בגיל 35, תמר הייתה בטוחה שאוטוטו היא פוגשת את האהבה הגדולה שלה והופכת לאמא. היא יצאה לדייטים, אבל החיבור המיוחל לא קרה. לקראת גיל 40 היא התחילה לחשוב על אופציות אחרות להקמת משפחה. את הרעיון להביא ילד לבד, היא פסלה. "רציתי שיהיה עוד מישהו בעולם הזה שיש לו קשר ביולוגי לילד, שישמח כשהוא מתחיל ללכת וידאג איתי כשהוא חולה", היא מסבירה.
האופציה להביא ילד עם שותף גיי לא התאימה לה, "אולי כי אני מחפשת מישהו שדומה לי באורחות החיים, אולי כי ההורים שלי דתיים ורציתי שהם יתחברו למהלך, ואולי אפילו התאים לי שעם סטרייט שאת מחבבת אפשר ללכת על הורות משותפת, אבל הכל פתוח גם לכיוונים אחרים".
- חבבו את "לאשה" בפייסבוק
- חדש וכייפי: האפליקציה החדשה של "לאשה"
- חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
בגיל 40, אחרי עוד מערכת יחסים שהובילה למבוי סתום, רופא הנשים הבהיר לתמר שאם היא רוצה להיות אמא – היא צריכה להיכנס להיריון עכשיו. בהחלטיות חדשה ומפוכחת היא פנתה לאלעד (45) שגר לא רחוק ממנה. שנה קודם לכן, אלעד הציע לה שהם יעשו יחד ילד, בלי קשר לזוגיות. למרבה השמחה, ההצעה הזו עדיין הייתה אקטואלית.
"הכירו בינינו לפני יותר משנתיים, כי לחברים משותפים שלנו נראינו מעולמות דומים", תמר מספרת. "נפגשנו, ואמרנו שזה לא זה. אבל אנחנו גרים קרוב אחד לשנייה, שנינו רווקים באזור גיל 40 שפחות או יותר מקיימים
את אותו סגנון חיים, ונשארנו בקשר ידידותי".
בלי מחשבות על רומנטיקה, עם חוג חברים משותף ותומך ועם הבנה הדדית שהם סומכים אחד על השני, השניים ניגשו להזרעה מלאכותית, וסימנו בסיפוק וי על היריון בניסיון הראשון. היום הם הורים לנרי בן השנה וחצי.
"זה התחיל כשאנחנו גרים בבתים נפרדים", מספרת תמר, "אבל אחרי הלידה, באופן טבעי אלעד התחיל להיות איתנו יותר ויותר, עד שהוא פשוט עבר לגור פה. יש לי בבית אבא מדהים לילד, הוא חיכה לזה הרבה שנים והוא שותף חברי נפלא. אכפת לו שאני אוכל ואנוח ואעבוד ואדאג לעצמי. ידעתי שהוא יהיה אבא ופרטנר מצוין, וההורות רק הוציאה ממנו עוד דברים טובים. הוא לא זוגי, ואת זה ידעתי. אין לו בעיה של מחזרות, אבל הוא כנראה מרגיש מאוים בקשר זוגי ומסיים מערכות יחסים די מהר.
"חברות שלי חשבו שכדאי שאלך לבנק הזרע, כי אלעד חתיך ומקסים והן פחדו שיישבר לי הלב. אבל אני הייתי מוכנה לקחת את הסיכון. אני לא רואה את הקשר הולך למקום זוגי, אבל זה קשר מספק מהרבה בחינות אחרות. אנחנו נוסעים לטיולים ביחד, מבלים אצל המשפחות שלנו ונהנים מהזמן המשותף, כמו הזוגות הכי טובים. אנחנו מתכננים עכשיו את ההיריון הבא. כנראה שאני לא אהיה פנויה לזוגיות אחרת ולדייטים במצב הזה, אבל אני עדיין שמחה מאוד עם ההחלטה שעשיתי. לילד שלי יש את האבא הכי מקסים שיכולתי לאחל לו, ולי יש שותף שהוא חבר מצוין".
