זה קרה כשהגיעה לצו שני בלשכת הגיוס. שלי כץ בת ה־17, תלמידת כיתה י"א ברחובות, החלה את הבדיקה אצל הרופא, "ופתאום הוא ביקש שאתכופף, נגע לי בבטן ואמר: 'את בהיריון!' כבר חשדתי בכך ובאותו רגע הבנתי שהחשדות שלי התאמתו, אבל מה שבעיקר הדהד לי בראש היה משפט אחד שהרופא הוסיף: 'אני לא בטוח שתוכלי לעשות הפלה. אני חושש שמאוחר מדי'".
חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
להורדת האפליקציה החדשה של "לאשה"
מאז חלפו 25 שנה, שלי ובן זוגה, אז בן 16, החליטו לשמור את ההיריון, לגדל את התינוקת ולא למסור אותה לאימוץ כפי שדחקו בהם לעשות. הם נישאו, התגרשו כעבור כמה שנים, ושלי, שנישאה בשנית ונקראת עתה שלי פסטרנק־כץ, היא כיום סקסולוגית, יועצת זוגית ומרצה למיניות. "בחיים צריך לקחת אחריות ולעמוד מאחוריה. זה המסר שאני רוצה להעביר", היא מסבירה.
בדיעבד, מה היית עושה אחרת?
"זו שאלה שקשה לי להתחבר אליה, כי החיים גלגלו אותי טוב. אני אוהבת את המקום שלי ואחרת לא הייתי מגיעה לאן שהגעתי".
סיפורם של שלי, בן זוגה והתינוקת אור נחשף לראשונה ב"מעריב לנוער" לפני 25 שנה. תמונתם, חודשיים אחרי הלידה, התנוססה על שער המגזין לצד הכותרת "שני ילדים ותינוקת".
"היינו באמת שני ילדים", מודה שלי, "ולקח לנו זמן לעכל את גודל ההתמודדות שנפלה עלינו, אבל היה לנו שער ב'מעריב לנוער' ובעיקר הייתה לנו התינוקת אור, שאליה התחברתי מיד, ברגע שראיתי אותה", והבת אור, שלאחרונה חגגה יום הולדת 25, מוסיפה: "אני מעריצה את שניהם, אני בגילם לא הייתי מסוגלת לגדל תינוק".
לא פשוט להיוולד לאמא בת 17.
"תמיד שאלו אותי איך זה שיש לך אמא כל כך צעירה. מורכב? אולי, אבל אני לא מכירה משהו אחר ואין משפחה לא מורכבת".
אהבתי את השטותניקיות שלו
שלי (43), בת בכורה במשפחה בת ארבעה ילדים, נולדה וגדלה ברחובות, שם הכירה בחור צעיר ממנה בשנה.
"הוא היה גבוה, שרירי וגדול, שובב מאוד, כובש, מרכז העניינים. כולם תמיד היו סביבו. אני הייתי טום בוי, אחת שרוכבת על סקייטבורד ומשחקת עם הבנים. לא הייתי אחת שמסתכלים עליה ומציעים לה חברות וכמהתי למישהו שישים לב אליי".
מה קרה כשנפגשתם לראשונה?
"הוא עצבן אותו בשטויות שעשה. חשבתי לעצמי: מה זה ההתנהגות הזו, אחד שעושה גלגלונים, קופץ מגובה ומתלהב מעצמו. לאט־לאט גילינו זה את זה".
אור: "הוא צעיר ממך בשנה. זה לא עשה לך משהו?"
שלי: "לא, זה לא הרתיע אותי, כי הוא נראה גדול והיה חלק מהחבר'ה. עם הזמן זה פשוט התגלגל בינינו, היו שיחות וצחוקים, ראינו שאנחנו בראש דומה, ולאט־לאט הוא הוציא ממני את האישה שבי, הציע שאגדל ציפורניים ואלבש חצאיות".
אור: "הוא ראה את הפוטנציאל".
שלי: "כנראה. אהבתי את זה, התחלתי להיות מודעת יותר לטיפוח והתפתחה בינינו חברות כיפית. פתאום אהבתי את השובבות ואת השטותניקיות שלו. אחרי חצי שנה מישהו מהחבר'ה שאל: 'אתם חברים?' ואצלי נעצרה הנשימה. הוא ענה: 'כן, היא החברה שלי'. זה קרה בשלב שעוד לא התנשקנו אפילו. הייתה לנו חברות תמימה של פעם".
