הגלויה שתלויה על לוח המודעות במשרדה של עו"ד לינוי אולניק־הבר מספרת סיפור.
מצד אחד ניבטות תמונות של שלושת ילדיה - צעירים, מחייכים ומלאי חיים - ומהצד האחר עדות דוממת למתחולל בנפשה: תמונותיהם של 12 חיילי מילואים שנהרגו במלחמת לבנון השנייה מנפילת קטיושה בכניסה לקיבוץ כפר גלעדי, ב־6 באוגוסט 2006.
לינוי (32), רב סרן במילואים, הייתה קצינת השלישות של גדוד 9255 מחטיבת הצנחנים. היא הייתה בין האחרונים לראות את חבריה בחיים ומי שזיהתה אותם במותם.
"עשר שנים אני נעה בין חיים למוות, מאשימה את עצמי שהם לא כאן ואני חיה", היא אומרת. באותה נשימה היא מוסיפה: "היום אני לומדת להפסיק להתנצל בפניהם. במשך שנים היה לי לא נוח אם צחקתי, אם שמחתי. היום אני מלמדת את עצמי שזה מותר".
בקיץ ימלא עשור לאסון. לינוי - שקיבלה את צל"ש אלוף פיקוד הצפון על תפקודה באירוע במקצועיות ובקור רוח, והוכרה על ידי משרד הביטחון כנפגעת פוסט־טראומה - מוכנה היום לשתף בסיפורה האישי. היא מספרת על הסיוטים שתוקפים אותה בלילות, ההתקפים הקשים, התמונות שחוזרות אליה מהיום ההוא ועל היומן שהיא כותבת שנים ליוסי קרקש שנהרג שם - שהקשר ביניהם היה כשל אב ובת. "היומן נמצא בשידה ליד המיטה שלי וגם עומר, בעלי, יודע שזה ביני לבין יוסי. לשם אני מעדיפה שהוא לא ייכנס", היא אומרת.
לילה לבן
את קיץ 2006 לא תשכח לינוי לעולם. למעשה היא מחלקת את חייה לשניים: עד אותו הקיץ ולאחריו. "למזלי, אני נראית טוב, מתלבשת, תמיד מתוקתקת, ילדת שמנת מרעננה. אני יודעת לקרוא את המפה, לשדר לסביבה 'עסקים כרגיל'. אני מבינה שצריך לשמוח, אז אשחק אותה שמחה", היא אומרת. "עד לאותו הקיץ זו הייתה לינוי שבשגרה, אחר כך זה היה משחק".
השתלשלות האירועים החלה ב־12 ביולי באותה שנה, יום החטיפה של החיילים אהוד גולדווסר ואלדד רגב. "בדיוק התכוננתי לבחינות של סוף השנה הראשונה ללימודי משפטים. הייתי אצל חבר ברמת גן. פתאום קיבלתי טלפון מקצין השלישות של החטיבה: 'לינוי, מה את אומרת? לילה לבן?', לא האמנתי, חשבתי שהוא צוחק".
מה זה אומר?
"להכין את החטיבה לגיוס חירום במידת הצורך. כשהשתחררתי שובצתי למילואים כשלישת הגדוד שבו הייתי קצינת קישור. באותו לילה התייצבתי בבית ליד. זה היה לילה לבן שהפך לשבועות לבנים. החטיבה לא הייתה מוכנה לגיוס חירום, היו הקפצות שווא עד שבסוף יולי הגדוד גויס".
הגיוס התבצע בצומת גולני. לינוי, בת 23 באותה תקופה, נפגשה עם חבריה לגדוד ומשם עלו יחד צפונה. "החיילים עברו אימון בן עשרה ימים וכל הזמן היינו יחד", היא אומרת. "אלה היו החברים הכי טובים שלי. גדוד צנחנים עושה המון ימי מילואים, נוצרות חברויות".
מתי הם נכנסו ללבנון?
