ברגע שראתה רונית גיאת את החלון הפתוח בממ"ד, היא הבינה הכל. "מיד ידעתי מה קרה. אפילו לא הלכתי להסתכל. הערתי את בעלי ואמרתי לו: 'היא קפצה'".
רותם, בתם הצעירה של מנשה ורונית גיאת, קפצה מן הקומה התשיעית אל מותה, ב־27 באוקטובר. היא הייתה בת 17 וחצי. זה קרה לאחר שנים של התמודדות נפשית קשה: היא הותקפה מינית על ידי קרוב משפחתה כשהייתה בת חמש, ובמשך שנים אחר כך הוא הוסיף לתקוף אותה. גם כשכבר שיתפה את הוריה וטופלה, הפצע העמוק בנפשה לא התאחה.
"יכול להיות שמישהי אחרת, פחות רגישה, הייתה מצליחה לקום מתוך ההריסות. רותם לא יכלה להכיל את הכאב הזה בגלל האישיות שלה", אומרת אמה.
את כועסת עליה?
"לא. אני מבינה שהכאב שלי כיום הוא רק קמצוץ ממה שכאב לה. אני משווה את זה למחלה סופנית: זה כמו ילד שיש לו סרטן, עוברים איתו טיפולים ויש הפוגה, ואז הגידול חוזר ומנסים שוב, והילד הולך ונחלש, אבל אתה לא רוצה לשחרר אותו והוא נשאר כאן רק בשבילך. אני מרגישה שכל השנים היא נשארה כאן רק בשבילנו, ואולי גם בשביל המוזיקה שלה. רותם הייתה מוזיקאית מחוננת, והמוזיקה שלה היא הדבר היחיד שנשאר לנו אחריה".
בגיל חמש, חל בה שינוי. "ממש לפני גן חובה היא מעדה ושברה את היד, וגם התחילה להתלונן שהיא רואה מטושטש. לקחנו אותה לרופא עיניים ולא מצאו שום דבר. באותה תקופה היא גם התלוננה שיש לה הפרשות בתחתונים, אבל הרופאים לא מצאו כלום. היא התחילה ללכת עם מגן תחתון, ואנחנו חשבנו שאולי מדובר בהתבגרות מוקדמת. היא גם סירבה ללבוש חצאיות ושמלות וחולצות בטן, בטענה שהילדים בגן צוחקים עליה שיש לה שערות ברגליים, אז קנינו לה טייצים ארוכים. לכל דבר שקרה, היה לנו הסבר. לכן לא נדלקה אצלנו נורה אדומה".
כשנכנסה לכיתה א' החלו קשיים חברתיים. "לא שיבצו אותה בכיתה עם חברותיה מהגן, היא לא מצאה את עצמה, והמורה אמרה לי: 'אני לא מבינה למה היא מתחברת דווקא לילדות הרעות, אלו שמשפילות אותה'. מאוחר יותר הבנו".
מה הבנתם?
"כשאת נמצאת במקום של קורבן, את יוצרת לעצמך סביבה שבה תמשיכי להיות קורבן".
"הקושי החברתי היה תמיד ברקע. ילדה שהיא התחברה איתה נפטרה במפתיע ורותם הייתה הרוסה מזה. במשך חודשים התמונה של הילדה הייתה על שומר המסך שלה בטלפון. זה השפיע עליה קשה, ולכן כשביקשה ללכת לפסיכולוג, לא חשדתי".
מה עלה בטיפול?
"בפגישה הראשונה, שבה גם אני נכחתי, עלו נושאים חברתיים, ואני סיפרתי שהיא מאוד תלויה בי, שאני עדיין מקלחת אותה ושבכל מקלחת זורמות הדמעות. זה היה המקום שבו היא נפתחה".
ואז, מספרת רונית, צלצלה אליה הפסיכולוגית. "רותם סיפרה לה שבאחד המפגשים המשפחתיים היא הלכה עם שאר הילדים לחדר המשחקים. היא הייתה אז בת 11 וקרוב משפחה שלנו, שהיה נער, התפשט בפניה והראה לה את איבר מינו. בשלב הזה עדיין לא ידענו שיש עוד סודות קשים בהרבה שמחכים לנו".