ההורים שלך הכירו אותו?
"כן, הוא היה בא אליי ואני אליו, ועד היום אני וההורים שלו בקשר מהמם. אבא שלי קצת נרתע מזה שהוא היה שובב וגם עישן. אבא חשש, בצדק, שזה יפגע לי בלימודים. הייתי כרוכה אחריו. היינו מבריזים מבית הספר ואני המצאתי סיפורים".
מתי התנשקתם סוף־סוף?
"רק אחרי חצי שנה, ואני נבהלתי מעצמי. אני זוכרת שחשבתי: 'אולי הייתי צריכה לחכות', אבל מנשיקה זה הפך לנגיעות, וכשהוא חשב שאולי הגיע הזמן להתקדם, אני בלמתי. הכל היה מאוד תמים ועדין.
"יום אחד, אחרי שהיינו כבר שנתיים חברים, קראתי ב'מעריב לנוער', במדור של שאלות ותשובות, שאלה של מישהי שכתבה: 'אנחנו כבר שנתיים חברים. מתי אפשר לשכב? והתשובה הייתה: 'אם את מרגישה ביטחון ואוהבת אותו, ואם את מרגישה שזה נעים לך, אז יכול להיות שאתם יכולים להתקדם, אבל העיקר שזה לא נעשה מלחץ'. קראנו את זה יחד ואמרנו: 'אנחנו סומכים אחד על השני ואוהבים, אז זה כנראה בסדר, קיבלנו אישור'.
"תכננו הכל בשיא הרומנטיקה, ואני לא יכולה להגיד לרגע שהיה שם משהו לא נכון. הוא הציע שאלך לגינקולוג לקבל מרשם לגלולות, אבל אני פחדתי פחד מוות מהבדיקה. גם לא רציתי לשתף אף אחד. פחדתי גם שאם אלך לרופא המשפחה, אמא שלי תדע. כשהגענו לרגע האמת השתמשנו בקונדום. זה היה בחופשת חנוכה, בבית של סבא וסבתא שנסעו. הדלקנו נרות ודיברנו על זה שיום אחד נתחתן ונספר לילדים על הפעם הראשונה שלנו. לשנינו היה ברור שאנחנו יחד לנצח נצחים".
אור: "גם אני חוויתי דבר כזה בגיל 16, ואני ממש מבינה, זו האהבה הכי גדולה. אני גם זוכרת שחשבתי שאמא הייתה בגיל הזה בהיריון ואיזה קטע יהיה אם זה יקרה גם לי. גדלתי בבית הרבה יותר פתוח מאשר אמא שלי. אני באתי אליה ואמרתי לה שאני רוצה לשכב עם החבר שלי. לא פחדתי להגיד או לשאול".
שלי, מתי התחלת לחשוד שאת בהיריון?
"בסך הכל שכבנו פעם או פעמיים עם קונדום, ועד היום אני לא יודעת מה קרה שם. בינתיים גם הלכתי לבדיקה גינקולוגית, התאימו לי גלולות ואני אמרתי לעצמי: 'יופי, אם רופא בדק אותי, אני בטוח לא בהיריון'. אחר כך פרצה מלחמת המפרץ וכשגיליתי שהמחזור לא הגיע חשבתי שזה אולי מהלחץ. גם כשפיתחתי רגישות לריחות, עדיין הדחקתי".
אור: "למה הדחקת?"
שלי: "כי זה מפחיד להיות בהיריון בגיל כזה".
אור: "אבל זה דפוק".
שלי: "נכון, אבל כשאת לא חושבת זה כאילו לא קיים. למה שלי יקרה הדבר הזה שקורה בסיפורים?"
שיתפת את החבר?
"אני לא זוכרת".
ואף אחד סביבך לא חשד?
"אמא שלי חשדה. בדיעבד התברר לי שהיא אפילו שיתפה בדאגה את רופאת הנשים שלה, שהציעה לה לשלוח אותי לבדיקות דם בטענה שאני נראית חלשה. היא הבטיחה שתדאג לכך שהדם יישלח למעבדה לבדיקת היריון".