"ב־5 באוגוסט 2006. בגדוד יש כ־600 איש, ואני פרפקציוניסטית. כשהם נכנסו ידעתי בדיוק מי נכנס, למי חסרות נעליים ולמי חסרה דסקית. כשספרתי אותם דאגתי לתת יחס אישי לכל חייל שנכנס, דאגתי לאחל לכל אחד: 'בהצלחה, נתראה עוד כמה ימים, שמור על עצמך'. היה פחד, אבל התחושה החזקה יותר הייתה של היי מטורף, של נקרע להם את הצורה. רציתי להיכנס איתם ללבנון, כי אני כזו מתלהבת, אבל המג"ד, אל"מ נמרוד רגב, חברי עד היום, אמר: 'אני לא מסתבך עם אמא שלך'".
למה?
"כשאמרתי שאני רוצה להיכנס, הוא שאל: 'מה ההורים אומרים?'. הוא התקשר אל אמא שלי והוחלט שלא אכנס. נמרוד גם רצה שאפקח על הדברים מבחוץ, מה שהתברר לצערי כנכון".
אז מה עשית?
"נפרדתי מהם וחזרתי לחמ"ל האוגדה במטולה. שני חיילים ואני הכנו טבלה שכללה רשימות של כוח עורף וכוח לוחם. שתיהן היו אצלי בכיס".
חיבוק יוסי
בשלוש לפנות בוקר הגיעה לינוי בחזרה למחצבה ליד קיבוץ כפר גלעדי, שבה רוכז כוח העורף למשך הלילה. לקראת חמש וחצי לפנות בוקר הורה מפקד הכוח, רס"ן אייבי (אברהם) עמר, לחבורה לנוע לעבר הכניסה לקיבוץ. "אייבי נסע למטולה כדי לקבל אישור להיכנס לכפר גלעדי ולפרוש שם את הכוח", היא אומרת. "כל הצפון היה מפוצץ בכוחות. רצו שנשמור מרחק מהכוח הלוחם. בבוקר הגענו לכניסה לכפר גלעדי, לחניית בית העלמין".
הבוקר ששינה את חייה התחיל רגוע יחסית. "ישבנו יחד, כ־30 איש, וניהלנו שיחות; צחקנו, שיתפנו אחד את השני בתגובה של המשפחות שלנו למלחמה. אלי אלקריף ז"ל צחק עליי שאני 'צהובה' (אשכנזייה), סיפרתי להם שאצל ההורים הפולנים שלי הגיעה להתארח משפחה מחיפה, אז הם ברחו לאילת - כי אצל פולנים לא יכולים להיות יותר מחמישה אנשים בבית".
כשהחברים הבינו שייקח זמן עד שיתקבל אישור להיכנס לשטח הקיבוץ, הם חיפשו מקום בצל. "כל קבוצה תפסה את המקום שלה. שני חיילים דתיים רצו להתפלל ולכולם נגמרה הסוללה בנייד. הוחלט שניקח ניידים וניסע לחמ"ל במטולה להטעין אותם", היא משחזרת.
"כשבאתי לקחת את הנייד מדני בן דוד ז"ל, הוא התווכח איתי ואמר, 'תנוחי, אני אסע'. הרגעתי אותו ואמרתי לו שזה בסדר, אחזור עוד מעט. אלי התלבט אם לתת את הנייד, כי חשב לנסוע לבקר משפחה. שכנעתי אותו שייתן לי את המכשיר. עד היום אני אוכלת על זה את הלב, מלאה רגשי אשמה. אם לא הייתי משכנעת את אלי, אולי הוא היה נוסע ונשאר בחיים. דני יכול היה לחיות ואני הייתי נהרגת במקומו".
