השחקנית נטע פלוטניק חוזרת: "אני לא רוצה להיעלם שוב"

במשך כשלוש שנים היא התמסרה למלחמה על חייו של בנה, שנולד עם מחלה נדירה. כשהחליטה לשוב לבמה, גילתה שאף אחד לא מחכה לה. אז היא התפרצה לאודישן

נטע פלוטניק. "לא חשבתי בכלל שהמציאות החדשה תאפשר לי לחזור לעבוד" (צילום: ערן לוי, סגנון: גילי אלגבי)
נטע פלוטניק. "לא חשבתי בכלל שהמציאות החדשה תאפשר לי לחזור לעבוד" (צילום: ערן לוי, סגנון: גילי אלגבי)

נטע פלוטניק (33) תמיד חלמה להיות אמא צעירה, וגם ההצלחה הלא צפויה שלה כשחקנית שזה עתה סיימה את לימודי המשחק בניסן נתיב לא גרמה לה לחכות. בגיל 27, שנה אחרי שהכירה את בן זוגה, השחקן אודי רוטשילד (37), היא נכנסה להיריון ולא היה גבול לאושרה. "לא עצרתי לחשוב על המזל הגדול שנפל בחלקי, הדברים קרו להם בפשטות מפליאה, כמעט מובנים מאליהם", היא מספרת.

 

מה היא לא עשתה אז? הצטלמה לסרט "מאיה" של מיכל בת אדם, לוהקה לסדרות "לאהוב את אנה", "דני הוליווד" ו"בית ספר למכשפים" ולמיני־סדרה "תל־אביביות". "הצטלמתי עד החודש השישי, וגם נוצרה הזדמנות משמחת לכניסה לתיאטרון רפרטוארי. ידעתי שהכל מסודר והכל יחכה לי כשאחזור מהלידה. אבל אחרי הלידה הכל השתבש ונעצר בבת אחת".

 

מה השתבש?

"כמה שעות אחרי הלידה של טוביה, הבנו שיש בעיה. הוא נולד עם בעיה נדירה שקשורה למערכת העיכול ולריאות. נתנו לנו תחזיות איומות, וזה נפל עלינו כרעם ביום בהיר. ההיריון היה תקין, אין בדיקה שלא עשיתי ואין גינקולוג בארץ שלא עשה עליי סיבוב, כי אמא שלי, שנפטרה כשהייתי בצבא, הייתה גינקולוגית. כל החברים שלה נורא התרגשו מזה והתייחסו אליי כאילו אני הנסיכה דיאנה".

 

מה הדבר הראשון שאמרו לך?

"שיש איזושהי בעיה בוושט, רק לא יודעים מה עומקה. הכל פנימי, זה לא משהו שאפשר לראות, וזה לא קוגניטיבי. הוא לא יכול היה לינוק, ויעצו לי לקחת כדורים לייבש את החלב, אבל לא הסכמתי. התעקשתי לשאוב גם כשאמרו לי שאין טעם וזה ילך לפח, כי הילד הזה לא יוכל לאכול במשך שנתיים באופן רגיל, אבל לא ויתרתי, ובאמת אחרי חודש הוא התחיל לשתות מהבקבוק את החלב שלי. הוא הפתיע את כולם. אמרו לי, למשל, שהוא יהיה מחובר למכונת הנשמה הרבה זמן, ובגיל חודש הוא פשוט התחיל לנשום בעצמו".

 

הוא היה בסכנת חיים?

"12 שעות אחרי הלידה טוביה עבר ניתוח מאוד קשה, אמרו לי שהוא לא יצא ממנו. כל הזמן סיפרו לי סיפורי זוועה על מה הולך לקרות. אין בין זה ובין המציאות של היום שום קשר. הרופאים הלכו על התסריט הכי גרוע, כי הם לא ידעו מה בדיוק להגיד. פשוט זרקו כל מיני השערות. אחד הרופאים רמז לי: 'את כל כך צעירה, בשביל מה את צריכה את זה?' אבל לא הקשבתי לאף אחד. הייתי במלחמה, הייתה תחושה שכל יום החיים הקצרים האלה עלולים להיגמר. יום אחרי שילדתי בניתוח קיסרי עזבתי את בית החולים ועברתי יחד עם טוביה לבית חולים אחר. ישבתי 24 שעות ליד המיטה שלו, לא הרגשתי כאב, לא הרגשתי כלום".