אתם לא מתבלבלים בין אינטימיות משפחתית לזוגית?
"כשהייתי בחודש השישי, ההתרגשות והבטן שצמחה והתעגלה די הקסימה ובלבלה אותנו. היינו זוג לתקופה קצרה ונפרדנו בחודש השמיני. זה היה מוזר ולא נעים להגיע לחודש התשיעי כשאנחנו בנתק, אבל מאז הלידה, באופן הכי טבעי ואורגני, התחייבנו למסע החיים המשותף הזה. אנחנו נהנים ממה שכן עובד, ולא חושבים על מה שלא. אנחנו חולקים אהבה עצומה ליצור חי, וזה מאוד מחבר אותנו".
אנחנו לא זוג
קחו את הקשר והברית שיש בסיפור אהבה, תוציאו מהם את הרומנטיקה ותישארו עם היסוד האמיתי שמחבר בין שני אנשים – חברות. האם זה אפשרי לנהל משפחה עם מישהו שהוא לא בן זוגנו – אבל הוא כן חבר טוב וקרוב? לחיות איתו בבית אחד, לתמוך זה בזה מתוך מחויבות ומסירות הדדית, לגדל ילדים (משותפים או לא), ובקיצור – לנהל חיי משפחה לכל דבר, חוץ מהעניין הפעוט הזה, של רומנטיקה וסקס?
סדרות אמריקאיות איקוניות כמו "חברים", "סקס והעיר הגדולה" ו"סיינפלד" הסבירו לנו כבר מזמן שהחברים שאיתם יצרת קשר קרוב, יומיומי ומשמעותי בבגרותך, הם בעצם המשפחה האמיתית שלך. לאט־לאט, נראה
שמשהו ברעיון הזה הולך ומשתכלל. "משפחה של חברים" היא אמנם אלטרנטיבה חדשה מאוד, אך פה ושם כבר ניתן לראות סימנים להתפשטות התופעה.
באוקטובר האחרון, למשל, עלה לפייסבוק סרטון מקסים ויוצא דופן. כוכבי הסרטון הם אש מרטל, אם חד־הורית ממדינת אורגון בארצות הברית, וג'ון מלוני, חבר הנפש שלה, שעמו היא מתגוררת ועמו היא מגדלת את בנה הקטן, אהיג'ה. "נפגשנו לפני שלוש שנים, וזו הייתה אהבה ממבט ראשון", כתבו השניים על לוחות קרטון, שאותם הציגו למצלמה בחיוך. "הפכנו להיות החברים הכי טובים – אבל אנחנו לא זוג. אנחנו אוהבים אחד את השני, אבל אנחנו לא מאוהבים. אנחנו משפחה – של חברים. שנינו מאוד מאושרים".
כשאש הייתה בהיריון, הסבירו השניים בסרטון, ג'ון, אב לבת בוגרת, נדר לעזור לה לגדל ילד בריא ושמח, "כי זה מה שחברים טובים עושים". היום ג'ון הוא דמות גברית דומיננטית בחיי בנה של אש, והילד ממלא את חייו בעניין וחום. אבל ג'ון פנוי לקשר. גם אש. הם אולי נראים מהצד כמו משפחה קלאסית, אבל הם משפחה של חברים. הפשטות והטבעיות של הסרטון כבשו את הרשת: הוא זכה עד היום ללמעלה מ־714 אלף צפיות, ולמעלה מ־8,500 איש שיתפו אותו בפייסבוק.
לשבור את הלבד
פורמט שונה מעט מציגה סוכנת הדוגמניות בטי רוקוואי (62), שחיה בארסוף עם הגרוש שלה, פרופ' רוברט רוקאווי. בני הזוג היו נשואים 18 שנה, והם הורים לשניים. לאחר שנפרדו, רוקאווי ניהלה זוגיות של כשבע שנים עם שלום זיידלר, בעלי חברת ויסוצקי.
