"הכל התחיל כשהייתי בת 15. בעצם אפשר לומר ששם הכל הסתיים בשבילי. מאז, שום קיץ כבר לא היה אותו דבר. הייתי ילדה גבוהה יחסית, מלאה, די פופולרית בקרב בני המין השני. התאהבתי בבן של מכרים של ההורים. ערב אחד, כשהייתי אצל חברה, הגיע חבר טוב של הבחור שהתאהבתי בו ואמר לי שהבחור מבקש לדבר איתי. התרגשתי, והלכתי לפגוש אותו. הגענו אליו הביתה, החבר עזב והוא הציע שנלך לטייל. הובלתי על ידו כמהופנטת, כולי סמוקה. נכנסנו לגן שעשועים גדול בקרבת מגורינו. המקום היה מקסים. שקט, חשוך".
"פתאום הוא התחיל ללטף אותי, תפס את השערות שלי בחוזקה ונישק אותי בכוח. ניסיתי להשתחרר, אבל הוא תפס את הידיים שלי ומשך אותי לכיוון שלו. מעדתי ונפלתי על הקרקע. הוא נשכב מעליי. צעקתי, בכיתי, ביקשתי שיעזוב אותי, אבל הוא חבט בי. אני זוכרת שהרגשתי כאב עצום, כאילו מישהו דוקר אותי בלב. הוא חדר לתוכי באגרסיביות. הבטתי אל השמיים וביקשתי מבורא עולם שיפתח את האדמה וייקח אותי משם".
"התחננתי לאלוהים שאף אחד לא יהיה בבית, ובאמת חזרתי לבית ריק. נכנסתי למקלחת, הסרתי את הבגדים שלי שהיו ספוגים בדם, ומתחת למים ניסיתי להוריד מעליי את הטעם והריח שלו, את המגע, אבל זה לא עזר. הכל כאב כל כך".
"למחרת התעוררתי והסתכלתי מהצד על מה שקרה. שאלתי את עצמי, אולי התנהגתי לא בסדר? ואם אספר, מה יעשו לי? לא רציתי לעמוד בסיטואציה הזו והעדפתי לשתוק. אני מגיעה מבית שמרני. על בחורה שהתנשקה בגיל הזה מיד אמרו שהיא 'נותנת' והאשמה מוטלת על כתפיה. לא רציתי שידעו שאני לא בתולה".
"המשכתי לראות אותו יום יום, לראות את ההורים שלו ולשתוק. הוא המשיך לאכול אצלנו. הדבר היחיד שהשתנה היה שהוא הפסיק לדבר איתי, אפילו לא הסתכל עליי. היה לי קשה. הפסקתי לצאת, לבלות, לתקשר עם בנים. ההורים שאלו אם קרה משהו. אמרתי שלא. הם ייחסו את זה לגיל ההתבגרות. כל השנים לא פיתחתי מערכות יחסים עם גברים. אבא שלי אמר פעם לאמא שלי, 'גם אם היא לסבית, זה בסדר. העיקר שתביא מישהי', אבל לא יכולתי, הייתי מתה מבפנים. אחרי הצבא הלכתי לטיפול פסיכולוגי. פתאום הבנתי שאני לא אשמה, שבמשך שנים אני לא מחוברת לעצמי, עוצרת את עצמי. בגיל 27 אזרתי אומץ וסיפרתי לאמא ולדודה שלי. אמא אמרה משפט שלא אשכח כל חיי: 'איך עשית לי את זה? איך נתת לזה לקרות?'".
"אני האדם האחרון שיראה חולשה, אני לא נופלת בנוכחות אנשים. בגלל זה גם חליתי בסרטן, כי שמרתי הכל בפנים. כשהוצאתי את הכל, כנראה הייתי כבר אכולה מבפנים. חליתי בסרטן צוואר הרחם והריאות. למזלי, היום אני בריאה, אבל לצערי אני לא יכולה להרות והקמנו משפחה בדרך אחרת".
"את מאיר, קצין מג"ב, הכירה לי הספרית שלי, שהיא בת דודה שלו. יצאנו פעם־פעמיים. אמא שלי חלתה באותה תקופה והרופאים אמרו שלא נשאר לה עוד הרבה זמן. החלום שלה היה לראות אותי בשמלת כלה לצד מאיר. אמא נפטרה שלושה שבועות אחרי שהתחתנתי".
"למאיר סיפרתי על האונס רק אחרי החתונה. הוא היה בשוק. דבר ראשון הוא חיבק אותי, ולאט לאט הרשיתי לעצמי להיפתח. הרבה זמן הרגשתי שאני חייבת לספר את הסיפור שלי כדי לעזור לאחרות. היום אני מבינה שאין לנו, הקורבנות, ממה להתבייש. אם מישהו כפה את עצמו עלייך, דבר ראשון צריך ללכת להתלונן. עשיתי טעות, הייתי צריכה לספר ולא לשמור על זה בבטן, לא לתת לזה לאכול אותי מבפנים. עדיף להתמודד מול המשטרה ובתי המשפט ולא להסתיר. עדיף לדבר מאשר לראות את אותו בחור עושה את זה לעוד מישהי. הוא חי חיים טובים ואני הייתי כל החיים בכלא, שמרתי סוד נורא בפנים".