 

פלוטניק ובנה טוביה בגיל 11 חודשים, בטיפולים בארצות הברית (צילום: אלבום פרטי)
    פלוטניק ובנה טוביה בגיל 11 חודשים, בטיפולים בארצות הברית(צילום: אלבום פרטי)

     

    כמה זמן הוא היה מאושפז?

    "עד גיל תשעה חודשים היו אשפוזים הלוך וחזור, ואז סיפרו לנו על מומחה בארצות־הברית. העברנו לו את כל החומר והוא אמר שאנחנו חייבים להביא אליו את טוביה בדחיפות. נסענו לשם לשלושה חודשים מאוד קשים, תקופה איומה של בדידות מצמררת וקושי בלתי נגמר. טוביה עבר שם טיפולים לא פשוטים, לקראת אחד מהם הוא היה צריך להיות בצום שבוע. מי יכול להחזיק ילד בן תשעה חודשים בצום שבוע? אבל האמת היא שהוא היה מדהים, אנחנו לקחנו את זה הרבה יותר קשה ממנו".

     

    היה שווה לנסוע?

    "כן, למרות שבשנה הראשונה לאחר שחזרנו לא ראינו

    "חצי שעה אחרי ההתרגשות הגדולה של הלידה והחודשים הארוכים של הציפייה לילד, אומרים לי שלא בטוח שהוא יחיה, זה היה שברון לב קשה. פשוט נעלמתי, לא חשבתי שיש דרך חזרה לחיים שהיו לי"

    את הבית בכלל, רק בית חולים, אבל לאט־לאט זה הסתדר. אפילו מצאתי את עצמי פה ושם פנויה".

     

    איך אודי התמודד עם המצב?

    "אני מאמינה שגם הוא היה רוצה לעזוב הכל ולהיות עם טוביה, אבל מישהו מאיתנו היה צריך לפרנס. לפני שנסענו אודי שיחק בכמה הצגות בקאמרי, והייתה הבנה מאוד גדולה מצדם למצב".

     

    מה מצבו של טוביה היום?

    "הוא בגן חובה בגן היהודי־ערבי ביפו, עם סייעת צמודה, נראה ומתנהג כמו ילד רגיל בן חמש וחצי. יש לו ביטחון עצמי מאוד גבוה והוא התחיל לנגן בחלילית. הוא יודע שהוא שונה, אנחנו לא מסתירים ממנו את מצבו".

     

    ומה מצבו מבחינה בריאותית?

    "חיים עם זה - יש לו את הבעיות הבריאותיות שלו, שאיתן הוא תמיד יצטרך להתמודד, ואולי יום אחד הוא גם יוזמן לריאיון וירצה לספר עליהן, אבל אני חייבת לשמור על הפרטיות שלו ולכן לא רוצה לפרט יותר מדי את הקשיים שהוא מתמודד ועוד יתמודד איתם".

     

    נטע פלוטניק בסדרה "תל אביביות"

     

    נלחמת על הבן

     

    אחרי הלידה נעלמה פלוטניק מהרדאר. לא החזירה טלפונים, הפרה חוזים בלי לתת הסבר. "חיי פשוט קפאו. ללכת לאודישנים לא הייתה אופציה, ולשחק על במה נראה לי כמו מציאות דמיונית", היא מספרת. "נעלמתי מעולם המשחק במשך יותר משלוש שנים שבהן נלחמתי על חיי הבן שלי. כל השאר נגמר מבחינתי, הייתי במצב נפשי לא קל".

     

    "חצי שעה אחרי ההתרגשות הגדולה של הלידה והחודשים הארוכים של הציפייה לילד, אומרים לי שלא בטוח שהוא יחיה, זה היה שברון לב קשה. פשוט נעלמתי, לא חשבתי שיש דרך חזרה לחיים שהיו לי. לא הודעתי לאף אחד מה קרה, אף אחד לא ידע מה קורה איתי. ואז קרה הנס הזה – המצב לא היה חמור כמו שאמרו לנו בהתחלה, ואמרתי לעצמי: 'רגע, הילד בסדר, אני יכולה לחזור'. אבל גיליתי שאף אחד לא מחכה לי, להפך".

     

    מה זאת אומרת, להפך?