"כששלום ואני נפרדנו, עברתי לגור עם הבת שלי", מספרת רוקאווי. "אחרי כשנה, בוב הציע שנאחד בתים. הוא אמר שחבל שהילדים שלנו ירוצו בין הבית שלי לבית שלו ושנשלם פעמיים ארנונה. אנחנו מחוברים מאוד ויקרים אחד לשני. בוב הוא החברה הכי טובה שלי. הוא אדם מדהים ומבריק, שקם בכל בוקר עם שיר קטן בלב. הוא הכי קרוב לאלוהים שיש. כשהשתתפתי ב'מאסטר שף' והיינו צריכים לבשל לאדם שהכי יקר לנו, בישלתי כמובן לו.
"החיבור בינינו הוא לא מיני ולא רומנטי", מדגישה רוקאווי. "לי כבר אין עניין בהתאהבויות וגם הליבידו שלי לא בשיאו, ואין לי רצון לעורר אותו באופן מלאכותי. לגברים יש היום ויאגרה והם מושכים את זה עוד ועוד. אני לא מתחברת לזה. אם בוב רוצה להביא מישהי, אני אישן באותו לילה בבית שלי בזכרון יעקב. יש מחוות בחיים שהן חזקות ומשמעותיות כמו סקס מבחינתי: ליטוף על השיער, נשיקה על הלחי, לראות סרטים בבית ביחד, נסיעות וטיולים משותפים – בקרוב ניסע לבקר חבר בארה"ב ואחר כך לשיט - ואת כל זה יש לנו. אנחנו לא עוזבים את הבית בלי להתחבק ולהיפרד. בעיני זאת האהבה הכי טהורה שיכולה להיות".
זוגיות רומנטית לא חסרה לך?
"אני לא רוצה יותר התאהבויות. כל חיי רציתי ריגושים וחייתי את הדרמות, ועכשיו אני רוצה את השקט. כמו שחנה לסלאו אמרה: 'כבר תקעו כל כך הרבה סכינים בלב שלי, וכבר אין מקום לעוד'. אני מוקפת אהבה וחברים וטוב לי ככה".
"אני שמח שאנחנו חולקים חיים משותפים", משלים בוב (77) את התמונה. "זה אולי מוזר שאנחנו חיים יחד למרות שאנחנו גרושים, אבל בעיניי זה חיובי. זה נוח ונעים לילדים שלנו, ובינינו זה עובד. היא מבשלת ומכינה לי תה, ואני תומך בה היכן שהיא צריכה. במקביל, לכל אחד יש את החדר שלו והחיים שלו. אנשים שמכירים אותנו מקבלים את זה בטבעיות, כנראה כי שנינו אנשים קצת לא שגרתיים".
ואיך בנות זוג פוטנציאליות מקבלות את זה?
"לנשים ישראליות שאני פוגש זה יכול להפריע, אבל בנות זוג פוטנציאליות שהן לא מישראל יותר מקבלות ומבינות סגנון חיים כזה. את מי שזה נראה לה כמו משהו שהיא לא רוצה להיכנס אליו, אני מכבד ומבין. בגדול אני לא מחפש אקטיבי אחרי זוגיות כרגע, אבל אם קורה שיש ניצוץ רומנטי עם מישהי שאני פוגש, אפשר למצוא פתרונות".
"על פניו, נראה ש'משפחה של חברים' מהווה סוג של פשרה", אומרת דלית בלונדר־רון, פסיכולוגית קלינית וחינוכית מומחית. "מצד שני, זו מסגרת ששוברת את הלבד עבור מי שלא מצליחים לקיים את הדבר המורכב הזה שנקרא זוגיות רומנטית - וזה מבורך".
ממה המודל הזה נובע לדעתך?
"היכולות לבנות קשר זוגי מלא עברו שינוי. לדור הצעיר היום יש קושי להיות באינטימיות ולהתמודד עם תסכולים, ולכן הוא אולי מנסה מודלים רזים יותר של קשר משפחתי. הרבה רווקים מגיעים עם דרישות לא סבירות לבן או בת זוג. כשלא מקבלים את מה שרוצים אז כועסים ומדברים ממקום של 'מגיע לי', וממקום כזה קשה לקיים קשר זוגי - ואז מצמצמים את הדרישות מהביחד למודל חברי, שעונה לפחות על חלק מהצרכים של קשר יציב וחזק".
