מה שהוא עשה לי זה רצח נפש, זה יותר גרוע מלמות. מי שמת כבר לא מרגיש, ואני כבר 38 שנה חיה את הרגע ההוא שוב ושוב.
פגשתי אותו בפעם הראשונה כשהייתי תלמידת כיתה א', גרנו בפריז. זה קרה בחורף, שעת צהריים, יצאתי מבית הספר ובחוץ עמד נער שהמתין לי. הוא ניגש ואמר שההורים שלי שלחו אותו ללוות אותי עד הבית. המזל היה שהוריי תמיד אמרו לי לא ללכת עם זרים. התנגדתי, אמרתי לו שזה לא נכון, אבל הוא התעקש. המציא סיפור שההורים בקניות והם יגיעו מאוחר. הבנתי שמשהו לא בסדר וצעקתי: 'מה אתה רוצה ממני'. הוא ברח.
"חלפו כמעט שלוש שנים. ערב אחד חזרתי מהמכולת. ליד הייתה חנות גדולה של ספרים וכלי כתיבה ושם יכולתי לבלות שעות. הסתכלתי בחלון הראווה ופתאום הוא בא ושאל אם אני אוהבת ספרים. בהתחלה לא זיהיתי אותו, כשהבנתי שזה אותו נער נבהלתי. הוא אמר שאבוא איתו כי יש לו מיליון ספרים בבית, ולפני שהספקתי לענות הוציא ספר עם תמונה של אישה עם איבר מין של גבר בתוך הפה ואמר: 'עכשיו שגדלת, גם את יכולה לעשות את זה'. רצתי משם בכל הכוח.
"בגיל 11 זה קרה. הייתי בדרכי לסבתא ובדיוק כמו בסיפור של כיפה אדומה, הזאב הרע המתין לי ליד הגדר ברחוב שבו היא גרה".
"הוא היה לבוש בבגדי רכיבה של אופניים צמודים לגוף ויכולתי להרגיש כאילו מישהו עירום נוגע בי. הוא תפס אותי בכוח, הדביק אותי לגדר, נצמד אליי. הרגשתי משהו קשה. הוא נגע בי במקומות אינטימיים, הכניס את הידיים מתחת לחולצה ולבגדים. הרגשתי את הגוף שורף. אני עדיין זוכרת את הריח שלו, את הנשימות שלו על העורף שלי, איך נשך אותי באוזן. השתתקתי. לא יכולתי לצעוק או לזוז. רק תפסתי את הגדר חזק בידיים ונחתכו לי האצבעות".
"כשזה נגמר רצתי מהר לבית של סבתא, לא סיפרתי לאף אחד. זה היה הסוד שלי. מאוד חששתי מאמא שלי, אז שתקתי. אמא נפטרה, ואני כבר עשרות שנים חיה עם תחושות אשמה, בושה ופחד, משחזרת בראש את אותו רגע שוב ושוב. לפעמים אני נזכרת בחולצה שלבשתי בצבע אדום ועליה מספר 12 גדול ומכנסיים חומים. מאותו יום לא יכולתי ללבוש את הבגדים האלה יותר.
"הפכתי לטום בוי. הרגשתי שאני לא יפה. בגיל 18, כשאחי רשם אותי לתחרות מלכת היופי של פריז, לא הבנתי מה הוא בכלל רוצה. בסוף זכיתי בתואר ולא הבנתי למה, אמרתי לו שיש יפות ממני".
"רק לפני שנה וחצי העזתי לספר והעליתי פוסט בפייסבוק. כתבתי שאנחנו, הקורבנות, לא אשמות. הבנתי שאם כולנו נדבר אולי נעשה שינוי. יש לי ארבע בנות ואני חס ושלום לא רוצה שיקרה להן משהו. רציתי להוציא החוצה את הילדה שבי שבמשך שנים שתקה וחוותה פחדים, תסכולים ועכבות".
"לפני כמה שבועות ביקרתי בפריז. בן זוגי החליט לקחת אותי לטיול בעיר, וביום האחרון של הטיול משהו חזק ממני דחף אותי לאותו מקום. אחרי 38 שנה שלא הגעתי לשם - הגדר עדיין קיימת. עמדתי והרגשתי את הנשיפות שלו על הצוואר שלי. לשנייה אחת הרגשתי שהוא שוב עומד, תופס אותי ונצמד אליי בכוח. לא הצלחתי לבכות. שוב בלעתי הכל ונסגרתי".
"רק אחרי כמה שעות הצלחתי לשתף את בן הזוג שלי, והרגשתי שסגרתי מעגל. הייתי חייבת לעמוד שוב ליד אותה גדר ולהגיד לעצמי הנה אני כאן, חזקה, התבגרתי, גדלתי. הייתי מוכנה לראות את אותו נער, ולו לרגע, להילחם בו. הפגיעה בנפש זה משהו שנשאר לשנים, משהו שלא עוזב אותך. אנשים לא מבינים, חושבים שזה כמה שניות ויאללה מתקלחים ולא קרה כלום. האמת היא שזה הולך איתך כל החיים".
