייתי כבר בגיל מתקדם מאוד במושגים שלי. כל החברות שלי כבר היו נשואות עם בטן, מאוד נלחצתי מזה, הרגשתי שנשארתי מאחור. במשך כל השנים העבירו לי את המסר שהחיים יתחילו באמת רק אם אהיה נשואה".

זה גם מה שנועה, הגיבורה, מרגישה בספר.

"היא לחוצה מאוד, היא כבר בת ‭,27‬ ממש רווקה זקנה במושגים של העולם שלי. בכל אופן, בעלה של חברה שלי אמר שיש לו בחור נחמד להכיר לי, שאלתי איך קוראים לו והוא אמר: 'איזה קטע, אני לא זוכר כי כולם קוראים לו שלז'. הסכמתי, קבענו דייט, ויום לפני הפגישה הוא צלצל אליי ואמר בהיסוס: 'רק שתדעי שביררתי וקוראים לו נתנאל'. למזלי כבר לא היה נעים לבטל".

בספר מתעכבת שלזינגר על המעבר שנגזר על כלה דתייה בליל כלולותיה, מנערה חסודה לאישה יצרית שהמין הופך בעבורה למצווה. "במעבר חד ובלתי נתפס, מה שנחשב לפריצות הופך פתאום למותר, ולכן ליל הכלולות הוא לילה מבלבל גם לגבר וגם לאישה", היא אומרת. "נשים סוחבות שנים את הטראומה הזאת ולא מטפלות בה, כי פאדיחה לדבר על זה. זה גורם לנשים להתייחס לחיי המין שלהן כאל עוד מטלה, קיום יחסים עם הבעל נמצא באותה רשימה עם קיפול כביסה. רובן לא עושות את זה בשביל עצמן, אלא בשביל הבעל, וזאת תפיסה שגויה. תכף אחרי החתונה האישה צריכה להתעסק עם הנרתיק ולבדוק טהרה ב

אזור שהיא לא התייחסה אליו אף פעם, אזור שהיה אסור לה אפילו לחשוב עליו. פתאום הוא מקבל משמעות, וזה מעבר מטלטל וקשה".

היו לך בני זוג לפני נתנאל?

"כן, היו כמה, אבל את יודעת איך זה אצלנו. שמירת נגיעה זה איסור ממש חמור".

לא התפתית אף פעם לקצת מגע?

"יש פיתויים, אבל האמונה שזה לא טוב בשבילי מושרשת. אני זוכרת שבכיתה י"א ישבנו כמה חבר'ה, אחד הבנים לקח את הגיטרה שלי, ניגן עליה בפראות ולא הפסיק אז נתתי לו פליק קטן. חודשיים אחרי זה התייסרתי בגלל הנגיעה. זה פסיכי, אבל הרבה בנות חיות ככה, בתחושה שאם נגעו בך את לא שווה, יש עלייך כתם".

איך זה היה עם נתנאל?

"רק אחרי החתונה. שלושה שבועות אחרי שהכרנו כבר החלטנו להתחתן, עברנו לגור בגוש עציון, סמוך להוריו, אבל לא הייתי שמחה שם. זה היה כור היתוך של כל מה שחנק אותי בדת. זה לא היה המקום שלי, הרגשתי שמשהו בתוכי מבקש לפרוץ ולבעוט, ושהעיסוק האינסופי בצניעות חונק אותי". בני הזוג עברו לאבנת, יישוב קהילתי של ‭31‬ משפחות. "נתנאל עשה ויתור בשבילי, אבל זה תרם לזוגיות שלנו, חזרה לנו התשוקה לחיים, כי כשהאישה שמחה כל הבית שמח", היא מחייכת.

