"את חייבת לשמוע את ההרצאה שלה", שכנעה אותי חברה טובה ואני, שכבר יודעת שתמיד אפשר ללמוד עוד בתחום חינוך הילדים, מצאתי את עצמי מצטופפת עם עוד הורים כמוני, להרצאה בתחום חינוך הילדים, הרצאה שהפכה בסופו של ערב לשיעור אמיתי לחיים.
מי ישמור עליו, אם לא אני?
"אנחנו עורכות סימולציה", המרצה ביקשה מאיתנו להקשיב. "בואי את", היא הצביעה לעברי. התרגשתי כמו תלמידה שבוחרים בה לעמוד בפרונט. קמתי לפי הוראתה והתיישבתי בקדמת החדר. מולי היא הושיבה משתתפת בשם איילה. "את אמא שמגבה את הבן שלה בכל מצב ואירוע", היא פקדה עליה.
"ואילו את היועצת, שמנסה להעביר לה את המסר הנכון", היא הטילה על כתפיי תפקיד רציני.
"את לא מבינה שבכך שאת מגבה את הבן שלך מול המורה שלו את גורמת לנזק אמיתי?" נכנסתי לתפקיד ברצינות. היא לא ענתה לי. ניסיתי להעיר אותה מרביצה אינסופית במלונת הזיכרונות.
"שוב פעם את גורמת לבעיות", שלחתי לעברה מבט מלא אמפתיה.
"תשמעי, איילה", פניתי אליה שוב, לרגע התגנב בי החשש כי האישה שמולי מתכווצת. האם אני אכן נוגעת בנקודה רגישה ואמיתית בחייה? "את לא עושה לבן שלך טובה בכך שאת מגבה אותו ולא את המורה שלו", המשכתי בדבריי התקיפים ואילו היא נראתה כמו אחת שיודעת שאף אחד לא יבין אותה.
"בשביל מה אני קיימת בחייו?" היא ענתה לי בלאות. "אם לא אתמוך ואגבה את הבן שלי, מי יגבה אותו? אמא שלי מעולם לא גיבתה אותי".
"איילה, את נותנת לו רשות להמשיך להתחצף. נכון, יש בעיה בכימיה בינו לבין המורה שלו, אבל הגיבוי שלך הורס שעות של שיחות שערכו אתו".
לעזור לו או לחשל אותו?
אני לא מצליחה להילחם בכאב שלופת אותה מכל הכיוונים, בשאלה שעליה טרם קיבלתי תשובה. למה? למה אמא שלה לא גיבתה אותה? ואז לתדהמתי ולתדהמת כולם, איילה פרצה בבכי נסער. "אויש, איילה, אל תבכי", נבהלתי.
"בלי דמעות, איילה. רק לא דמעות", ניסיתי להרגיע אותה מול עיניהן הנדהמות של שאר הנשים שישבו בחדר. הסימולציה הפכה לדרמה אמיתית. נגעתי במקום מאוד רגיש אצלה בפנים ועכשיו הוא מתפרץ.
"אמא שלי תמיד גיבתה את כל העולם. רק לא אותי", היא התייפחה והיבבות שלה עלו בקצב. מיהרנו להביא לה טישיו.
"אני חייבת לגבות את הבן שלי, אחרת הוא יסתובב בעולם כשחוסר ביטחון מלווה אותו. לעולם לא אנטוש אותו בעת צרה".
"כשילד מגיע עם תלונה על מורה או מנהל שגרם לו לעוול, חייבים לבדוק את התלונה ויחד עם זאת, לא לתת לילד תחושה שהמערכת לא בסדר", התערבה המרצה בשיחה שלנו. "הרגיעו אותו, הקשיבו לו ולאחר מכן, כשהוא לא בעמדת האזנה, בררו את הסיפור עם המנהל או המורה".
"אני רוצה שהוא ירגיש שאני איתו כל הזמן", היא המשיכה ליבב.
"אם תגבי אותו באופן אוטומטי ותורידי את ערך הסובב אותו, תגלי מהר מאוד שהבן שלך הפך לנער חצוף, גם בבית וגם בחוץ ואת תהיי האשמה בכך", המרצה הפכה את הסימולציה לשיעור וכולנו הקשבנו מרותקות.
פתאום הכתה בי התובנה שהרצון הטבעי שלנו כהורים הוא לרפד את החיים של הילדים שלנו, להסיר מדרכם מכשולים, אפילו קטנים, כמו חבר מעצבן או מורה קשוח. לפעמים אנחנו שוכחים שבאיזשהו שלב, לא נוכל כבר לרפד להם את העתיד. האם בעוד עשרים שנה אוכל להחליף לילד שלי בוס קשוח או מעסיק מעצבן? אוכל להיות שם, לשמוע, להקשיב, אבל הם יצטרכו להתמודד, כמו שאותו ילד התמודד, כמו שכל אחד מאתנו מתמודד, כדי להתאים את עצמו למצב הקיים, כי פעמים רבות אין ברירה אחרת, כי רק ההתמודדות תחשל אותם להמשיך לפסוע בשביל החיים. וחוץ מזה, קיבלתי שיעור היום. למדתי כי העבר שלנו תמיד יאיר על העתיד. החוכמה היא לכוון את הפנס למקומות הנכונים. לפעמים הגיבוי האמיתי הוא לא לגבות בכלל.
