"חבל שלא הכרתי אותך קודם", הוא משפט שינאי רובחה רגיל לשמוע הרבה. ותמיד תמיד, גם הוא מצטער שלא הכיר בזמן. אבל למסע הזה החליט רובחה, צלם אירועים מרמת גן, לצאת לפני ארבע שנים.
זה קרה כאשר ישב בבית וצפה בתחקיר ששודר בטלוויזיה. זה היה תחקיר "מוסר השילומים" של אורלי וילנאי וגיא מרוז, על היחס לניצולי שואה במדינה, והוא הקפיץ את רובחה. "היחס שלנו לניצולי השואה הוא המראה של איך שאנחנו נראים בכל תחומי החיים", הוא מתקומם גם היום. "אני שומע את הסיפורים של ניצולי השואה, וזה מכעיס אותי ברמות". בהחלטה ספונטנית החליט לצאת במיזם פרטי הנוגע לתחום עיסוקו, ולהתחיל לצלם ניצולי שואה עם משפחותיהם. "החלטתי לתרום להם מהמקום שלי, לפחות שיישאר מהם זיכרון אחרי מותם". לפרויקט שלו החליט לקרוא "מתנה לדורות".
עד היום צילם רובחה כבר 60 משפחות, מעט מדי לטעמו. "אני מנסה להגיע למשפחות ולא כל כך מצליח", הוא מספר. "הדור הזה הולך ונעלם וכואב לי על אנשים שמתפספסים. כצלם אני מכיר בחשיבות של צילומי משפחה, כי המשפחה זה ניצחון החיים, זה הניצחון שלהם".
איך הגעת אל הניצולים ואל משפחותיהם?
"את המשפחה הראשונה שצילמתי הכרתי דרך זוג שצילמתי לחתונה. כשהבנתי שהסבא והסבתא הם ניצולי שואה, עלה בדעתי לצלם אותם. לא בטוח שהפנמתי אז את החשיבות של זה, רק מאוחר יותר הבנתי כמה כוח יש לצילומים האלה. פתחתי דף בפייסבוק, ולאט לאט התחילו להגיע אליי אנשים, בעיקר כאלה ששמעו מפה לאוזן".
הניצולים שמחים על ההזדמנות?
"האמת היא שכמעט תמיד מי שיוצר איתי את הקשר הוא הדור השני או השלישי. הם מודעים לצורך להנציח, יותר מהסבים והסבתות. הרציתי פעמיים בפני ניצולים דרך 'עמך', אבל גיליתי שהם לא מבינים מה אני רוצה מהם, נראיתי להם כמו הרצאת ביניים בין הבינגו לארוחת הערב. אני מכיר בדחיפות העניין, אין לנו עוד הרבה שנים, אז אני לגמרי מחויב לפרויקט ומפנה לו זמן. כבר קרה לי שקבעו איתי צילומים משפחתיים, והסבתא או הסבא נפטרו ולא הספקנו".
איך אתה מממן את הפרויקט?
"לגמרי מכיסי. הרבה פעמים אנשים מתפלאים שאני עושה את זה בהתנדבות מלאה, אבל לא הכל זה כסף. בהתחלה נסעתי בכל הארץ על חשבוני, אבל עם הזמן הבנתי שאני יכול להתמוטט מזה כלכלית, אז עכשיו אני מבקש החזר הוצאות על הדלק, אם המשפחה גרה רחוק".
רובחה הוא אב לשניים (7, 5), שהתחיל את קריירת הצילום שלו בגיל 13, בחנות צילום בקריית אונו.
למה בחרת להיות דווקא צלם אירועים?
"זו לא ברירת מחדל, בחרתי לצלם אירועים למרות שיכולתי לבחור בצילום אמנותי יותר. כל אחד נמשך למה שהוא אוהב, ואני אוהב לצלם משפחות, אני אוהב את הדינמיקה ואת הרגש שיוצא שם".
הוא בן למשפחה שעלתה לארץ מארגנטינה ואין לו שום קשר משפחתי לשואה, "פרט להיותי יהודי, כמובן".
המצולמים אוהבים לשתף בסיפור חייהם?