שיחה על החוף באילת
ואז הגיעה הבדיקה בלשכת הגיוס וכבר לא היה ספק שהיא בהיריון. ולא בתחילתו, אלא בחודש הרביעי, "וכשהבנתי שהצבא לא מגייס בנות הרות, היה בא לי למות. האדמה התרסקה מתחתיי".
איך החבר הגיב?
"הוא נלחץ נורא. אמר שאדבר עם אמא שלי, אבל שלושה ימים שתקתי. חששתי ממה שהיא תגיד ופחדתי מהתגובה של אבא. בסוף התפוצצתי והכל פרץ החוצה, ובניגוד לחששות שלי אמא הייתה התגלמות הטוב. היא אספה את עצמה בשנייה ואמרה: 'אל תדאגי, נטפל בזה'".
כשהבינו שלא ניתן לבצע הפלה, קישרו את שלי עם השירות למען הילד של משרד הרווחה. "הם ניסו להרגיע אותי, אמרו שישלחו אותי למעון לנערות הרות וההורים יספרו שטסתי ללימודים בחו"ל. אמרו לי: 'תלדי את הילד ותמסרי אותו לאימוץ', וכדי שלא ארגיש לא בסדר הציעו שאשאיר לו מכתב. כשיגדל ויקרא, הוא יבין שלא עזבת בגלל שלא אהבת אותו".
אור: "אם היית מוסרת אותי לאימוץ והייתי פותחת את התיק ומקבלת מכתב כזה, הייתי בוכה בטירוף".
נשמע כמו פתרון שאפשר לשקול כשמדובר בנערה בת 17.
"אולי, אבל אני לא הייתי מוכנה לקבל את זה. עשו לי אולטרסאונד, ראיתי את העובר והתחלתי להרגיש, להתחבר. הרי עשינו אותו מאהבה, דיברנו על העתיד, חיכינו כל כך הרבה זמן עד הפעם הראשונה".
מה עשיתם?
"זו הייתה חופשת הקיץ. הוא ירד לאילת עם חברים. הרגשתי שהכל כבד עליו. נסעתי אליו ושם, בחוף, ישבנו ודיברנו על העתיד. אמרתי שאני לא מתכוונת למסור את הילד לאימוץ, והוא אמר: 'ממילא אנחנו רוצים להתחתן'. חזרנו מאילת, הוא שיתף בסיפור מורה שהיה קרוב אליו, ואני פניתי ל'מעריב לנוער' וביקשתי לדבר עם העורך איטו אבירם. היה לו טור שכולנו קראנו, ראיתי בו מעין אח גדול. הוא דווקא לא תמך בהחלטה שלנו, אמר שכל החיים לפנינו".
ואיפה, בכל ההחלטה הזו, היו הורייך?
"הם אמרו שיהיה לנו קשה, שלא נתמודד וגם: 'לא נגדל לך את הילד, יש לנו ארבעה ילדים משלנו'. אני זוכרת שאבא שאל: 'איך תסתדרי? את יודעת בכלל כמה עולה קילו עגבניות?'"
שימי את עצמך רגע במקומם, מה את היית אומרת לו בתך הייתה יולדת בגיל 17?
"קשה לי לענות על משהו שלא קרה. לו זה היה קורה, הייתי מתמודדת".
לא חזרתי לבית הספר
אור נולדה ב־27 באוקטובר 1991. "תוך חמש דקות היא הייתה בחוץ, ואבא שלה קיבל את ההודעה שיש לו תינוקת כשהיה בבית הספר. הוא הגיע לבית החולים עם שרשרת ותליון של לב חצוי לשניים ואמר: 'אחד לך ואחד לה'".
חודשיים אחרי הלידה נישאו. "הוא המשיך ללמוד בכיתה י"א ועבד בשעות אחר הצהריים, אבל אני לא חזרתי לבית הספר. את בחינות הבגרות השלמתי רק שנים אחר כך. עד היום אני לא יודעת מה אמרו בבית הספר על כך שילדתי ונעלמתי, כי לא למדתי ברחובות, אלא בבית הספר החקלאי נחלת יהודה, כך שאחרי הלימודים ממילא לא נהגתי להיפגש עם החברים לכיתה. החברים מהשכונה דווקא התלהבו בטירוף. אמרו 'איזה קולית' וגם שמחו שיש פתאום דירה בלי הורים שאפשר לבוא ולבלות בה".
