פסח. הילדים בחופש. המטבח בפול טיים ג'וב. אנחנו ההורים רצים בין פעילות לארוחה, לפארקים, לאורחים. נשקר אם נגיד שרק כיף ונשקר גם אם רק נקטר. בחגים אנחנו טועמים מן הכיף ומן הקושי, מן המנוחה ומן העבודה. מדי פעם אנו השכנות עוברות זו על פני זו בחדר המדרגות - לפעמים מחייכות באושר, כשאנחנו רצות אחרי ילד שרץ להתחבא ולפעמים זורקות זו לזו מבט תשוש. ומדי פעם אנחנו מביטות בקנאה באיילה השכנה, אמא ל-5 ילדים. כמה נשים שהן אמהות עובדות זוכות לעוזרת צמודה ועוד בדמות אם אוהבת?
אמא של איילה מגיעה אליה ארבע פעמים בשבוע. אנחנו שומעות אותה עולה ויורדת במדרגות הבניין, קולות רשרוש השקיות באוזנינו. בשקיות הפתעות לילדים, פעם נעלי בית חדשות, חולצה שנקנתה במכירה יוקרתית, צעצוע נחמד לילדים, שקיות ממתקים מעוצבות. תשאלו איך אנחנו מנחשות את תוכן השקיות? עשר דקות אחרי שהסבתא נוחתת, הנכדים והנכדות שועטים במהירות ומשתפים את שאר ילדי הבניין, קרי ילדי השכנים, במציאות החדשות.
מי יתנני סבתא שכזו?
"אנחנו מבקרים את אמא שלנו בכל יום שישי. היא לא אוהבת לצאת מהבית שלה", משתפת אותנו הילה.
"הסבתא שלנו מתגוררת בכלל בקנדה", משתפת אהובה.
"הסבתא של הילדים שלי, שתהיה בריאה, עובדת במשרה מלאה ואנחנו זוכים לראות אותה רק בשמחות משפחתיות", אומרת רעות.
"ואמא שלי אפילו לא חושבת שאני זקוקה לעזרה", נאנחת אסתר. "כשהיא מגיעה, היא רק רוצה ליהנות מהנכדים".
בעוד אנחנו מנתחות את סוגיית הסבתות בדורנו, אמא של איילה טיפסה במדרגות ובידיה תבניות ומגשים. "זהירות, עוגות כשרות לפסח וגם פשטידות", היא קורצת לעברנו ולצדה איילה.
"אמא, תכנסי לבית שלי. אני כבר מגיעה". נדמה לי שענן אפור מעיב על פניה?
"קנית את התבלינים שביקשתי ממך? אני רוצה להכין קוגל תפוחי אדמה לחג השני", אמא שלה שואלת אותה, רגע לפני שהיא נעלמת בפתח הבית.
רוצה להיות לבד
"אמא שלך פולניה אמיתית, הא?" אחת השכנות זורקת לעברה של איילה וזו, נדמה לי, עומדת לפרוץ בבכי.
"הלוואי והיא לא הייתה מגיעה", איילה ניסתה לעצור את הדמעות מלזלוג להן במורד הלחיים.
"קשה לי. אני רוצה להחליט בעצמי מה להגיש לילדים לארוחת החג. אני רוצה פרטיות. היא נוחתת אצלי 4 פעמים בשבוע. לכן זה אולי נראה נחמד, אבל במשך השנה אני אחרי יום עבודה, חמשת ילדיי מחכים לי ואני רוצה לתת להם תשומת לב אישית, לבד, של אמא". לרגע שתקתי.
"אז למה את לא אומרת לה, רומזת לה בעדינות?" חשבתי על בלון הקנאה הקטן שהתפוגג באחת למשמע הדברים שלה. היא שלחה לעברנו מבט קצת עצוב. "אבא שלי נפטר לפני שנתיים. אני בת יחידה. אנחנו כל עולמה. היא בודדה".
"אבל אמא שלך מנהלת עסק של סדנאות והיא מטפלת משפחתית, לא?" הקשתי. "איך היא מוצאת זמן להגיע אלייך?"
"נכון. ואת לא מאמינה, היא כל כך רוצה לבוא ולעזור לנו, שהיא התארגנה בהתאם. את הסדנאות היא מעבירה בשעות הבוקר או הלילה, כך ששעות אחר הצהריים פנויות בשביל הבת שלה!"
"אשרייך. את מקיימת מצוות כיבוד הורים כהלכתה ותקבלי שכר גדול", אמרתי לה ואיחלתי חג שמח. חשבתי על חג החירות, איך כל אחת ואחד מאיתנו מחפש בחיים שלו את החירות.
