"השעה הייתה תשע בערב. הייתי ילדה בת 14 שחזרה מבילוי. גרנו בשכונה שבה הולכים ברגל ממקום למקום. קיצרתי דרך חניון שתמיד נהגתי ללכת דרכו, ושם ראיתי נער שהכרתי מבית הספר".
"הוא קרא לי בחושך, יכולתי רק לזהות את קולו. אמרתי לו 'שלום, מה נשמע' וללא כל הודעה מוקדמת הוא נצמד אליי והתחיל לנשק אותי. השתתקתי. הוא הצמיד אותי לקיר וכפה את עצמו עליי. ניסיתי להזיז אותו, התנגדתי, ביקשתי. הוא המשיך בשלו. כשסיים השאיר אותי לבד".
"כשהגעתי סיפרתי לאמא. הוריי היו גרושים ואמא מיד התקשרה לאבא, והוא החליט שלא אגיש תלונה במשטרה. אמא שתקה, היא הייתה בהלם יותר ממני. לא ידעתי מה אני אמורה לעשות עם זה ושם זה נקבר, לא דיברנו על זה יותר".
"בגיל 18 ישבתי יום אחד לקפה עם חברה של אמא והיא אמרה: 'יפית, יש משהו שמציק לי שנים. אני זוכרת שפתאום שינית את סגנון הלבוש שלך, הפכת לטום בוי, לבשת בגדים שגדולים עלייך. זה קרה כי עברת אונס?'. הייתי בהלם. אני? אונס? זה הרי משהו ששומעים עליו רק בחדשות. לא ידעתי מה לענות. התחמקתי מהשאלה שלה. רק כשהגעתי הביתה זה צף, אבל המשכתי להתמודד עם זה לבד. לא ראיתי סיבה לדבר על זה".
"חלפו שלוש שנים. עבדתי בחברה, ויום אחד הבוס שלי הקפיץ אותי הביתה. הוא עצר בחניון ליד הבית שלי, נעל את הדלתות ועוד לפני שהבנתי מה קורה, הוא כבר היה עליי, קרע לי בכוח את הבגדים. התנגדתי, ביקשתי שיפסיק, אבל הוא היה גדול וחזק ממני".
"כל הזמן הזה הוא דאג להגיד לי שיש לו המון חברים במשטרה. גם הפעם, כשזה נגמר, יצאתי החוצה והמשכתי הלאה. בהתחלה זה אפילו לא הזכיר לי את מה שקרה בגיל 14, אבל כשזה כבר צף בהמשך, הייתי בהלם. אני לא חושבת שבאמת מצליחים להמשיך הלאה אחרי טראומה כזו. חודש אחרי האונס, כשלא יכולתי יותר לסבול את הנוכחות של הבוס שלי, עזבתי את העבודה".
"צורת ההתמודדות שלי הייתה קיצונית. בהתחלה יצאתי המון לברים ומועדונים, עשיתי הכל כדי לברוח, רק לא לחשוב על זה. הפכתי לטיפוס לא אחראי, נעלמתי לחברים, לא עניתי לטלפונים, דאגו לי וכעסו עליי. כעבור כמה חודשים תפסתי את עצמי ואמרתי 'יפית, תתעוררי, זו לא הדרך'. ואז עברתי לקיצוניות שנייה. הסתגרתי, לא יצאתי מהבית. לאט לאט הצלחתי לחזור לשגרת חיים רגילה".
"במשך שנים התמודדתי לבד. לפני כמה חודשים פנתה אליי מישהי וסיפרה שמישהו הפיץ את התמונות שלה ברשת והיא לא יודעת מה לעשות. החלטתי לעשות מיני־קמפיין בפייסבוק להעלאת המודעות להטרדה ותקיפה מינית. המון בחורות פנו אליי, אבל נורא הציק לי שאני מבקשת מהן להיחשף, בזמן שעם הסיפור שלי לא עשיתי כלום. אז בקיץ האחרון החלטתי להעלות פוסט עם כל מה שעבר עליי, וזה עורר המון רעש.
"היום אני לא יוצאת מהבית בלי סכין, גם כשאני יורדת לטיול עם הכלבה. הסכין צמודה אליי, כדי שאם יקרה משהו אוכל להגן על עצמי. אם בזכות החשיפה נער אחד יבין שאונס הורס חיים - עשיתי את שלי".