אלא שהחיים שציפו להם לא היו פשוטים. תחילה התגוררו בבית ההורים, וכעבור כמה חודשים שכרו דירה. "לא היה לנו מקום עבודה מסודר. ניקיתי חדרי מדרגות ועבדתי בחנות נעליים, והוא עבד בכל מיני עבודות מזדמנות ואז התגייס. את אור הכנסנו למעון.
"ניסינו להחזיק את הראש מעל המים ועם הזמן הפכנו מזוג מאוהב לזוג שרב כל הזמן. הוא רצה מסיבות וחבר'ה, וגם אני רציתי אותו דבר, אבל מישהו היה חייב לוותר. התסכול התחיל לחלחל לחיים שלנו. היו לי חלומות, רציתי לשרת בגל"צ, לעשות דברים, והרגשתי שאני כלומניקית. נהגתי לנסוע באוטו, לשמוע מוזיקה ולבכות המון".
בגיל 23 הגיעה לסדנה למודעות עצמית, ושם, היא אומרת, נפקחו עיניה. "עברתי תהליך מדהים. על כל דבר שאמרתי, אנשים הגיבו בהערצה, אמרו: 'את מעניינת', הפכתי למרכז הסדנה. המנחה הציע לי שאעביר סדנאות בעצמי והבנתי שיש לי יכולת.
"אבא של אור התחיל בתהליך של חזרה בתשובה, ודרכינו התרחקו. אמרתי: 'די, זה נגמר', וכל מי ששמע אמר לי: 'איזה שטות את עושה, מי ייקח אותך?' אבל ידעתי שלא אשאר במקום שאין לי פרפרים בבטן ואין לי תשוקה".
היא עברה עם אור לדירה שכורה, ואז הכירה במסיבה את נתי פסטרנק, "ומהרגע הראשון הבנתי שהולך לקרות משהו. נתי למד אז הנדסת סביבה בטכניון, ושתינו עברנו לגור איתו בחיפה".
ואבא של אור?
"כיום הוא חרדי ובעל משפחה. אנחנו בקשר מדהים, הוא כמו אח בשבילי".
איך אור קיבלה את נתי?
"בהתחלה היה לה קשה. נתי 'לקח' אותי ממנה. במקביל, הקפדתי על כך שתשמור על קשר טוב עם אבא שלה".
אור: "אני זוכרת שכשהייתי בבית ספר יסודי נתי היה בא אלינו ועוזר לי עם השיעורים. לאט־לאט למדתי לקבל אותו. עד היום, כשאני אומרת שהוא הבעל של אמא, אנשים אומרים לי: 'אה, בגלל זה הוא כזה צעיר' ואני אומרת: 'אבא שלי יותר צעיר', ואז הם מסתבכים".
היום את בקשר עם אביך?
"כן. יש לנו שיחות ארוכות בטלפון ומפגשים מדי פעם. אנחנו מנהלים המון שיחות על הדת, בעיקר מאז שחזרתי מהודו. גם עם סבא וסבתא אני בקשר טוב, חייתי אצלם תקופה מסוימת כששירתתי בצבא".
ועם האחים מהצד של אביך את בקשר?
"אנחנו מכירים, אבל אני לא רואה אותם הרבה".
כשעברה לחיפה הבינה שלי שזה הזמן שלה להגשים חלומות. היא סיימה תואר ראשון באוניברסיטת חיפה בסוציולוגיה ותיאטרון, השתתפה בהצגות ובהמשך התחילה להנחות סדנאות על מיניות. "בלימודים לתואר הראשון לקחתי קורסים בנושאים של מיניות האדם ומגדר. החלטתי להעז, להנחות מסיבות לנשים שרוצות לדבר בצורה חופשית וזקוקות שמישהו ינחה אותן. המסיבות עברו מפה לאוזן, ולימים אפילו המורה שלי בקורס ביקש שאעשה את מסיבת הרווקות של אשתו. פיתחתי משחקים וחידונים וחומרים, ונתי עודד אותי להגשים את עצמי".