"אני בא כדי לצלם, לא כדי לדובב אותם. רבים מהם בכלל לא מדברים על זה, אבל יש כאלה שמספרים לי תוך כדי הצילומים מה הם עברו שם, והסיפורים - אחד יותר מצמרר מהשני. כשניצולת שואה מספרת לי שהיא הייתה ברשימת שינדלר, אני אומר לה 'סבתא, רשימת שינדלר זה בשבילי סרט'. אני יודע הרבה על השואה, וכמה שאני יודע - אני לא יודע מספיק".
מה תעשה עם החומר שאספת?
"אני עובד לבד, אין לי עזרה ואין לי שיתוף פעולה מאף גורם. אני עושה את זה קודם כל בשביל ניצולי השואה, הם מקבלים את כל התמונות ואני לא עושה בהן שום שימוש אחר. אם מישהו ירצה אחר כך לאצור את זה באיזה ארכיון, או לעשות מזה תערוכה, אני אשתף פעולה בשמחה".
משפחת גרינפלד
אליעזר (לולק) גרינפלד (92) ואשתו רחל (91): גרים בחולון וחוגגים החודש 70 שנה לנישואים. יש להם שני ילדים, אדם וחוה ("יש לי גן עדן בבית"), חמישה נכדים ועשר נינות, האחרונה נולדה ממש החודש. אליעזר הוא פנסיונר של התעשייה הצבאית, עבד בהתנדבות במשך שנים ב"יד ושם" כנותן עדות, שם פגש גם את האפיפיור.
המפגש עם האפיפיור: "נבחרתי בין ששת ניצולי השואה שהאפיפיור אמור היה ללחוץ להם יד בביקורו בירושלים", מספר לולק. "במקום ללחוץ יד הוא בחר לנשק לנו את היד, ודווקא התמונה שלי תפסה את כל הצלמים ופורסמה בכל העולם".
הסיפור של לולק: "נולדתי בעיר לודג' בפולין בשנת 1923. הייתי בן יחיד להוריי, ובגיל 15 עברתי עם המשפחה לגטו לודג'. אחרי ארבע שנים הועברנו למחנה ריכוז בגרמניה, ואחרי שנה הצבא הרוסי התקרב לברלין, והוציאו אותנו בבהילות לצעדת המוות. כבר לא היה להם זמן לחסל אותנו. הלכנו 30 קילומטר ביום, בלילות הכניסו אותנו לכל מיני אורוות - ומי שלא הצליח עוד ללכת, הוציאו אותו מהשורה וירו בו. לאורך כל הדרך היו פזורות גופות, ואנחנו הבנו שבמוקדם או במאוחר הסוף שלנו יהיה דומה".
"ביחד עם עוד שני חברים החלטנו לברוח. חיכינו ללילה, ישנו קרוב לדלת האורווה וכשהשומר פתח את הדלת, אספתי את כל הכוחות שהיו לי, הדפתי אותה, הפלנו את השומר ורצנו. עד שהגיע השומר השני כבר היינו בתוך היער, ולא היה להם זמן לרוץ אחרינו כי הרוסים כבר ישבו להם על הזנב.
"נרדמנו ביער, וכשפתחנו למחרת את העיניים, הטנקים של הרוסים כבר היו לידינו. הרמנו את הידיים גבוה לכניעה, וכשהרוסים הבינו שאנחנו יהודים הם העלו כל אחד לטנק אחר, ויצאנו עם הטנקים לכיוון ברלין. איזו סצנה זאת הייתה, לא מהעולם הזה. בסופו של דבר חזרתי הביתה ומצאתי על מדרגות הבית את אמא שלי, מחכה לי. באותו רגע החלטתי שאסור שהילדים שלי ייוולדו בפולין, וצריך לדאוג שתהיה מדינה ליהודים. בדיוק הכרתי את אשתי רחל בהרצאה של נציג שהגיע מהארץ, אבל עד שהתארגנו סגרו את הגבולות ולא נתנו לנו לצאת עשר שנים. רק ב־1956 נפתחו השערים ליציאת יהודים, והיינו הראשונים שעלו ארצה, עם שני ילדים בני 7 ו־3".