כשיצאה לדרך ביקש ממנה יוסי קרקש, חברה הטוב, לעצור את הרכב. "יוסי עצר אותי ואמר, 'צאי מהאוטו'. יצאתי והוא אמר, 'תביאי חיבוק'. אמרתי לו: 'יוסי, מה הסרט? אני עוד כמה דקות חוזרת'. ויוסי אמר: 'מה אכפת לך? תעצרי, תביאי חיבוק'. יוסי היה חבר קרוב שלי, לבתו קוראים לינוי והוא תמיד אמר, 'יש לי את לינוי הגדולה ואת לינוי הקטנה'. יוסי היה איש גדול וחם, היה לו 'חיבוק יוסי' שהיה שמור רק לו. בדיעבד זכיתי לחיבוק אחרון ממנו".
רצתי כמו מטורפת
לינוי נזכרת שפחות מדקה וחצי אחרי שנסעה, התקבלה הודעה בקשר שהייתה נפילת קטיושה על כוחותינו. "ראיתי במראה הבזק של אור, אבל ברקע היו כל הזמן נפילות, אז המשכנו לנסוע. הרי ראינו אותם לפני דקות, אז ברור שהכל בסדר", היא אומרת.
דקות לאחר מכן לינוי הבינה שבנפילה נפגעו אנשי הגדוד שלה, וחזרה על עקבותיה. "החיילים נשארו בחמ"ל ואני חזרתי לבד", היא נזכרת. "אני לא זוכרת איפה זרקתי את הרכב, אני חושבת שאפילו לא כיביתי את המנוע. רצתי כמו מטורפת. בדרך כבר הוצבו כוחות שהתווכחו איתי ולא אפשרו לי לעבור. הסברתי שאני שלישת הגדוד ופרצתי פנימה".
את התמונות שנגלו לנגד עיניה לא תשכח לעולם. מראות המכוניות העולות באש, הדם על חומת בית העלמין ונעלי הצנחנים - לא הותירו מקום לספק, "סביבי הרבה אנשים רצו וצעקו, הכל היה מלא גופות.
התחלתי לרוץ ולצעוק - מה שלא אופייני לי - שאלתי, 'איפה כולם?'. רב שהכיר אותי מהסדיר תפס אותי, דפק לי ניעור ואמר: 'תתאפסי על עצמך. יש אנשים חיים. הם נמצאים במקלט ואנחנו צריכים אותך מאופסת. לקח לי כמה שניות. הוא שפך עליי מים, התאפסתי על עצמי והמכונה התחילה לעבוד".
מה עשית?
"התחלתי לאסוף חפצים, לכסות גופות, ריכזנו את כל הגופות בצד שמאל של בית העלמין. חלק מהם זיהיתי מיד, שהרי עזבתי רק כמה דקות לפני כן וידעתי איפה כל אחד ישב. עבדתי על אוטומט, אין מקום לרגש ברגע כזה. כשסיימנו שם אמרו לי, 'לכי למקלט, תראי מה מצבם של האנשים החיים'. היו לי רשימות מסודרות של כולם, מגולגלות בתוך הכיס.
"כשהגעתי למקלט כבר היה שם קב"ן. אני רואה את מרבית החברים שלי - חלק עם דם, חלק עם אבק, חלק עם מדים קרועים, חלק תופסים את הראש. אני עוברת ביניהם ומתחילה לסמן. מחפשת קודקודים כדי להבין איפה כולם, מי החללים ומי הפצועים, לראות שלא פספסתי. משם הלכתי לאולם הספורט כי הוחלט שבמקרה של אירוע רב־נפגעים, יפתחו בו חדר מתים".
ושם נדרשת לזהות את החברים שלך?
"כמעט כל מי שהיה במקלט סירב לזהות את ההרוגים. בינתיים אנשי הרבנות סידרו את הגופות, והבנתי שאני אצטרך לקחת את זה על עצמי. לפי ההלכה אסור לנשים לזהות מתים, התווכחנו וכשהם הבינו שאין מישהו אחר שיזהה, הוסכם שאזהה. הפרידו אותי מאנשים אחרים שהכירו את ההרוגים, כדי שלא אושפע מהם. הצמידו אליי קב"ן, כי פחדו על הנפש שלי".
