בכל שנה, כשמתקרב יום השואה, אני נזכרת בה, השכנה הבודדה והערירית שלנו. אמא שלי הקפידה לשלוח אותנו לבקר אותה מדי יום והיא תמיד קיבלה אותנו בקרוון הצנוע בו התגוררה בפנים מאירות ועם כיבוד טעים. היא הייתה מבלה שעות בגינה הקטנה שלה, מטפחת את הפרחים הססגוניים והצבעוניים, מנכשת את העשבים ומסדרת את חלוקי האבנים שיצרו מעיין שביל צר שהוביל לכדי חרס גבוהים. מדי שבת היתה מצטרפת לאחת מסעודות השבת שלנו. אמא שלי "אימצה" אותה ונתנה לה תחושה שביתנו הוא ביתה.

אין קול ואין עונה

לעולם לא אשכח את הבוקר בו צעדתי כרגיל לכיוון ביתה. קיוויתי שהיא תכין לי פיתה עם קוביות שוקולד.

פסח. הילדים בחופש. המטבח בפול טיים ג'וב. אנחנו ההורים רצים בין פעילות לארוחה, לפארקים, לאורחים. נשקר אם נגיד שרק כיף ונשקר גם אם רק נקטר. בחגים אנחנו טועמים מן הכיף ומן הקושי, מן המנוחה ומן העבודה. מדי פעם אנו השכנות עוברות זו על פני זו בחדר המדרגות - לפעמים מחייכות באושר, כשאנחנו רצות אחרי ילד שרץ להתחבא ולפעמים זורקות זו לזו מבט תשוש. ומדי פעם אנחנו מביטות בקנאה באיילה השכנה, אמא ל-5 ילדים. כמה נשים שהן אמהות עובדות זוכות לעוזרת צמודה ועוד בדמות אם אוהבת?

אמא של איילה מגיעה אליה ארבע פעמים בשבוע. אנחנו שומעות אותה עולה ויורדת במדרגות הבניין, קולות רשרוש השקיות באוזנינו.

תסבירו לי למה תמיד רגע לפני חופשת לימודים, הילדים שלי באופן קבוע, חוטפים שפעות, וירוסים, דלקות גרון והחופשה שלהם תמיד, אבל תמיד - מתחילה שבוע לפני תאריך החופשה המקורי? בשבועיים האחרונים, בין טירוף בעבודה, לדד ליינים, לניסיון להתחיל "לעשות פסח", הם הופיעו לי בבית אחד אחרי השני.

ביום ראשון מימי עם לחיים בורקות ועיניים דומעות ושורף לה הגרון. בעוד מימי מתאוששת תודות לכדורי האנטיביוטיקה הופיעה רותי בחדר, "נדבקתי ממימי". היא אבחנה את עצמה וכן, היא התחילה להשתעל ולזלוג ולבכות שהיא לא מצליחה לשתות.

איזה יופי!

מדי שנה בפורים אנחנו עורכים "ישיבת עבודה" בכל הקשור למשלוחי מנות. שנה אחת התחפשו הילדים לחבורה של סינים וחילקנו משלוחי מנות על טהרת המטבח הסיני: אגרולים וסויה. בשנה אחרת הפכנו אותם לאיטלקים ומשלוחי המנות היו פיצות איטלקיות אישיות, בתוספת בקבוק קולה.

משלוחי מנות הם הזדמנות להוקיר תודה לצוות המורים, לגננות, לבוס או לדודה. כיף לתת וגם מרגש לקבל. אספתי עבורכם מספר רעיונות למשלוחי מנות. אני בטוחה שאם הייתי ממשיכה לחקור, הייתי מוצאת עוד רבים וטובים והעיקר, שיהיה פורים שמח לכולנו.

"את חייבת לשמוע את ההרצאה שלה", שכנעה אותי חברה טובה ואני, שכבר יודעת שתמיד אפשר ללמוד עוד בתחום חינוך הילדים, מצאתי את עצמי מצטופפת עם עוד הורים כמוני, להרצאה בתחום חינוך הילדים, הרצאה שהפכה בסופו של ערב לשיעור אמיתי לחיים.

מי ישמור עליו, אם לא אני?

"אנחנו עורכות סימולציה", המרצה ביקשה מאיתנו להקשיב. "בואי את", היא הצביעה לעברי. התרגשתי כמו תלמידה שבוחרים בה לעמוד בפרונט. קמתי לפי הוראתה והתיישבתי בקדמת החדר. מולי היא הושיבה משתתפת בשם איילה. "את אמא שמגבה את הבן שלה בכל מצב ואירוע", היא פקדה עליה.

