"מה? זו פאה?" אני שומעת את המשפט הזה לפחות פעם בשבוע, כשאני מגיעה למקומות שבהם אין לנשים פאות על הראש. אז כן, זו פאה וכל העניין איתה הרבה יותר מורכב ממה שאתם חושבים. תשאלו אישה חרדית ממוצעת על הרומן שלה עם הפאה ותקבלו סיפורים וקיטורים שאינם נגמרים.
כאבי ראש, עול ועייפות
כל חובשות הפאה, כמעט בלי יוצאת מן הכלל, יודו בשקט, אוף דה רקורד, שהן היו מעדיפות מטפחת או כיסוי ראש קליל. האמיצות לא יטייחו, יאמרו את הדברים בריש גלי ויסבירו מדוע: "צעיף יותר נוח, זול, זמין ונעים וגם יותר צנוע". בבית כולן הרי משתחררות מיד מהפאה ומחליפות אותה בכיסוי ראש קליל יותר וברגע שהן עומדות על מפתן חדר השינה, הן מעיפות את הפאה מהראש ונהנות מהנוחות של מטפחת קלילה. בנוסף, אין כמעט אישה חובשת פאה שאינה סוחבת איתה ברכב או בתיק כובע חירום.
לפאה יש חסרונות נוספים. אני זוכרת שכשנישאתי לפני שנים, ההתמודדות עם הפאה הייתה מלחמה יומיומית. איך מגלגלים את השיער הארוך ואיך חובשים את הדמוי שיער הזה שלא יזוז. זה היה מוזר. זה כאילו את עם כובע כבד כל היום, באמצע השרב. היא מסורבלת, מציקה ומעיקה ובקיץ, עם הזיעה והחום, גם גורמת לי לכאבי ראש לא מעטים. ואם גזרת את הפאה קצר מדי גילית מקרה אבוד - אי אפשר להאריך אותה. וגם בחורף זה לא פשוט כי צריך לשמור עליה שלא תירטב.
כמובן שהיום, עם הטכנולוגיות החדשות, הפאות נוחות הרבה יותר מאלו שהיו בתקופה בה התחתנתי. הכל פחות כבד, הרשת יותר נוחה והכל יותר נעים וקליל, אבל עדיין, פאה היא לא דבר נוח. בנוסף לכל זה, מעבר לעלות הבסיסית הגבוהה שלה, אני וחובשות פאה רבות, מקפידות לסרק את הפאה אחת לחודש, בביקור אצל הפאנית.
למרות כל זה, כבשו הפאות בסערה את שערן של הנשים החרדיות. הן הפכו לחלק בלתי נפרד מחייה של אישה נשואה וכך גם המפגש החודשי עם הפאנית. עוד מטלה שצריך לעשות וגוזלת זמן מכל שאר המטלות שמחכות לך בבית. כמובן שהפכנו את המפגש הזה גם לחוויה ולאתר רכילויות נשים ("היא בהריון בדיוק חודש אחרי הפלה") או העברת פוליטיקה נשית והחלפת מידע (מי יצא עם מי לדייט ולמה הם לא התארסו בסוף) או החלפת מתכונים ("את חייבת לנסות את הסופלה הזה לשבע ברכות של גיסתך"). פאנית היא מעין ספרית משודרגת. היא מטפלת בפאה שלך, חופפת אותה, מייבשת אותה בפן, מסדרת אותה עלייך ומסרקת אותה לשביעות רצונך. את יושבת ומחכה שהיא תתייבש ובינתיים מפטפטת ומעבירה חוויות.
אני והפאנים שלי
אבל אז שמעתי על זוג גברים פאנים שפלשו למעוֹז הנשיוּת הכי קדוש של הנשים החרדיות. פאנים? גברים? איך הם מעזים לפלוש אלינו כך? רן ואמיר, מעצבי השיער או ליתר דיוק, הפאה, הפציעו לאחרונה בבירה. הם שיקים וצעירים ויש להם חדר ענק של פאות שהם מייצרים במו ידיהם בצמוד למספרה. ככה, עם תסרוקת הנערית וזוג מספריים, הם הפכו לפאנים במגזר הפאות החרדי. כמובן שהייתי חייבת לפגוש אותם.
הסקרנות שלי הביאה אותי לשאול, איך שני אנשים צעירים, הורים לילדים קטנים, שנראים בעיקר חייכנים ומאושרים, החליטו להיכנס לענף. הם לא חובשי פאה וגם לא כיפה ובכל זאת, הישר מהשתלמויות במילאנו ולונדון, הצליחו לסובב לנו את הפאות על הראש.
את המספרה פתח רן לפני 18 שנה, דווקא לשיער אמיתי, אבל היו גם נשים שעל הדרך הביאו את הפאה לטיפול. איך הם מסדרים לאישה את הפאה על הראש, כשאסור להם לגעת בה ויותר חשוב, איך שני הבחורים החילוניים האלה, שאינם מבינים את אורח חיינו, הצליחו להתמקם בתוך עולם של רכילויות נשים חרדיות? מאוד בקלות, מתברר. הנה, ישבתי לי על הכיסא כשנכנסו אל הבוטיק הבלונדינית והשחרחורת, אופס, סליחה, הפאות שלהן בצבעי הבלונד והשחור.
"רן, מה שלומך?" הבלונדינית, מושיטה לו את השיער הצהוב שלפני רגע נח על ראשה ומחליפה אותו במהירות בכובע צמר. "יש לנו מלווה מלכה למשפחה ואני חייבת להכין ארוחה לשוויגער", היא משתפת אותו.
להפתעתי, רן לא התבלבל לרגע. "כן, מלווה מלכה, הסעודה הרביעית שאוכלים אחרי שבת... מה את מפחדת מהשוויגער שלך? אין לי ספק שאת יודעת לבשל", הבלונדינית חייכה חיוך מלא הכרת טובה. כן, הוא שלט בשפה שלנו ואמיר שותפו אפילו הוסיף: "הכל משמיים".
אז נכנסה רננה, אישה צעירה שהשאירה את הפאה והלכה מיד לדרכה. "לא חסר לך מקום המפגש הזה להחלפת חוויות ורכילויות?" שאלתי אותה, רגע לפני שברחה. "אני מעדיפה לשבת עם חברה בבית קפה או סתם על ספסל בגינה ושם לדוש במידע", היא צחקה. "לא בתוך הרעש של הפן וריסוסי הספריי שלא נותן לך לנשום. לא עדיף לחזור ולקחת את הפאה כמו מלכה?" גם הבלונדינית והשחרחורת השאירו את השערות שלהן אצל רן ואמיר ורצו לקנות מוצרים להכנת סעודת מלווה מלכה. וכן, גם אני שמחתי להיפטר מהפאה ולצאת לרחוב עם כובע קליל ונעים, לשעה-שעתיים של שחרור מהפאה הנוכרית.