כשהיא מספרת על הרגעים הקשים שבהם נדרשה לזהות את גופותיהם של חבריה, לינוי חוזרת באחת, עשר שנים אחורה - חיה שוב ושוב כל דקה וזוכרת את המראות: "נכנסנו לאולם. על הקרקע היו מיטות שדה מכוסות בשמיכה, ושולחן של הרב הצבאי עם ניירת צבאית. עברתי ממיטה למיטה, וכשהרימו את השמיכה שאלו אותי מה אני יודעת על אותו אדם. הייתי צריכה לספק אינפורמציה. כך זה נמשך, חלל אחר חלל, הליך שנמשך שעות. את האחרון כבר לא הצלחתי לזהות".
מה קרה לך בכל השעות האלה?
"כלום. זה לא משהו שמתפרק באותו רגע, סיימתי את המשימה ועברתי לבאה. דני בן דוד נפטר בבית החולים. ביקשתי ללכת להיפרד ממנו. נתתי לו חיבוק ונשיקה, והמשכתי הלאה לפצועים האחרים. הגענו לבית החולים זיו בצפת בשעת ערב מאוחרת. מרבית הפצועים זוהו. אחד הפצועים שלא זוהו שכב שם, מחובר למכשור הרפואי. לא הייתה עליו דיסקית, לא הייתה דרך לזהות אותו. לא ידענו מה לעשות.
"פתאום קיבלתי טלפון מחייל בגדוד, ששאל אם נתקלתי במקרה בחבר שלו. התייעצתי עם הקב"ן והסמח"ט מה לעשות עם השיחה, והקב"ן אמר לי מה להגיד. חזרתי אליו. אמרתי שיש חייל שאנחנו לא מצליחים לזהות, ואשמח אם ייתן לי סימני זיהוי של החבר שלו. הוא אמר שהוא לא נימול ושיש לו שרשרת עם תליון וצלקת בירך. העברנו את האינפורמציה לאחיות שבדקו, וכעבור זמן קצר אישרו שזה הוא. היום הוא נשוי עם ילד".
בינתיים, חיילי הגדוד בלבנון הבינו שהכוח נפגע, אך לא ידעו במי מדובר. הם היו בהיסטריה. "סוכם שמדי צהריים אעלה בקשר מול נמרוד המג"ד ואדווח. בגלל מה שקרה, אייבי עלה מולו, ונמרוד היה בטוח שנפגעתי. בשעות הלילה, כשיצרתי איתם קשר, נמרוד התחיל לצרוח: 'הייתי בטוח שאת מתה'".
גם בימים שהגיעו לאחר מכן המשיכה לינוי לפעול על אוטומט. היא הלכה ללוויות, ביקרה את המשפחות, ובהמשך ליוותה את המשפחות והפצועים כקצינת תיאום נפגעים מול משרד הביטחון. "לכאורה העולם המשיך כסדרו", היא אומרת. "הפעם היחידה שבה בכיתי הייתה כשיצאתי מהלוויה של אלי. התיישבתי על המדרכה והתפרקתי בטירוף. לא הפסקתי לבכות".
יש לזה שם
בהמשך, השגרה טרפה את הקלפים. לינוי המשיכה ללמוד משפטים. "לכאורה החיים המשיכו במסלולם", היא אומרת. "למדתי, קמתי, התאפרתי, התלבשתי, חייכתי - הכל היה רגיל".
שנה לאחר המלחמה קיבלה צל"ש מאלוף פיקוד הצפון אז, גדי אייזנקוט, על התנהלותה. בין השאר נכתב שם: "סרן לינוי הבר ראויה להערכה על שהראתה מקצועיות, קור רוח וקשר חם ושוטף עם המשפחות השכולות של היחידה".
כבוד גדול.
"כעסתי על זה. לא הרגשתי נוח שאני צריכה לקבל צל"ש על ההתנהלות שלי. לא עשיתי את זה כדי לקבל מדליה, עשיתי את זה בשביל חברים שהיו קרובים אליי, והייתי עושה את אותו הדבר שוב. עם הצל"ש ובלעדיו".