"ואילו את היועצת, שמנסה להעביר לה את המסר הנכון", היא הטילה על כתפיי תפקיד

המיטה שלי התמוטטה. קרסה. התפרקה. אפילו דורון, בעל המקצוע שאנו מחזיקים אצלנו עם כרטיסיה חודשית של תיקונים, לא ראה מה אפשר עוד לעשות כדי להציל אותה. "לפח", הוא קבע בצער כשבחן את המיטה בחדר השינה והחזיר את המסמרים לקופסא. שתי מיטות עמדו שם - מחוברות זו לזו - שלי ושל בעלי. אחת עומדת איתנה, כמו חדשה והשניה - שלי - שבר כלי, ממוטטת, חסרת תקנה.

"הגיע הזמן לקנות לי מיטה חדשה", הכרזתי מול פניו המכורכמות של הבעל, שקנה את המיטות שלנו לפני שלוש שנים בלבד, בחנות שהכריזה על עצמה כיצרנית מיטות איכותיות מעץ עמיד, שאפשר לישון עליהן בשקט לאורך שנים, עד שעוברים לבית אבות.

"נו בטח, מה חשבת?" תהה הבעל.

אישה חרדית בכנסת. זה באמת נשמע כל כך מופרך? כלומר, מה היא תעשה שם, מה יש לה לומר לאומה? כמות הסטריאוטופים שיש לרובנו על אישה חרדית, תודו, היא בלתי נגמרת. אז זהו, שדווקא מתגבשת לה קבוצת נשים חרדיות שאכפת להן, שהולכות לנפץ את הסטיגמה המאוד מסויימת הזו, הסטיגמה שיש לכם עליהן. ממש החרדית הקלאסית מכתבי נעמי רגן, יהושע בר יוסף, יוכי ברנדס. את הסטיגמה הזו הן מתות, מה זה מתות, לנפץ. עם גרזן, אם צריך. וזה יקרה, כי צריך.

נשים שרוצות כוח

המושג אישה חרדית נשמע כפרדוקס. להיות חרדי זה כל כך, אה... לא 'אין', לא רך, לא אסרטיבי, לא פמיניסטי.

אמהות לא חושבות על כסף. זה לא מה שמטריד אותן. אמהות חושבות על איך לשמח את ילדיהן בתחפושת הכי נהדרת, שתהיה מוכנה בזמן לחג פורים. הכסף פחות מטריד אותן. הבעיה היא, שהכסף הוא מה שמאפשר את רוב הדברים שאמהות רוצות בשביל הילדים שלהן. כסף יכול לבצע עבורך כל משימה. הוא יכול לקנות איזו תחפושת שתרצי; הוא יכול לעזור לקנות לך שעתיים של שקט; הוא יכול לקנות את כל האביזרים והפריטים עליהם כל אחד מהילדים חולם ובסוף יום ארוך של שיטוטים הוא יכול לדאוג לך גם לפיצה או פלאפל ושתיה קרה. כסף גדול יכול לקנות תחפושת בבזאר וכסף עוד יותר גדול יכול לקנות תחפושת של מעצב על.

רק חושבים על עצמם?

השגרה המסה את הדמעות והשכיחה את המקרה שהכאיב לי כל כך, עד שאביבה ניגשה אלי. "אמא, למה ציפי הלכה לשיעור של כיף ואני לא?"

צליל של קנאה התלווה לקולה. רציתי לספר לה שאין לה מה לקנא, כי ציפי זקוקה לתיגבור בחשבון וכדי לתת לשעת התגבור הילה של חווייה, השתמשתי במטבע לשון אחרת, כדי להעצים אותה, ואמרתי: "כמה נפלא, ציפי, את הולכת עכשיו לשעה של כיף", בתקווה כי המורה לשיעורי עזר אכן תהפוך את שעת התגבור לשעה של הנאה.

קנאה אוכלת

"תאמיני לי, אין לך מה לקנא בה", האם אמרתי את המשפט לאביבה או לעצמי? הנה אני נואמת לבת שלי כי אסור לחטוא בחטא הקנאה, בעוד אני שוחה בים של קנאה.

"מה? זו פאה?" אני שומעת את המשפט הזה לפחות פעם בשבוע, כשאני מגיעה למקומות שבהם אין לנשים פאות על הראש. אז כן, זו פאה וכל העניין איתה הרבה יותר מורכב ממה שאתם חושבים. תשאלו אישה חרדית ממוצעת על הרומן שלה עם הפאה ותקבלו סיפורים וקיטורים שאינם נגמרים.

כאבי ראש, עול ועייפות

כל חובשות הפאה, כמעט בלי יוצאת מן הכלל, יודו בשקט, אוף דה רקורד, שהן היו מעדיפות מטפחת או כיסוי ראש קליל. האמיצות לא יטייחו, יאמרו את הדברים בריש גלי ויסבירו מדוע: "צעיף יותר נוח, זול, זמין ונעים וגם יותר צנוע".