כשאור הייתה בת 12, פנה אל שלי רכז נוער וביקש שתעביר סדנה לנערות בנושא מיניות. "ביקשתי חודש לחשוב איך אני בונה את זה, ואז אמרתי לעצמי: 'שלי, את הרי היית שם, התמודדת עם אותן בעיות בדיוק'. התחלתי להעביר סדנאות בכל הארץ. כיום אני מעבירה סדנאות להורים, לרכזי חינוך ולבני נוער במסגרת בית הספר".
מה הם שומעים ממך?
"אני מחנכת למיניות בריאה. המטרה שלי היא ללמד אותם מודעות עצמית ואהבה, כי הכל מתחיל מאהבה לעצמך. אם אני לא אוהבת את עצמי, אני אמגנט אליי את האנשים הלא נכונים. בכל הרצאה אני רושמת על הלוח את מספר הטלפון שלי, שיידעו שיש להם למי לפנות, ובני נוער באמת מתקשרים. אני מקבלת הודעות מרגשות בטירוף.
"בסדנאות להורים אני מעניקה להם הזדמנות להבין כמה שברירי יכול להיות הרגע שבו הילד זקוק לנו. הורים לא מבינים כמה השפעה יש למשפטים שהם אומרים בבית על הנכונות של הילדים לפנות אליהם. פנה אליי נער הומו, שלא העז לספר על כך להורים. כששאלתי למה הוא לא מגלה להם, הוא סיפר לי שצפה עם הוריו ב'אח הגדול' ושמע את אביו אומר: 'די, נמאס כבר מההומו המסריח הזה'. אחרי זה הוא כבר חשש להיחשף. אנחנו הרי רוצים באושרו של הילד שלנו, ואם את שואלת מה אני מלמדת, אז אני מלמדת אהבה. זה מעבר למיניות".
אור: "בבית הספר הנושא הזה מועבר בצורה מביכה ולא נעימה. רציתי שאמא תבוא לכיתה שלי כדי שגם החברים שלי יזכו לשמוע אותה. עכשיו אנחנו עובדות על סדנה משותפת".
שלי, את מדברת על הסיפור הפרטי שלך?
"הסיפור הפרטי שלי עולה בדרך כלל בשכבות המבוגרות יותר, בכיתות ט' ומעלה, כשאני מדברת על לקיחת אחריות. אני, בשלב הראשון, לא לקחתי אחריות. סמכתי על הקונדום ולא עשיתי בדיקה כשלא קיבלתי מחזור. האחריות הגיעה בשלב מאוחר יותר".
כיום שלי ונתי מתגוררים בשכונת דניה בחיפה. נתי עובד כיועץ קרקע בתחום של זיהום מי תהום עבור המשרד להגנת הסביבה, ושלי מנחה סדנאות ומעבירה גם ערבים למבוגרים, הנקראים "מחזירה בתשוקה". במהלך השנים היא הגישה פינה על זוגיות וסקס בתוכנית של גבי גזית ופינה בתוכנית הבוקר של אברי גלעד. לבד מאור, יש להם עוד שלושה ילדים: סיטאר בת 14 וחצי, הדס בן 13 ומעין בן ארבע וחצי.
"למעין יש מוגבלות שכלית עם עיכוב התפתחותי משמעותי. זו תסמונת נדירה, שעוד לא ברור מהי. זה לא אוטיזם, אבל הוא לא אומר אף מילה. כמטפלת הוא נתן לי כלי שלא יכולתי לקבל בשום מרכז לימודי. בתנועות המבט שלו הוא לימד אותי שפה חדשה".
אור גרה בתל־אביב, ממלצרת, ובקרוב תתחיל ללמוד מדעי ההתנהגות. "אני רוצה לעסוק בטיפול, זה לא רחוק ממה שאמא עושה. אנחנו די דומות. בהסתכלות שלנו על החיים, לרוב גם אני מסתכלת על הדברים הטובים".
שלי: "יש דברים שבוחרים ויש דברים שקורים לנו בדרך. אני תמיד אומרת: אני חיה בסרט אבל משחקת בו את תפקיד חיי, ואם אלוהים ליהק אותי לתפקיד הזה – אני רצה איתו לאוסקר. אם על הדרך אני יכולה לעודד ולחזק עוד אנשים, זו זכות".