שנתיים לאחר האסון הציעו לה מהגדוד לצאת למשלחת בהולנד עם קבוצת לוחמים שעברו אירועים דומים. "לא הבנתי מה לי ולמשלחת הזו, למה אני צריכה לעבד את החוויות שעברתי", היא אומרת. "אבל שם לראשונה הבנתי שאני פוסט־טראומטית. עד אז חשבתי שסתם הפכתי לחרא של בן אדם, שמתעסק במוות".
למה חרא של בן אדם? מה השתנה בך?
"הפכתי לעצבנית נורא, היו לי המון התקפי זעם קשים. הייתי בוכה מלא, מקיאה כמה פעמים בכל לילה. במשך תקופה ארוכה מימנתי את 'מקלון הזהב' (צוחקת), פחדתי שאני בהיריון, לא הבנתי מה עובר עליי, אז פשוט חייתי ככה".
מה גרם לך להבין שאת בפוסט־טראומה?
"בהולנד הפלגנו כמה ימים, 20 ומשהו קצינים. עשו לנו סשנים של חפירות עם שני מטפלים. כל אחד חשף את הסיפור שלו. כשאנשים סיפרו אמרתי, וואלה, יש לזה שם, לתסמינים שאני סובלת מהם. חזרתי עם ההבנה שאני בפוסט טראומה וגם עם המון כעס כלפי ההורים שלי".
למה?
"לא הבנתי איך יכול להיות שהבת שלהם ראתה כאלה מראות, והם לא עצרו לשאול מה קרה לי. כתבתי להם מכתב ונתתי להם אותו ביום שהגעתי לארץ".
איך הם הגיבו?
"היה להם קשה. אמא שלי היא האדם הכי קרוב אליי בעולם. ועדיין, בשום שלב היא לא הושיבה אותי ושאלה, 'ספרי לי מה היה שם'. אבא, שאותו אני אוהבת מאוד, אמר: 'חשבנו שאת לא מדברת, אז לא כדאי להציף'. נראיתי תמיד הפי הפי, לבושה יפה. אבא הסביר לי שהוא לא ידע איך יוכל לבלוע את האינפורמציה שאספר. הוא לא היה יכול לדמיין את עצמו רואה את המראות האלה, אז איך יוכל לדמיין את הבת שלו רואה אותם?"
איך היחסים ביניכם כיום?
"ההורים שלי הם דמויות משמעותיות מאוד בחיי בכלל, ובוודאי כיום. צריך להבין שזו הייתה תקופה שבה כעסתי על כל העולם. אני מאחלת לעצמי להצליח להיות לילדיי רבע ממה שאמא שלי עבורי, ושביני לבין עומר, בעלי, תהיה זוגיות כמו שיש להורים שלי אחרי כ־35 שנה. אני מוקירה ומעריצה אותם".
גם אחרי התובנה הזו, היא לא הלכה לטיפול. "עד שהתחלתי לעשות עם זה משהו, עברתי תקופה איומה. ימים על גבי ימים לא יצאתי מהבית. שעות של בכי, רצון להיות בחושך. התחלתי לכתוב יומן ליוסי".
מה כתבת?
"הכל. ביקשתי מיוסי לבוא אליי בחלום, שאצליח להיות אחות לבנות שלו. פעם הייתי כותבת בו יום־יום עד שעומר היה מתעצבן ואומר, 'אל תכתבי ביומן, דברי איתי'. היום אני כותבת מעת לעת. תמיד זה נפתח ב'יוסי שלי, מה שלומך?' נהגתי לשתף אותו כשהיה חי, ואני ממשיכה לעשות זאת גם במותו.
"בגדוד הייתי בת יחידה בין הרבה בנים ויוסי היה כמו אבא בשבילי. גם היום הוא שם איתי בכל דבר משמעותי שקורה - כל מריבה עם עומר וכל שמחה. יוסי יודע הכל, ועומר יודע שיוסי, המשפחות השכולות והפצועים הם חלק בלתי נפרד ממני".