באבנת נפרדה שלזינגר מהחצאיות הארוכות והחלה ללבוש מכנסיים. את כיסוי הראש המלא המירה במטפחת דמוית קשת כשחלק משערה גלוי, דבר שהיה מעורר בה חלחלה כמה שנים קודם לכן. ועדיין היא נשארה אותה אישה מאמינה שהייתה. "אני חושבת שאני צנועה גם בלי הסממנים החיצוניים האלה", היא אומרת. "לא מזמן היה לנו מפגש של בני עקיבא והתלבטתי מה ללבוש, כי היה לי חשוב ללכת עם האמת שלי ומצד שני לא למשוך יותר מדי תשומת לב. בסוף לבשתי מכנסיים רחבים שנראים כמו חצאית. כשהגעתי לשם אחת הבנות סקרה אותי מכף רגל ועד ראש ואמרה 'יפה', אבל אני לא בטוחה שהיא חשבה שזה יפה".

"יודעת ליהנות מהפתיחות של העולם החילוני וגם לשמור על הגבולות שלי"(צילום: אלכס קולומויסקי)

גרוב בתוך הלב

במקביל התחילה ללמוד ריקוד בסגנון קונטקט, דרכו התחילה לחוות לראשונה מגע כמשהו טבעי ופשוט. זאת, לאחר שכל חייה לימדו אותה שכל מגע עם גבר הוא מיני, ואין מגע מקרי. "הנוסחה הזו כל כך מוטמעת ומסרסת, שרק דרך הריקוד יכולתי להפר אותה. ריקוד בשבילי הוא רוח, הוא תפילה, אבל זה לגמרי לא מקובל בחברה שבה גדלתי. אמרו לי: תשמרי את זה בינך ובין החברות שלך. אבל אני פוגשת הרבה בחורים עם ציציות שרוקדים, והיום אין לי בעיה לרקוד איתם באותו חלל".

כמה גדול היה השינוי בין גוש עציון לאבנת?

"באבנת אם מישהו לא יגיע לבית הכנסת כל השבוע, אף אחד לא יעשה לו פרצוף בשבת, ובבתי כנסת מסוימים בגוש עציון הוא היה מקבל את המבט הזה של איפה היית. באבנת יכולתי לקלף את הקליפות החיצוניות ולהכניס יותר רוח ושמחה ופחות

להתעסק באורך השרוולים. כנערה לא יכולתי להרשות לעצמי ללכת ככה, כי אז הייתי מקוטלגת ל... לא רוצה להשתמש במילים קשות... הייתי מקוטלגת כלא דתייה וזה ממש לא סימפטי".

היום יפריע לך אם יקטלגו אותך ככה?

"יפריע, כי אני באמת דתייה, רק שהכל נהיה קיצוני. אני לומדת תורה עם אבא של נתנאל, ולמדנו על בעל 'מי השילוח', שאמר שהמצוות והכללים הם למעשה צינורות להורדת השפע האלוקי לעולם. עם השנים המצוות והכללים כל כך התעבו, עד שהצינורות נסתמו ועכשיו אין לשפע איך לרדת. שמעתי את זה ונשמתי לרווחה, כי זה מה שהרגשתי כל הזמן. פעם הייתי שואלת את עצמי: 'אז מה זה שווה אם אני יכולה כל הזמן לעגל פינות לטובתי?' אבל היום אני חושבת שזה בסדר גמור, כי אני לא מרשה לעצמי שום דבר שלא קיים במסגרת הלכתית".

את מרגישה שיש מגמת הקצנה בציבור הדתי-לאומי ביחס למיניות?

"קשה לי להתייחס למגמות, כי אני חיה בסביבה פתוחה, אבל אני רואה בזווית העין את הדרישה ליותר צניעות והפרדה. פעם הסניפים של בני עקיבא היו מעורבים, היום הם נפרדים. זה לא בכל מקום, אבל זה קיים. אני יודעת ליהנות מהפתיחות של העולם החילוני וגם לשמור על הגבולות שלי. בעיניי, זו מתנה גדולה שהציבור שלנו יכול להביא: איזון בין מיניות שבה הכל מותר והכל מוחצן, ובין הגבולות של העולם הדתי שתורמים לקשר האינטימי, כמו למשל שמירה על טהרת המשפחה".