משפחת שוורץ
הסיפור של פייגה שוורץ (מפי בתה, בלה קורח): "אמא שלי נולדה בווילנה, פולין, הבת הצעירה של שיפרה ומוטל ששקין. היא הייתה בת 12 כשהתחילה המלחמה. סבא שלי נרצח ממש בתחילתה, וכך גם שני בניו: אחד נרצח לנגד עיניהם ואחד חלה ונפטר בגלל חוסר טיפול. סבתא שלי נשארה מתחילת המלחמה עם שלוש בנות ושתי אחייניות, שאמהותיהן נלקחו לאקציות".
"באיזשהו שלב סבתי נאלצה לשלוח את שתי הבנות הגדולות, בנות 16 ו־15 למחנה עבודה, והמשיכה עם שלוש הקטנות לגטו. היא צבטה כל הזמן את הלחיים של אמא שלי, ושמה לה ניירות בחזה, כדי שהיא תיראה בוגרת יותר, וכך היא שרדה. בהמשך הם הועברו למחנות ריכוז בפולין. בסופו של דבר סבתי הצליחה לשרוד וחזרה עם שלוש הבנות לגטו, ואז נודע לה שגם שתי הבנות הגדולות שרדו".
ההיכרות עם יעקב שוורץ: "אבא שלי הגיע מגטו וילנה, הניצול היחיד מכל משפחתו. הוא פגש את סבתא ושאל אותה איפה יש מקום להתאכסן. היא ראתה חתן פוטנציאלי ולקחה אותו אליה. הוא היה חבר ב'נתיב בריחה' והיה אמור לאסוף קבוצה של יהודים ולעלות איתם לארץ ישראל, והיא סחטה ממנו הבטחה שאם הוא עולה, הוא לוקח איתו את אחת הבנות. הוא בחר באמא שלי והיא כמובן הסכימה. הם עלו על אוניית מעפילים ב־1948. אחי, נחום, נולד בדרך, ואבא שלי נלקח ישר מהאונייה למלחמת השחרור, למרות שהוא היחיד מכל משפחתו ששרד. הם קנו בית קטן בראשון לציון, הוא בנה לה לול קטן והביא עז. בכל פעם שישבנו כל המשפחה בליל הסדר, אבא שלי היה אומר: 'ניצחנו אותם'".
משפחת ליטמנוביץ'
במשך עשרות שנים היה לו מפעל טקסטיל גדול והוא עבד עם חברות אופנה אמריקאיות מובילות. רק בשנים האחרונות החל לדבר על השואה וגם כתב ספר על עצמו. היום הוא מרצה על השואה בכל האוניברסיטאות בפרו. לפני שבועיים הגיע לארץ לחתונה של נכדתו, מיכל חימוביץ־ניסן, וכך צולמה התמונה.
הסיפור של הירש (מפי הנכדה, מיכל חיימוביץ'־ניסן): "סבי, יליד העיירה בנדזין בפולין, היה בן שמונה כשהתחילה המלחמה, והוא איבד בשואה שלושה אחים ושני הורים. הוא ואחיו, שהיה גדול ממנו בשנה, היו נורא דומים, חשבו שהם תאומים ולכן לקחו את שניהם לאושוויץ, לניסויים של ד"ר מנגלה. הוא היה נראה קצת ארי, ולכן ד"ר מנגלה אהב אותו והוא היה צמוד אליו, אבל זה לא מנע ממנו לעבור את הניסויים כמו כולם, מה שהותיר בו צלקות גופניות ונפשיות.
"סבי היה אחראי לנקות את הדם אחרי הניסויים. פעם אחת הוא בא לנקות וראה את הבגדים של אח שלו. מאז הוא לא ראה אותו והוא לא יודע עד היום איך ומתי הוא מת. עם אחותו הגדולה, הניצולה היחידה ממשפחתו, הוא שמר על קשר במהלך המלחמה".
"היא טיפלה בבתו של קאפו, שאהבה אותה ונתנה לה לקרוא את המכתבים שאחיה כתב לה, בתנאי שתשמיד אותם אחר כך. היא הייתה אוכלת את הנייר כדי שלא תהיה שום דרך לגלות את זה. אחרי המלחמה היא עברה לגור בארצות הברית, הם נשארו בקשר, וסבי, שהוא איש אמיד בזכות מפעל הטקסטיל, תמך בה ובמשפחתה כל השנים".