בתקופה האפלה לינוי הלכה ונסגרה בתוך "מערת החושך שלי", כהגדרתה. "נסגרתי שם במשך תקופה ארוכה. במשך חודשים הייתי רק עם עצמי - בוכה, ישנה, חולמת עליהם, מתעוררת מסיוטים ורצה להקיא. עומר ניסה להכריח אותי לאכול ולהתקלח. היו כמה ניסיונות התאבדות, בלעתי כדורים, רציתי למות. כעסתי על עצמי על זה שאני פה והם לא. זו תחושה איומה.
"אנשים אומרים, 'קיבלת את החיים במתנה', ואני אומרת שתחושת האשם גרועה מהמוות. השאלות של המשפחות לא פסקו: 'הוא חייך?', 'הוא חבש כומתה?', 'איך הוא נראה ברגע האחרון?'. אני מבינה אותן, אבל העדפתי למות מאשר לחזור אל אותם רגעים פעם אחר פעם".
מאחורי המסיכה
עומר אולניק (37), חייל בגדוד ששירת בפלוגה המסייעת, חילץ את לינוי מהמשבר. "הכרנו עוד בסדיר. הייתי קצינת קישור והוא היה חייל. הייתי בפוזה של הצפונבונית מרעננה, והוא אמר לחבר'ה שיצליח להשיג אותי. בסוף הפכנו לזוג רק אחרי המלחמה", היא נזכרת.
עומר, איך הוצאת אותה מזה?
"רציתי שתבין שיש לה בעיה. הבנתי מהר מאוד שההתנהגות שלה כלפי חוץ מזויפת ושאיתי היא אמיתית. לידי היא הייתה בוכה המון ובחוץ חבשה המון מסיכות. זה היה מרוקן אותה.
"אני זוכר שבאחת הפעמים ראינו את הסרט 'גבעת חלפון אינה עונה'. היא צחקה, ומצחוק זה הפך לבכי. אמרתי, מה קורה כאן? מצב הרוח שלה היה משתנה ללא הסבר. גם אני יצאתי למשלחת - משלחת של בני זוג של לוחמים. זו הייתה הפעם הראשונה ששמעתי מה באמת קרה שם. ידעתי, אבל לא דרך העיניים של לינוי. היו שם אנשים שראו מה לינוי עשתה. הייתי בשוק".
לינוי: "הוא בא ואמר, 'יש לך בעיה. או שאנחנו מתמודדים איתה ואני איתך, או שנפרק את החבילה, כי אני לא יכול להכיל אותך ככה'".
עומר: "הבנתי שהיא צריכה לצאת מזה, להתרחק ממה שעושה לה רע ולהפסיק להתעסק רק במוות, כי היא חיה - רוצה או לא. בכל יום שישי היא הייתה מתקשרת למשפחות השכולות, ואני הבנתי שהיא בין החיים וחיה רק את המתים".
הקל עלייך שעומר הוא מהגדוד?
"זה יצר לי סביבה נוחה. הוא בא לימי הזיכרון, מכיר את כולם, זו לא התמודדות עם בן זוג שלא מבין על מה אני מדברת. שנינו גם עושים כיום מילואים יחד באוגדה".
את עדיין עושה מילואים?
"הצבא אצלי בדם. אני לא יכולה להגיד לא כשקוראים לי. אפילו כשהייתי בהיריון".
בהמשך, פנתה לראש אגף שיקום במשרד הביטחון וביקשה להגיש תביעה להכרה בנכות. "הוא אמר לי, 'סבבה, חיכיתי לזה'. הופתעתי שזה לא נאמר קודם, אבל לדבריו, זה תהליך שהייתי צריכה לעבור".
את מסכימה עם זה?
"באופן חלקי. ניתן לקצר תהליכים לאדם שנפגע. אם זה היה מגיע ממנו או מחברים פצועים, הייתי מקשיבה. הם היו יכולים לנער אותי".