כריכת הספר "אחרי מעשים"(צילום: אלכס קולומויסקי)

היא בוגרת תואר ראשון בייעוץ חינוכי באוניברסיטת בר-אילן, ותואר שני בתרפיה באמנות מאוניברסיטת חיפה. בעבר עבדה כמדריכה במכינה הקדם צבאית החילונית "מלח הארץ" בעין גדי, והיום היא בעלת סטודיו משלה לטיפול באמנות, ובנוסף מנחה מעגלי נשים וסדנאות על דימוי גוף ומיניות בריאה. "כולנו שבויות בקונספציות שגויות של מה זה הגוף האידיאלי על פי מודל יופי אוניברסלי, אבל כל אחת צריכה לאהוב את גופה ולהרגיש מושכת", היא אומרת.

איך מלמדים את זה?

"בסדנאות שמיועדות לנשים דתיות וחילוניות בכל הגילאים, אנחנו מתנסות במגע מקרב ומרפא. זו התשובה שלי לשמירת נגיעה. אם נחווה מגע טוב, גם המפגש עם בן הזוג יהיה בריא יותר".

לפני ארבע שנים התחילה לכתוב לעצמה רשימות על תחושות שחשה בעקבות שחרור היצר, וכך התעוררה בה גם היצירתיות. "אבנת היה הקרקע שאיפשרה לי להצמיח את הסיפור הזה, ובכלל להתמודד עם הקונפליקט בין עולם של יצירתיות ותשוקה, לעולם שיש בו כללים ברורים ואמת אחת. המקום הזה נרפא לי בעקבות הכתיבה.

"כל החיים ניהלתי מעין יומן שכתבתי לאלוהים, הייתי חותמת כל רשימה במילים 'נתנאלה בתך הקטנה'. אחר כך התחתנתי ובאו הילדים, הכביסות וההנקות, וזנחתי את זה, עד לרגע המכונן שבו הייתי בחופשת לידה עם הבן השני, ובעת שתליתי כביסה שמעתי שיר בגלגלצ שאמר שהגרוב נמצא בתוך הלב. פתאום התחשק לי לרקוד וזה נראה לי אבסורדי שאני עומדת ותולה כביסה. רציתי לכתוב מה אני מרגישה ולא יכולתי, הייתי כל כך עסוקה עם המטלות. בערב, כשנתנאל חזר מהעבודה, הסתגרתי בחדר והתחלתי לכתוב. בהמשך נרשמתי לסדנת הכתיבה של אשכול נבו ברמת גן, נסעתי שעות בשביל זה. מבחן הקבלה לסדנה היה הבסיס ל'אחרי המעשים'".

מה משמעות שם הספר?

"זה מתוך רעיון בספר החינוך, 'אחרי הפעולות נמשכים הלבבות', בחירות המעשים היומיומיות הופכות אותנו למי שאנחנו".

אשכול נבו הוא שחיבר אותה להוצאת מודן, "והוא גם נתן לי עצה טובה: 'תכתבי כאילו אף אחד לעולם לא יקרא'. בהתחלה נתנאל קרא כל עמוד שכתבתי, ואולי בגלל זה הכתיבה הייתה מאופקת, הגיבורים לא נגעו אחד בשני. בסוף החלטתי לא להראות לו יותר, פשוט להביא לו את הספר המוגמר. הוא מאוד אהב, אבל היו נקודות שהפריעו לו. הוא שאל: 'מה את חושבת, שלא מדמיינים אותך בתוך הסיטואציה שאת מתארת?' החשיפה קשה לו, הוא יותר שמרן ממני. הוא אמנם מאוד תמך, קנה לי לפטופ מתנה ולא יכולתי להקדיש את עצמי לכתיבה ללא תמיכתו – אבל הוא אמביוולנטי לגבי הספר וזה מובן".

למה מובן אם הספר לא אוטוביוגרפי?

"הדמויות דמיוניות, אבל התשוקות והמחויבות שלי לדת, זה אמיתי. מבחינתי הספר כל כך חושפני, שאני מרגישה שכל מי שקורא אותו נמצא איתי בחדר הלידה".