    "גיליתי שהתעשייה הזו לא ממש סבלנית, אף אחד לא מחכה לאף אחד. גם לא רצו להתעסק איתי. פעם איזו מלהקת אמרה לבמאי שהיא רוצה להזמין אותי לאודישן, והוא ישר פסל ואמר לה: 'אם היא נעלמה, כנראה שיש לזה סיבה, אנשים לא נעלמים סתם. כנראה שהיא לא מספיק טובה או לא מספיק אחראית'. ואני לא נתתי הסבר אחר, אז כל אחד חשב מה שהוא רצה".

     

    למה לא סיפרת בעצם? אנשים היו מגלים אמפתיה למצבך.

    "היום גם אני שואלת את עצמי את השאלה הזו, אבל הראש שלי פשוט היה עסוק במשהו אחר, לא חשבתי בכלל שהמציאות החדשה תאפשר לי לחזור לעבוד, אז פשוט שמתי פס ומחקתי הכל".

     

    "גיליתי שהתעשייה הזו לא ממש סבלנית, אף אחד לא מחכה לאף אחד" (צילום: ערן לוי, סגנון: גילי אלגבי)
      "גיליתי שהתעשייה הזו לא ממש סבלנית, אף אחד לא מחכה לאף אחד"(צילום: ערן לוי, סגנון: גילי אלגבי)

       

      היא נולדה בבאר־שבע וגדלה במושב אביחיל ליד נתניה, בת שלישית מבין ארבעה, למישקה, נגן כינור שעלה מליטא ולימים הפך לאיש צבא, ולטובה, רופאה גינקולוגית שנפטרה בגיל 48 ממחלת הסרטן. אחותה הגדולה עורכת דין, שני אחיה האחרים מתמטיקאים, ו"ממש לא ברור איך בחרתי באמנות עם משפחה כזו", היא צוחקת.

       

      אמה נפטרה כשפלוטניק הייתה בת 19 ועל ערש דווי הבטיחה לה בתה שלילד הראשון שלה תקרא על שמה. היא הייתה משוכנעת שתהיה לה בת. "מראש אמרתי לאודי שנקרא לבת שלנו טובה, ואז כשגילינו שזה בן, כל ההיריון שנינו אמרנו: 'אין מצב שאנחנו קוראים לבן שלנו טוביה, זה לא יקרה'. התחלנו לחשוב על כל מיני שמות דומים, אבל לאט־לאט הבנו שאין, רק טוביה. טוביה מאוד גאה בשם שלו, הוא מספר לכולם שזה על שם סבתא טובה".

       

      כשהאם חלתה פלוטקין הייתה בת 14, וכבר חיה

      "רציתי לקרוא לבת שלנו טובה על שם אמא שלי, ואז גילינו שזה בן. התחלנו לחשוב על כל מיני שמות דומים, אבל לאט לאט הבנו שאין, רק טוביה"

      מחוץ לבית. "היה לי גיל התבגרות מאוד קשה, לא הסתדרתי בבית ועברתי לגור במעונות סטודנטים ליד בית הספר שלי", היא אומרת.

       

      בגיל 14?

      "כן, לא הסתדרתי עם ההורים. הרגשתי שאני פשוט צריכה לעזוב, והם קיבלו את זה. זה היה מאוד זול, עבדתי קצת ומדי פעם הייתי מגיעה הביתה. גרתי שם כמעט שנה, ואז נודע לי שאמא שלי חולה".

       

      איך נודע לך?

      "דודה שלי באה לבקר אותי, סיפרה לי שאמא שלי מאוד חולה וביקשה ממני לחזור הביתה. אני זוכרת את המשפט שאמרתי לעצמי בלב: 'יש זמן להיות כועס ויש זמן להיות בן אדם'. אם עד עכשיו כיבדו את כל השיגעונות שלי ונתנו לי ללכת, עכשיו אני צריכה לקפל את הכעס".

       

      כשנפטרה אמה הייתה פלוטניק חיילת ושירתה בתיאטרון צה"ל. גם בתיכון למדה במגמת תיאטרון. "לא יודעת מאיפה זה בא, הייתי אאוטסיידרית מוחלטת, ילדת מושב שגדלה רחוק מאוד מעולם הבמה", היא מספרת. "מכיתה א'–י"ב מעולם לא השתתפתי בשיעור ומעולם לא התנדבתי לתת תשובה בכיתה, וגם כשפנו אליי בחרתי לשתוק. אני דיסלקטית ומאוד התביישתי. עד כיתה ד' לא ידעתי לקרוא".

       

      עם אמה טובה ז"ל בילדותה (צילום: אלבום פרטי)
        עם אמה טובה ז"ל בילדותה(צילום: אלבום פרטי)

         

        אז למה נרשמת לניסן נתיב?