הכירו בך כנכה מיד?
"ממש לא. בהתחלה קיבלתי 5% נכות, ערערתי וקיבלתי 20%. כשתבעתי על החמרת מצב, דחו אותי כי אני מנהלת אורח חיים מלא. ככה המדינה שלנו נראית. גם את הטיפול הפסיכולוגי שקיבלתי הפסיקו - אני לא זכאית יותר".
בארגון נכי צה"ל, מנסים גם הם לתת מענה. "כ־3,000 נשים שנפצעו או נפגעו במהלך שירותן רשומות בארגון", מספר המנכ"ל תת אלוף במיל' חיים רונן. "אצל חלקן מראות הקרב הותירו חותם כבד שבא לידי ביטוי בשגרת חייהן. ולכן אנו מנסים לפתוח דלתות לפעילות שמאפשרת לפגוש אנשים, לשתף בחוויות. זו שיטה מנצחת, ואני חייב לומר שכאשר מדובר בנשים הן הרבה יותר פתוחות לזה".
לא חוגגים עצמאות
כיום לינוי ועומר מתגוררים ברעננה, לא הרחק מהוריה. הם נשואים כבר שבע שנים והורים לשלושה ילדים - אמה, בת שש, ניתאי, בן שנתיים ורומי, בת עשרה חודשים. היא עורכת דין מצליחה המתמחה בזכויות רפואיות. "נראה שלא בכדי הגעתי דווקא לתחום הזה", היא אומרת. "אני מצליחה להזדהות עם הרבה לקוחות ומוצאת בזה סיפוק. בריאות אני לא יכולה להביא להם, אבל אני מביאה להם כסף וגם זה משהו". עומר, לצדה, מנהל את המשרד.
את עדיין סובלת?
"תדירות ההתקפים פחתה. עדיין, אני יכולה להתעצבן בשניות או שאני אדישה, קהת חושים. אני מנהלת חיים מקבילים. מצד אחד, לינוי המתפקדת, המאופרת. מצד שני, לינוי השבורה, שיכולה להיות בהתקף קיצוני, להקיא. זה יכול להימשך חצי שעה, יומיים, שבועיים. אני אף פעם לא יודעת מתי לינוי השנייה תצוץ. עומר כבר יודע לזהות את זה ואז הוא שולח אותי להתאוורר בקניון או קורא לחברה טובה. מזל שיש לי רשת תמיכה: עומר, ההורים. היום אני לא בארון. כשיש לי התקף, אני לא מתביישת, אבל הרבה מאוד זמן התביישתי".
עומר: "אחרי טקס יום הזיכרון לינוי מנותקת לחלוטין שלושה ימים. מרחיקים את הילדים מהבית, כדי שלא יראו מה קרה לאמא. אמה יודעת מגיל צעיר להגיד, 'לאמא כואב הראש', היא יודעת לזהות התקפים של לינוי. אז נכון שצריך לכבד את הנופלים, אבל השאלה היא באיזה מחיר. אנחנו משלמים מחיר כבד כמשפחה, אני לא יכול להרשות לה להתפרק לחתיכות.
"במשך שנים לא חגגנו ימי עצמאות, כי זה כבד מדי. אי אפשר לעבור לחגיגות מיד אחרי יום הזיכרון. כשאמה הייתה בת ארבע, אמרתי ללינוי: 'די. היא לא אשמה, היא צריכה יום עצמאות ולא יום זיכרון'. לינוי הסכימה איתי, אבל אנחנו עדיין עובדים על זה".
לינוי, תחגגי השנה?
"פעם הייתי עוצרת את החיים ביום הזיכרון ובטקס הזיכרון באוגוסט. היום אני משתדלת להבין. אני מבינה שהחברים שלי מתו ואני צריכה להמשיך בחיים. החיים חזקים מאיתנו. היום אני לומדת לקבל את זה".
