לפעמים הסיפורים הכי טובים נמצאים מתחת לאף. כולם אמרו את המשפט הזה לבמאית התל־אביבית תמר טל־ענתי (36), כשהיא חיפשה רעיון לסרט הדוקומנטרי הבא שלה. זה רק עצבן אותה יותר. היא הייתה אחרי סרט ראשון מצליח, "הצלמניה", שהסתובב במשך שנתיים בפסטיבלי קולנוע ברחבי העולם ואף נבחר לסרט התיעודי הטוב ביותר בטקס פרסי אופיר בשנת 2012. היא ידעה שלתקופה שהיא עוברת יש שם - משבר הסרט השני - והיא הייתה נחושה לצלוח אותו. "התחלתי שלושה תחקירים רציניים כדי לפתח את הסרט הבא, אבל לא הייתה בי האש שהרגשתי כשצילמתי את הסרט הראשון שלי", היא נזכרת, "רציתי להרגיש שוב את התשוקה הזאת ולא הצלחתי".
ובדיוק כשהתחילה להיות קצת מודאגת, ישבה בארוחת שישי אצל הוריו של נדב, בן זוגה. פתאום קרה שם משהו בלתי צפוי. "אבא שלו אמר, 'דרך אגב, אני והאחים שלי קנינו כרטיסים לאיטליה, אנחנו נוסעים לחפש את המערה שהתחבאנו בה במלחמת העולם השנייה'". כעת "שלושה אחים ומערה" מועמד אף הוא לפרס אופיר בקטגוריה של הסרט התיעודי (עד 60 דק׳).
וכך הונח מולך הרעיון לסרט הבא שלך.
"עוד לפני שפציתי את הפה ושאלתי אם אוכל להצטרף, באותו רגע הרגשתי פיזית בכל הגוף שזה הסרט הבא".
לא הכרת קודם את הסיפור המשפחתי הזה?
"ידעתי שאבא של בן זוגי ומשפחתו נולדו בפירנצה, וכשפרצה המלחמה כל המשפחה, כולל הסבתות, ברחה. הם נדדו ממקום למקום והגיעו ליער, אבל לא שמעתי קודם על המסע שהם עברו. לא הכרתי את סיפור המערה ולא את כל המורכבות של משפחה במנוסה שמנסה לשרוד בתנאים כאלה קשים. בובי היה אז בן ארבע, אנדראה בן 12 ועמנואל בן 14, והיה עוד אח, גבריאל, שנפטר לפני 20 שנה. הם לא דיברו על זה כל השנים. בסוף המלחמה הם עלו ארצה".
מתחברת לאנשים מבוגרים
"שלושה אחים ומערה", סרטה התיעודי השני של תמר טל־ענתי, ששודר ב־yes דוקו (מוקרן בסינמטקים ברחבי הארץ) הוא מסע מרגש ויפהפה ויזואלית של שלושה אחים מבוגרים בעקבות זיכרונותיהם. טל־ענתי החליטה להצטרף למסע הזה חודשיים אחרי שילדה את נועה, בתה השנייה (היום בת שלוש וחצי, אחות למיקה, בת חמש וחצי). לא היה לה מושג איך משאירים תינוקת רכה שעדיין יונקת, לטובת טיול שבכלל לא בטוח שיצא ממנו סרט. "כן", היא מחייכת, "זה נראה הזוי ולא הגיוני לעלות על טיסה לאיטליה חודש אחרי אותה ארוחת ערב, אבל הבנתי שאין מצב שאני לא מצטרפת אליהם עם מצלמה".
איך הצלחת לעשות את זה?
"התייעצתי עם יועצת ההנקה, איך אסע לשמונה ימים, והיא אמרה לי משפט שאני לא שוכחת: 'עדיף שהילדה תאכל סימילאק מאשר שתהיה לה אמא ממורמרת כל החיים'. אני מכירה לה תודה על כך שהיא הרגישה את התשוקה והרצון העז שהיו לי. נסעתי והשארתי בבית תינוקת קטנה ועוד ילדה קטנה שהיה צריך לטפל בה, וזה קרה בתמיכה מלאה של המשפחות ושל בן זוגי. לא פעלתי בחלל ריק".
תקציר הפרקים הקודמים: הבמאית תמר טל־ענתי, ילידת הרצליה, בכלל רצתה להיות צלמת סטילס. בשנת 2005 היא הייתה סטודנטית לצילום ב"קאמרה אובסקורה" שהגיעה לחנות הצילום "הצלמניה" כדי לחפש חומרים על ההיסטוריה של תל־אביב. בחנות הצילום פגשה את מרים ויסנשטין, בעלת המקום, אז אישה תאוות חיים בת יותר מ־90. טל־ענתי הבינה שעומדת מולה אישה חד־פעמית, והחלה לצלם אותה לסרט סטודנטים דוקומנטרי קצר. "הרבה פעמים שואלים אותי איך הגעתי לדמויות שלי. זה קורה כשאני חווה רגע של 'אני חייבת'. הסרטים מגיעים אליי, זו החוויה שלי, והם מבקשים ממני לצלם אותם. גם עם מרים וגם עם שלושת האחים, גיבורי הסרט השני, זו הייתה חוויה של 'אני חייבת לצלם את הסרט הזה'. לא הייתה פה בכלל שאלה. לצלם בארץ סרט דוקומנטרי זה מסע ארוך וקשה והתחושה שאני חייבת לעשות את זה נותנת לי את הבעיטה והכוח ללכת על זה".
מה כבש אותך במרים, גיבורת "הצלמניה"?
"היה לנו חיבור מיידי, התאהבתי בה. מהר מאוד היא הפכה לחברה טובה שלי, הייתי מבקרת אותה פעם בשבוע ואחר כך פעמיים בשבוע, כמה שעות בכל פעם. התחלתי להגיע עם מצלמת וידיאו ולתעד אותה. כנראה שיש לי נשמה עתיקה, אני מתחברת מאוד לאנשים מבוגרים". הכימיה בין האישה בעלת ניסיון החיים לסטודנטית הסקרנית הולידה סרט שהוצג בתחרות הסטודנטים של פסטיבל "דוקאביב" בשנת 2008 וקטף את הפרס הראשון. אבל זה לא סוף הסיפור: אחר כך הכירה טל־ענתי את הנכד של מרים, בן, והבינה שהסרט עוד לא נגמר. "ראיתי את מערכת היחסים המיוחדת ביניהם סביב החנות, וביקשתי להמשיך לצלם את שניהם", היא משחזרת.
"הצלמניה", שיצא בגרסתו הסופית בשנת 2011 בהפקת ברק היימן ובבימויה, הסתובב מאז במאות פסטיבלים בעולם וזכה ביותר מ־20 פרסים בינלאומיים. הוא מתעד את מערכת היחסים בין מרים לנכדה, בן, אז בן 35, שחנות הצילום הוותיקה שלהם ברחוב אלנבי בתל־אביב מתפקדת כארכיון חי ונושם של ראשית ימי העיר הלבנה. החנות מחזיקה, בין היתר, את האוסף של הצלם רודי ויסנשטין, שהיה בעלה של מרים, ותיעד את הכרזת המדינה. כל מי שאוהב צילום ואוהב את תל־אביב יחבב מיד את המקום הזה.
קטפנו פטריות ושיחקנו ביער
גם בסרטה החדש, "שלושה אחים ומערה", שצולם לפני כשלוש שנים ויצא כעת להקרנות מסחריות גם בסינמטקים, היא מלווה אנשים שגילם כפול מגילה. הסרט, שהוקרן בבכורה עולמית בפסטיבל AFI היוקרתי, גרף מחיאות כפיים סוערות.
גיבורי הסרט הם ראובן (בובי) ענתי (74), האיש שממנו התחיל הכל, אביו של בן זוגה, ממקימי גן המדע במכון ויצמן ופארקים דומים בפינלנד ובברצלונה, שכיום מחלק את זמנו בין מזכרת בתיה לטוסקנה; אחיו הבכור, פרופ' עמנואל ענתי (86), מנהל מרכז לארכיאולוגיה בצפון איטליה ונודד בין איטליה, ירושלים ומצפה רמון; והאח האמצעי, ד"ר אנדראה ענתי (84), פיזיקאי ומטפס הרים נלהב שמתגורר בירושלים. הסרט הוא קופרודוקציה ישראלית־גרמנית, "זה אפשר תקציב גדול", אומרת טל־ענתי, "והבטיח שידור גם בערוץ 'ארטה' בגרמניה ובצרפת".
כמה מסובך רגשית היה מבחינתך לצלם בני משפחה?
"יש בזה הרבה אתגרים ודילמות. אתה רוצה להישאר חלק מהמשפחה בסיום הסרט ולהמשיך להגיע לארוחות ערב", היא צוחקת. "הייתי יכולה גם לעשות סרט על כל אחד בנפרד. עמנואל הוא פרופסור וכל משפט שלו הוא פנינה; אנדראה הוא הילד מהסרט 'החיים יפים' של בניני, כובש לב; בובי ילד נצחי. הם בני 80, אבל החיבור ביניהם מוציא את הילדים שהם היו".
איך מצלמים סרט עם שלושה גיבורים שונים כל כך?
"לכל אחד מהם יש הסיפור שלו, והייתי צריכה לשאול את עצמי: איזה סיפור את מספרת? החוויות כל כך שונות. הצופים מרגישים שהם היו באוטו עם האחים. זה מצחיק כי הצטופפנו איתם, אני והצלמת, באותה מכונית, והרבה מהשיחות קרו באוטו בנסיעות של שעות ממקום למקום.
"הנסיעה הזאת הייתה מסע אינטנסיבי נפשית ופיזית. היער כל כך עצום וסבוך, ותוך רגע את מאבדת אוריינטציה ולא זוכרת מאיזה כיוון נכנסת. עבורם, להיות ביער הזה, זו הצפה של המון דברים מהעבר. הם אנשים אסופים ומאופקים, ויש רגע בסרט שבובי צועק: 'כשהייתי ילד אסור היה לי לדבר בקול רם, עכשיו אני רוצה לצעוק'. דבר כזה אי־אפשר לביים".
האם בסופו של דבר הם מצאו את המערה? תצטרכו לראות את הסרט, אבל מבחינת טל־ענתי זה בכלל לא חשוב. "מלכתחילה היה לי ברור שאם הם ימצאו או לא ימצאו את המערה, זה לא משנה. מה שחשוב הוא מערכת היחסים המיוחדת של אחים שחוו אותו אירוע טראומטי לפני 70 שנה, ואיך למרות הפער בגרסאות שלהם הם חיים עם הרבה כבוד והערכה אחד לשני. עמנואל אומר בסוף: 'אנחנו עשויים מזיכרון'. הוא מתכוון שהאדם מורכב מרצף של אירועים, ומלחמת העולם השנייה היא רק נקודה בזמן של אלפי שנות זיכרונות. זו תפיסה כמעט חתרנית על השואה. אבל זה ממש לא סרט על השואה, אלא על התמודדות שונה עם טראומת ילדות ועל המהות המתעתעת של הזיכרון".
בסוף הסרט ישנה סגירת מעגל משפחתית. "כמה חודשים אחרי הצילומים חזרנו, כל בני המשפחה, לאותו היער. היינו 11 איש ורק כשנכנסתי בפעם השנייה ליער הזה, הפעם כאמא ולא רק כבמאית וצלמת, הבנתי איזו חוויה קיצונית היא להיות עם הילדים שלך במקום שבו מזג האוויר קשה ואין גישה לאוכל והילד בוכה. הבנתי גם את גודל האחריות, איך החלטות שלך יכולות להשפיע על חיים שלמים. החוויה הקשה שעברו הגיבורים שלי בצעירותם התבהרה לי, ועדיין היא בלתי נתפסת".
הראיון המלא עם תמר טל-ענתי בגיליון "לאשה" החדש - השבוע בדוכנים