מה עשיתם עם המידע?
"בעצת הפסיכולוגית סיפרנו להורים שלו. מנשה זימן אותם לפגישה ואני ביקשתי שלא להיות שם. בפגישה האבא של הילד לא היה מופתע. ההורים הבטיחו לדבר איתו ואכן אחרי יומיים־שלושה הגיע מכתב ממנו. הוא כתב: 'סליחה, אני מצטער מאוד. אני מבטיח שמה שקרה לא יקרה עוד פעם. לא התכוונתי לפגוע בך. לא יודע מה קרה לי באותו רגע'. רותם ראתה את המכתב והעיפה אותו בזלזול. היא ידעה את מה שאנחנו עדיין לא ידענו".
שיחת טלפון מדאיגה
חלפו עוד כמה חודשים, כל המשפחה התכוננה בהתרגשות לבת המצווה של רותם, והיא, שבינתיים הפכה לכוכבת החוג לדרמה של בימת הנוער העירונית, התכוננה לבצע באירוע שלושה שירים. "בישלנו, הכנו, היינו עסוקים בחגיגה. בת המצווה הייתה אמורה להתקיים בשבת, אלא שיומיים קודם, כשישבנו לאכול יחד, הכל השתנה. רותם סיפרה שדיברו בבית הספר על הטרדות מיניות והיא החלה לבכות שם ויצאה החוצה. ואז היא אמרה: 'אמא, אני רוצה לספר לך משהו', והלב שלי התחיל לדפוק חזק".
מה שמעת?
"רותם סיפרה שלילה אחד, כשהייתה בת חמש וישנה אצל סבתא, אותו קרוב משפחה היה שם. הוא היה אז בבית ספר יסודי. היא ישנה על מזרן בחדר של סבא וסבתא והוא ישן בחדר אחר. בבוקר סבתא ביקשה שתלך ותעיר אותו. כשנכנסה לחדר, הוא אמר לה להוריד את הכתונת וביקש שתוריד את התחתונים ותיכנס איתו למיטה. היא אמרה: 'אני זוכרת שהוא היה מעליי', הושיטה ידיים, הדגימה לי ואמרה: 'אני זוכרת שזה כאב לי'. ואז היא שאלה: 'אמא, זה אומר שהוא אנס אותי, נכון?'".
הוא היה עוד ממש ילד בבית ספר יסודי, זה הגיוני?
"מהרגע הראשון האמנתי לה. עם הזמן גם קראתי מחקרים ושמעתי מאנשי מקצוע שזה אפשרי. היום אני קוראת לאמהות לפקוח עיניים בכל גיל ולהיות חשדניות".
איך הגבת כשרותם סיפרה לך?
"זה היה רגע מכונן בחיים. אם הייתי אומרת לה: 'לא, זה היה רק משחק ילדים', הייתי מאבדת אותה. לא הייתי זוכה לכל השנים שבהן טיפלתי בה וניסיתי להחזיר אותה לחיים. מיד עניתי לה: 'כן'. בכינו שתינו. אמרתי לה שאני מצטערת שלא הייתי שם לשמור עליה. רותם שאלה אם נצטרך לספר לאבא, כי היא רצתה שאף אחד לא ידע, ואני אמרתי שחייבים לספר, אבל נעשה את זה אחרי בת המצווה.
"באירוע עצמו הייתי כמו זומבי, התמוטטתי. רותם שרה שלושה שירים כשהמפלצת שפגע בה יושב מולה. הרי לא יכולנו להגיד למשפחה 'אל תבואו'".
"אחרי מותה של רותם שיתפתי את המשפחה במה שהיא הרגישה. אמרתי להם שיפסיקו להיות ניטרליים, אבל לצערי שום דבר לא השתנה. לאחרונה ניהלתי שיחה גם עם הסבתא. שאלתי אותה: אם הוא היה לוקח אקדח ויורה ברותם, גם אז היית ממשיכה לקבל אותו בביתך? מבחינתי, אונס שקול לרצח, הוא רצח את הנפש שלה".