        "אחרי הצבא חשבתי שאני משאירה את המשחק מאחוריי ונסעתי לאירלנד במטרה לא לחזור. התחלתי לעבוד במסעדה פקיסטנית, ויום אחד הם שמו דיסק של זהבה בן. כל כך התלהבתי, אמרתי להם שהיא ישראלית, מהמדינה שלי. יום אחרי זה פיטרו אותי. כשנגמר לי הכסף חזרתי לארץ, לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, ואז פגשתי ידיד שסיפר לי על האודישנים לניסן נתיב. לקח לי הרבה זמן להודות בפני עצמי שזה מה שאני רוצה לעשות. בסוף סיימתי בהצטיינות, ועדיין לא הייתי בטוחה בעצמי. כשחלק מחבריי לכיתה כבר עבדו בתעשייה, אני אפילו לא ידעתי מה זה סוכנת. את התפקיד הראשון, בסדרה 'לאהוב את אנה', קיבלתי בלי סוכן בכלל".

         

        את בן זוגה אודי רוטשילד, שחקן תיאטרון הקאמרי שאיתו היא מתגוררת ביפו, הכירה לפני תשע שנים. הוא שיחק בתיאטרון החאן והיה בעצמו בוגר הסטודיו למשחק ניסן נתיב, כשראה אותה משחקת אישה בת 80 בהצגה של שנה ג', ונדלק. "אחרי ההצגה ההיא שמעתי מכל כיוון שהוא רוצה להתחיל איתי, הוא שלח מלא שליחים ואמרתי לכולם לא, פחדתי לצאת עם שחקן".

         

        "חשבתי ששני שחקנים באותו בית זה לא ילך, אבל

        "אני לא רואה צורך להתחתן, אבל אמרתי לאודי שפעם בכמה זמן יקנה לי טבעת ויציע לי נישואים, למקרה שאתחרט. קיבלתי כבר שש טבעות"

         היום אני מבינה שאי־אפשר אחרת, כי מי יבין אותי כמוהו? בסוף הוא התקשר והסכמתי להיפגש. אחרי הפגישה התקשרתי לחברה ואמרתי לה שאני סגרתי את הבסטה, כי מצאתי".

         

        מה הדליק אותך?

        "מה לא? אני לא ממלאה לוטו כי מבחינתי כבר זכיתי באודי. הוא פשוט בן אדם טוב. אני גם חושבת שהוא חתיך הורס, אבל בהתחלה לא חשבתי ככה. האישיות שלו כבשה אותי".

         

        למה לא התחתנתם?

        "אני לא רואה בזה צורך, אבל אמרתי לאודי שפעם בכמה זמן יקנה לי טבעת ויציע לי נישואים, למקרה שאתחרט. קיבלתי כבר שש טבעות, אבל אולי בגיל 60, אחרי שיהיו לנו ילדים ונכדים ועדיין נאהב אחד את השני, אז נתחתן. בינתיים זה על תנאי, אנחנו לא ביחד לנצח, אלא רק אם טוב לנו".

         

        היום השניים משחקים לראשונה יחד בהצגה המצוינת "כטוב בעיניכם", שעלתה לאחרונה בהקאמרי, תרגום של דן אלמגור למחזה של שייקספיר בבימויו של אודי בן משה. במקביל, היא משחקת בהצגה "מלון רנדוו" בתפקיד המשרתת, שעליו זכתה לשבחי המבקרים.

         

        "מאוד פחדתי בהתחלה לשחק עם אודי באותה הצגה", היא מודה. "זו סיטואציה שלא הכרנו. זה כמו להפוך את האדמה, כמו לגלות בפעם הראשונה איזה הורה בן הזוג שלך. פחדתי מה הוא יחשוב עליי בתור שחקנית, הוא רגיל לראות את התוצאה הסופית, ואני בן אדם מאוד תהליכי, מאוד איטי. הוא, לעומתי, דווקא היה מאוד מסוקרן. בסוף לא רק שהיה בסדר, זה אפילו עזר לי שהוא שם, נתן לי ביטחון".

         

        "פחדתי מה הוא יחשוב עליי בתור שחקנית". פלוטניק ובן זוגה אודי רוטשילד בהצגה "כטוב בעיניכם" בתיאטרון "הקאמרי" (צילום: רדי רובינשטיין)
          "פחדתי מה הוא יחשוב עליי בתור שחקנית". פלוטניק ובן זוגה אודי רוטשילד בהצגה "כטוב בעיניכם" בתיאטרון "הקאמרי"(צילום: רדי רובינשטיין)

           

          מתי החלטת לחזור לבמה?