"כמטפל, אני רואה את הקושי לבנות מערכת זוגית רומנטית, ומבין את הצורך לחיות בתא משפחתי שיש כלפיו פחות ציפיות", אומר אמיתי מגד, מטפל זוגי ומשפחתי, מייסד ומנהל בית הספר לפסיכותרפיה מתקדמת. "זוגיות טובה זו משימת חיים. זה לא משהו שקורה תוך חמש־עשר שנים, אלא משהו שלוקח הרבה יותר זמן ועובר גלגולים. אולי זוג שהקים משפחה על בסיס חברי דווקא יצליח בהמשך להכניס למערכת שלו עוד אלמנטים, גם אם זה נשמע להם מלחיץ ולא סביר בהתחלה".
וזה בדיוק מה שקרה למפיקה הבכירה ענת שפרנק ולשולי, אבי בתה. הם הכירו לפני כ־15 שנה כשהיו שותפים לדירה, וגם בהמשך חלקו את אותם מעגלים חברתיים. "לקראת גיל 35, הבנתי שהרצון שלי להיות אמא
חזק יותר מהרצון להתאהב, ושאני משנה את סדרי העדיפויות", מספרת שפרנק. "שולי חווה תחושות דומות באותה תקופה והרגיש בשל מאוד להורות, אבל לא מצא מערכת יחסים רצינית. חברים משותפים נתנו לנו את הפוש. נפגשנו, ירדנו לפרטים, התחלנו לבנות הסכם משפטי וזה הרגיש נהדר ונכון.
"במקביל, התחלנו לחזק את החברות ולבלות זמן ביחד. ראינו כדורגל, בישלנו יחד ודיברנו על הכל. פתאום כל החתיכות נפלו למקום. מרגע הלידה הפכנו למשפחה במלוא מובן המילה. שולי ישן איתנו במלונית, היה נוכח אצלי על בסיס יומיומי, וזה היה כל כך חברי וזורם, עד שלא פתחנו את ההסכם המשפטי אפילו פעם אחת. המשפחות שלנו אהבו מאוד את התא שהקמנו, וההורות שלנו עבדה באופן חברי ומצוין. בגינה נראינו כמו משפחה נורמטיבית ורגילה, אבל היינו חברים טובים שהקימו משפחה.
"שנה וחצי אחרי הלידה, הרגשנו שכל אחד מאיתנו בשל לחפש מערכת יחסים חדשה, והתחלנו להסתכל מסביב. במשך חצי שנה היה לי קשר, שהסתיים בסוף. כשהתחלנו לחשוב על היריון שני, וניסיתי לחשוב איך אני מכילה בחיים שלי בן זוג ואת הילדים ואת שולי - הייתי חייבת להודות בפני עצמי שאין לי דחף חזק לחפש זוגיות. כשבדקתי עם עצמי למה, התשובה הייתה שאני בסך הכל מסופקת בתחום הזה, כי המקום שיש לי עם שולי ועם הילדה שלנו שומר אותי שלמה, רגועה ושמחה. הבנתי שפחדתי לנסות איתו זוגיות, כי לא רציתי להרוס את החברות שבנינו. הוא היה במקום דומה. לקח לנו זמן לשבור את הקרח ולשנות סטטוס, והיום אני לא מבינה איך לא עשינו את זה קודם.
"זה כמובן מאתגר יותר להיות בזוגיות, לעומת הקשר הקודם שלנו. אם פעם כשהיינו נכנסים לקונפליקט, הייתי מנחמת את עצמי שהוא רק האבא של הילדה ולא בן זוג, היום אנחנו נשארים באותו בית ומתמודדים. המסר שלי הוא שאנשים לא יפחדו להגשים את הרצונות והתוכניות שלהם, גם אם זה לא בדיוק לפי הנורמה".
