הגיע אליי זוג צעיר. הבחור התלונן שהאישה לא מעוניינת בחיבור. היו לו ציפיות והוא לא ידע שזה קשור גם אליו ולהשקעה שלו במשחק מקדים. היא עדיין לא הייתה מחוברת לגוף שלה, עוד התביישה לגבי כל מה שקורה אצלה, לא הייתה נינוחה ולגמרי לא מסוגלת להגיע לאורגזמה. לימדתי אותם כל מיני תרגילי הרפיה והתרגעות, ולאחר מכן זה נפתר".
קשה לחבר את התיאור המפורט הזה עם דמותה של ד"ר חנה קטן: אישה דתייה, חובשת כיסוי ראש, אם ל־13 ילדים. אבל במקרה שלה, המראה בהחלט מטעה. לקטן, רופאה גינקולוגית זה 25 שנה, יש מטרה בחיים: לשפר ולשדרג את חיי האישות של נשים וגברים במגזר הדתי. איך עושים את זה בחברה שבה חיי אישות ואינטימיות בין בני זוג נחשבים לטאבו? שמצד אחד מקדשת את הנישואים ואת מצוות פרו ורבו, ומצד שני אוסרת לדבר על זה? מבחינת קטן – בלי שום בעיה.
בימים אלו עלה למדפים ספרה "ביחד" (הוצאת "עברי", ספריית בית אל), שנועד "לעשות סדר" בכל נושא המיניות - אחד הנושאים הרגישים ביותר ברחוב הדתי. הוצאת הספרים צנזרה חלק מהנושאים בו (למשל אהבה חד מינית) בטענה שהציבור לא יוכל להכילם, ודאגה ליתר ביטחון לקבל הסכמות משלושה רבנים הנתפסים כבעלי תפיסת עולם שמרנית - הרב יעקב אריאל, הרב שלמה אבינר והרב אליעזר מלמד.
"ביום שיצא הספר ניגשו לבעלי ארבעה תלמידי ישיבה נשואים, וביקשו ללא בושה וללא חשש לקבל אותו, כי יש צמא אדיר למידע שיש בו. ראיתי מספיק כאבים שהיו יכולים להימנע לו רק הייתה מודעות. מהמקום הזה היה חשוב לי להוציא את הדברים לאור".
המרפאה מלאה בדמעות
ד"ר קטן, 58, מחזיקה בשתי מרפאות משגשגות בבני ברק ובירושלים, ונחשבת לבעלת מקצוע מוערכת ועטורת תארים ופרסים על תרומתה לחברה הדתית. היא מרצה בכירה במוסדות רפואיים וחינוכיים שונים, וכותבת בקביעות בנושאי רפואה והלכה. עד כה פרסמה שני ספרים בנושא הרגיש, "חיי אשה" ו"חיי משפחה". זהו ספרה השלישי והפרובוקטיבי מכולם, שבו היא לא מהססת לנתץ מיתוסים ולשחוט פרות קדושות ברוב חוצות.
"בספר זה אני נכנסת במודע לנושאים שהצניעות יפה להם, ורבים, גם מבני ביתי ומקורביי, הציעו לי שלא לפרסם אותו",
היא כותבת בהקדמה, "אולם שקלתי את הדבר והתייעצנו, אני ובעלי, עם תלמידי חכמים, וההחלטה הייתה שאין לנו רשות להתעלם מהתועלת הגדולה. ד' אמות המרפאה שלי כבר מלאו בדמעות של בני זוג שחיו חיי צער, כאשר בעזרת עצה טובה של מומחה (סקסולוג) ניתן היה בקלות יחסית להשיב את השלום ואת השמחה לביתם".
כבר בתחילת הספר דנה המחברת ב"מצוות עונה", המחייבת את הגבר לספק את אשתו ולא רק לעשות לה ילדים. בהמשך היא מפרטת על אודות מבני אברי הרבייה, מסבירה על אלו נקודות יש ללחוץ כדי לענג את האשה (כולל מפה מפורטת לנקודת הג'י) ומציעה פתרונות לבעיות כמו חרדת ביצוע, שפיכה מוקדמת וחוסר תשוקה.
"חיי אישות לא נועד רק להולדה, אלא להנאה ולשידרוג הקשר", היא מציגה את האג'נדה שמובילה אותה. "הקשר הגופני לא נגמר כשנגמרת ההולדה, עובדים עליה כל החיים. חשוב שאשה תכיר את הגוף שלה לפני שהיא נותנת לבעלה להכיר אותו, כי לאשה יש מיליון כפתורים שמפעילים אותה. אני מציעה לה לעשות מסע אל תוך גופה כדי להבין מה גורם לה עונג, לחפש את הכפתורים - איפה הדגדגן, איפה הנרתיק. והבעל לא פורץ ולא חודר אליה – בכלל, הביטוי 'חדירה' הוא שלילי בעיניי. הבעל נכנס, כי הכניסה חופשית והיא מארחת אותו מרצונה. הם צריכים להיות כגוף אחד, ועל הבעל לדעת שהאישה חייבת ליהנות. אם אין לה אורגזמה, הוא לא מילא את המצווה".