          "כשטוביה היה בן שלוש נכנסתי שוב להיריון. הייתי בלחץ כי הרגשתי שהוא עוד זקוק שאהיה פנויה רק אליו. הרגשתי שהידיים שלי מלאות, אבל רציתי לשמור את ההיריון למרות הפחד, כי אחרי שכבר נולד לך ילד אחד והתאהבת בו כולך, קשה לעשות הפלה. לקראת סוף חודש חמישי העובר מת מסיבה לא ברורה. לקח לי זמן לעלות על זה, פשוט הפסקתי להיות רעבה. בהיריון הראשון עליתי 30 קילו, מרוב שהייתי כל הזמן רעבה".

           

          קשה לאבד היריון בחודש חמישי.

          "דברים שקשורים לאלוהים ואין לי שליטה עליהם לא מבאסים אותי. אני לא יכולה לבחור את מה שקורה, אבל אני יכולה לבחור איך להסתכל על זה. הייתי מנותקת מאוד, הסתכלתי על

          "כשטוביה היה בן שלוש נכנסתי שוב להיריון. לקראת סוף חודש חמישי העובר מת. לקח לי זמן לעלות על זה, פשוט הפסקתי להיות רעבה. אמרתי לאודי: 'אם יכולתי לגדל עכשיו עוד ילד, אני יכולה לחזור לעבוד'"

           כל הסיטואציה מהצד בלי שמץ רגשנות. אני זוכרת בבירור את הרגע שאחרי, אמרתי לאודי: 'אם יכולתי לגדל עכשיו עוד ילד, אני יכולה לחזור לעבוד'. פתאום הבנתי שאני באובססיה על טוביה והוא בכלל לא צריך אותי, זה גם לא בריא בשבילו שאני מפילה עליו את הוויתור הזה רק בגלל שלא יכולתי לשחרר".   

           

          את רוצה עוד ילדים?

          "כן, אבל לא עכשיו. בגלל מה שקרה זה יהיה מלווה בהמון פחדים, ואני רוצה קודם להתבסס בתיאטרון. לא רוצה להיעלם שוב. הרי כשניסיתי לחזור בפעם הקודמת הבנתי שאף אחד לא יפרוש לי שטיח אדום".

           

          איך בכל זאת הצלחת לחזור?

          "חודש אחרי הפסקת ההיריון התפרצתי בלי הזמנה לאודישן להצגה 'הפושעים החדשים' של עדנה מזי"א. לא היה לי מה להפסיד, רק דחף חייתי לחזור לבמה. בהתחלה היא לא נתנה לי להיכנס כי לא זומנתי ואנחנו לא מכירות. היא הסבירה לי שלא משנה כמה האודישן יהיה מוצלח, היא קיבלה הוראה מפורשת לא לקחת שחקניות מחוץ להקאמרי. כבר הייתי שם, לא היה לי מה להפסיד, אז אמרתי לה שהדרך היחידה להיפטר ממני תהיה רק אחרי שהיא תיתן לי הזדמנות. האמת היא שהפתעתי את עצמי, הייתי נחושה להיכנס לשם במטרה לצאת עם התפקיד. ישבתי מולה, לא היה אכפת לי כלום, ובסוף האודישן היא חייכה אליי חיוך שלימים למדתי להכיר: חיוך של עדנה, שאיש לא יכול לחלק לה הוראות מלמעלה. היא אמרה: 'אנחנו כבר נראה איך בכל זאת מכניסים אותך'. בחיים לא אשכח לה את זה, איך היא נלחמה בשבילי".

           

          כשחזרת לתיאטרון אנשים סביבך לא הרגישו מה את עוברת?

          "לא, וגם לא סיפרתי. יש בספר 'ענבי זעם' משפט יפה: 'אל תעמיס על אנשים אחרים את החטאים שלך, זה לא הוגן. לך אל הנהר, תתקע את הראש מתחת למים ותלחש אותם לזרם'".

           

          אז את צוללת ולוחשת לזרם?

          "כן, החיים לא קלים, אבל אני מנסה לא להפיל על אף אחד את הקשיים שלי, לכולם מספיק קשה".

           

           
          הצג:
          אזהרה:
          פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד