"באלבום התמונות של זיכרוני יש חמש תמונות שחוזרות על עצמן. אבא שלי גוהר מעליי ומאונן ואני מרגישה את נוזל הזרע נשפך".
"בתמונה אחרת אני רואה את אבא מנצל הזדמנות שאני רוחצת ידיים בחדר האמבטיה ומנשק אותי נשיקות רטובות, ואני מביטה בדמותו הנשקפת אליי מהמראה. באחד הימים לבשתי מכנסי ג'ינס קצרים ואבא נשכב לידי, פתח לי את המכנסיים, הסתכל על שיער הערווה שלי וחייך, ופעם כשהוא פתח לי את המכנסיים, הייתי במחזור. הוא הסתכל על הצמר־גפן ואני קפאתי".
"לפעמים זה קרה כמה פעמים בשבוע. חדירה אמנם לא הייתה אבל הנשיקות הרטובות שלו היו מגעילות. הבנתי שמה שאבא עושה זה לא בסדר, אבל לא עשיתי דבר. קיבלתי עליי את הדין שהגורל שלי הוא כזה, שאמא שלי מתה ממחלת הסרטן והותירה אותי יתומה בגיל שמונה, ואבא עושה לי את זה. כמו שזה התחיל בפתאומיות, כך זה גם נפסק".
"במשך שנים היה בי רצון עז לגרד מהזיכרון עוד תמונה ועוד אחת, כדי להוכיח לעצמי שזה באמת התרחש, שאני לא משקרת. חייתי בשני עולמות. מצד אחד ילדה שמחה, חברותית, פעילה. מצד שני כבויה, אבודה, מחפשת את האדם שישאל מה קרה לי".
"סבלתי מכאבי ראש איומים, נהגתי לאחר לבית הספר, חיכיתי שמישהו יגיד משהו, אבל במקום זה הענישו אותי. אני חושבת שאם המורה שלי בתיכון הייתה שואלת אותי, הייתי מספרת לה. היום אני יודעת שגילוי מוקדם מוביל לריפוי טוב יותר ויש פחות ספיחים של כאב".
"בגיל 18 הטחתי באבא הכל. הוא הכיר בעובדות, אבל שתק. לא ניסה להתגונן או לבקש סליחה. בצבא סיפרתי לחברה טובה ובזכותה הגעתי לראשונה לטיפול. בצבא גם הכרתי את בעלי לשעבר, שמבוגר ממני ב־13 שנה. זמן קצר לאחר שהכרנו סיפרתי לו את הסיפור שלי. בהתחלה הוא נבהל, אבל אז הוא ראה שאני נורמלית לכאורה, שמחה וצוחקת. זה הרגיע אותו. בתוך מערכת היחסים שלנו שכנה המפלצת שלי. מצד אחד שידרתי שמחה וחיוכים, מצד שני בכל פעם שהתפרקתי הופיעו חרדות וכעסים. הוא לא ידע איך להכיל את זה. ראיתי בו את המושיע שלי, אבל הוא לא ידע איך לחלץ אותי".
"בגיל 23 ילדתי את בתי הבכורה. בכל לידה שאלתי: איך אני יכולה להיות אמא? אחרי כל לידה לקח לי חודשים לחזור לעצמי. עברתי טיפולים פסיכולוגיים ופסיכיאטריים וכל מה שביקשתי היה למות. אבל כמי שגדלה כיתומה, לא יכולתי לעשות את זה לילדים שלי.
"אחת הפנטזיות הכי גדולות שלי הייתה שיאשפזו אותי בבית חולים לחולי נפש, שייקחו עליי אחריות, כי לי לא היה אומץ לאשפז את עצמי. ואז הבנתי שמה שנשאר זה לחפש דרך לחיים בריאים וטובים, לרפא את הפצעים ולהמשיך הלאה. המענה היה בטיפולים אלטרנטיביים: רפלקסולוגיה, טיפול באמנות, רייקי ועוד. כיום אני עצמי מטפלת באמצעות הכלים שלמדתי מאחרים".
"אבא חלה בסרטן לפני כמה שנים. שלושה חודשים לפני שנפטר אמרתי לו שאני סולחת. אני זוכרת שתוך כדי אמירת המילים שאלתי את עצמי אם אני רוצה שהוא גם יבקש ממני סליחה, והבנתי שזה לא משנה, שהסליחה היא שלי, ביני לבין עצמי. מאז הלכו ונחשפו לסיפור מעגלים רבים נוספים, ובהם אחי ואשתו השנייה של אבא, וזכיתי לקבל תמיכה וחיבוק חם. סיפרתי גם לילדיי כשבגרו".
"בשלב מסוים הרגשתי שאני רוצה להעלות את הסיפור שלי על הכתב. בתי, בוגרת לימודי תיאטרון העובדת כבמאית, אמרה שהחומר יכול לשמש גם לספר וגם להצגה, ושעליי לבחור. אמרתי לה, 'בואי ננסה במה'. העליתי הצגת יחיד בשם 'שאף אחד לא ישמע'. אני מופיעה ברחבי הארץ ובסוף כל הצגה משוחחת עם הקהל. תמיד עולה שאלת הסליחה. שואלים אותי, לפעמים בכעס, איך יכולתי לסלוח. אני מספרת להם שההתפייסות נתנה לי חופש, הצמיחה לי כנפיים. אגב, לא ויתרתי על הספר. לפני כמה חודשים הוצאתי גם אותו".