אז הסדין עם החור זה רק מיתוס?
"הרבה אנשים שואלים אותי על זה, ואני מנחשת שהמיתוס המופרך הזה נולד מזה שאנשים חילוניים הסתובבו בשכונות דתיות וראו ציציות תלויות על חבל הכביסה. ראית פעם איך נראית ציצית? כמו סדין עם חור גדול באמצע. האמת היא שאסור ששום דבר יחצוץ ביניהם, בגלל זה גורמים חוצצים כמו דיאפרגמה או קונדום אסורים לחלוטין, ולא רק כדי למנוע היריון. מותר להשתמש באמצעי מניעה".
מותר להשתמש באמצעי מניעה?
"בטח שכן. תכנון משפחה זה לא מניעת היריון, ואי אפשר לתכנן משפחה ללא אמצעי מניעה. כמובן שצריך לשאול רב, אבל כמעט במאה אחוז מהמקרים הרבנים מתירים. אני עצמי רושמת פה כל הזמן אמצעי מניעה ומחדירה התקנים".
במסגרת עבודתה, קטן נתקלת מדי יום בבעיות בין בני זוג, תוצאה ישירה של הבורות ששוררת בחברה שבתוכה היא חיה. "הגיע אליי זוג נשוי המון שנים, בגיל המעבר. הם ישבו אצלי במרפאה ולא תיקשרו בכלל. הם סחבו המון שנים של חוסר תקשורת והיעדר מוחלט של חיי אישות. הוא היה אחרי ניתוח פרוסטטה, היא חשבה שהוא כבר לא יכול, והם לא דיברו על זה. שנים ששניהם הלכו לישון ביחד, הסתובבו גב אל גב ונרדמו, כשהם לא מודעים לאפשרויות המאוד פשוטות לפתור בעיות שכאלה. טיפלתי בו קודם כל תרופתית - אני רופאה אחרי הכל - הן בטיפול הורמונלי והן בתרופה שמעוררת את הרצון בחיבור, והכל בא על מקומו בשלום.
"זוג אחר, צעיר מאוד, הגיע אליי כי הם לא ידעו איך להתנהל בתוך הקשר הגופני.
אצל זוגות דתיים צעירים, הרבה פעמים פעמים רבות בתחילת הנישואים הגבר סובל, כי הוא נורא מתרגש והוא לא יודע שזה עניין של טכניקה. הם מרגישים אבודים. לימדתי אותו איך להשהות את השפיכה כך שגם אשתו תהנה".
למי מיועד הספר?
"לכל אדם נשוי, חילוני ודתי כאחד".
את מודעת לזה שיש הרבה זוגות לא נשואים שמקיימים יחסי מין, כן?
"לא על פי השקפת עולמי. כתבתי במפורש בהקדמה שהספר מיועד לזוגות נשואים בלבד".
בספר את יוצאת נגד נישואים מאוחרים, וטוענת שזה גורר "יחס מורכב ופחות זורם כלפי המיניות". "אנשים שדוחים את הנישואים לגיל מאוחר הם כבר פחות תמימים, כבר חוו חוויות, והם לא באים נקיים לקשר. באישיות שלהם יש כבר חוסר זרימה, יש להם על הלב כל מיני צלקות וקשה להם להיפתח.
"בכלל, הבעיה הכי גדולה של הצעירים היום היא הרווקות. אני רואה את זה יום יום, הכאב של הצעירות מתנקז לחדר הזה. אני פוגשת המון נשים שלא מגיעות לזוגיות ומפספסות את הרכבת, וזה קורה הרבה לפני גיל 40. נשים חושבות שיש להן זמן, אבל זה לא נכון, יש גיל להרות וללדת. נושא הפריון הוא נושא קיומי, נשים מגיעות אליי למרפאה ובוכות, הרי כתוב שמי שאין לו ילדים נחשב למת, זה מה שאומרת רחל אמנו כשהיא מתפללת לילד. הקטע הזה של הילדים הוא קריטי".
לא אמא של מטבח
ד"ר קטן גרה במבוא חורון עם בעלה, הרב יואל קטן, מנהל המכון התורני ע"ש שלמה אומן לספרות תורנית, ועם ארבעה מתוך 13 ילדיה, בני 35-14. השניים הכירו כשהיא למדה תנ"ך אצל אחותו בקיבוץ שעלבים, כששהתה שם במסגרת שירות לאומי. הם אדוקים מאוד וציונים מאוד: כל בניהם שירתו בתפקידים קרביים בצה"ל, במסגרת ישיבות הסדר.
היא גדלה בניו יורק בבית "דתי מודרני" כהגדרתה, ועלתה לארץ בגיל 14 עם משפחתה,
שהתמקמה ברמת אביב, לא הרחק מהשכנים לאה ויצחק רבין. "זו הייתה שכונה חילונית, אפילו קצת אנטי־דתית, אבל לאבא שלי היה מאוד חשוב לגור בין חילונים, להכיר את עם ישראל", היא מסבירה. אחרי התיכון החלה ללמוד יהדות ומחשבים במכללה, אבל בעקבות הציונים הגבוהים שהשיגה, הוריה שכנעו אותה לפנות ללימודי רפואה.
למה בחרת בגינקולוגיה?
"לגמרי במקרה. התחלתי להתמחות ברפואת ילדים, עם שלושה ילדים בבית והיריון עם תאומים, ובדיוק בעלי יצא לקורס קצינים. היה לי מאוד קשה ולא עשו לי שום הנחות, אז עברתי להתמחות ברפואת משפחה, שהייתה יותר קלה. במסגרת ההתמחות ברפואת משפחה למדתי גם גינקולוגיה, וזה מצא חן בעיניי".
מישהו מילדייך עוסק ברפואה?
"לא. ממש לא רציתי שהבנות שלי יפנו לרפואה, לא רוצה שהן יסבלו כמו שאני סבלתי".
ממה סבלת?
"זה מקצוע תובעני ברמות. ההתמחות שלי בגינקולוגיה נמשכה שש שנים, וזה היה כמו שש שנים של מילואים. הייתי נוסעת לבית החולים בטרמפים, ועובדת שעות ארוכות עם ילדים קטנים בבית. לא הייתי שותפה לשום חוויה מהגן או מבית הספר, הייתי מוכרת את נשמתי כדי להגיע למסיבות כיתה, ולרוב לא הצלחתי. בליל הסדר לא הייתי בבית, ביום כיפור הייתי בתורנות, זה לא פשוט.
"הבנות שלי סוחבות טראומה לא קטנה מזה שאמא שלהן לא הייתה בבית, ולא תמיד אפשרה לאבא ללמוד יותר. הן בחרו במקצועות שיאפשרו להן להיות עם הילדים ולשחרר את הבעל ללימוד תורה. הן שומעות בבית חברותא של לימוד תורה, וזה ממלא אותן שמחה וסיפוק יותר מכל קריירה. אני לא אמא של מטבח. הבנות שלי במטבח והן לא נותנות לי להיכנס. אני צריכה לבקש רשות לטעום משהו. אין לי סמכות בבית. אמא שלא מבשלת היא לא אמא".
אם היה כל כך קשה, איך עלה על דעתך לעשות 13 ילדים?
"על הקריירה הייתי מוותרת, על הילדים לא. אני אוהבת ילדים, אני אוהבת משפחה גדולה, וזה לא בגלל שאני דתייה. אין ציווי הלכתי לעשות הרבה ילדים. מצוות פרו ורבו כוללת לעשות בן ובת, וזהו".
בדיקות היריון? לא תודה
כשנוצרת סתירה בין הרפואה להלכה, ד"ר קטן יודעת באיזה צד תבחר, אחרי שהצהירה בעבר לא פעם כי היא "מחויבת קודם כל כלפי שמיים". "אמרתי את זה בהקשר של הפסקות היריון", היא מבהירה. "אני כרופאה שמתפקידה להציל חיים, לא עושה הפסקות היריון".
גם במקרה של עובר לא תקין?
"גם. התפיסה הזאת שילד צריך להיות פרפקט כדי שניתן לו את הזכות להיוולד, מזעזעת אותי.
האחיין שלי נפצע כל כך קשה במלחמה, אז אין לו חיים כי הוא לא מושלם? אני לא מסוגלת להכיל את זה, מצטערת. מבחינתי רק במקרה של סכנה ליולדת יש הצדקה להפסקת היריון".
אז כרופאת נשים את גם לא ממליצה על בדיקות היריון?
"אני חייבת על פי חוק ליידע על כל הבדיקות שאפשר לעשות, אבל אני לא מעודדת ולא דוחפת לכיוון הזה. אני מנסה להעצים את האישה שתתמודד עם מה שיש".
אפשר להניח שאת לא עשית בדיקות היריון בהריונות שלך?
"אף לא אחת, והקטן שלי נולד כשהייתי בת 43. עשיתי אולטרסאונד וסקירת מערכות, אבל בדיקות שהולכות לתת לו ציון עובר או לא עובר, זה לא. קיבלתי על עצמי את ההריונות לטוב ולרע".
מה הילדים שלך חשבו על הספר?
"הם אמרו 'אמא, אלו דברים ידועים, מה את מחדשת פה?'".
ומה ענית להם?
"שהם אולי שבעים מזה, אבל יש אנשים שרוצים לדעת ולא מעזים לשאול".
- חבבו את "לאשה" בפייסבוק
- חדש וכייפי: האפליקציה החדשה של "לאשה "
- חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
