בכל שנה, כשמתקרב יום השואה, אני נזכרת בה, השכנה הבודדה והערירית שלנו. אמא שלי הקפידה לשלוח אותנו לבקר אותה מדי יום והיא תמיד קיבלה אותנו בקרוון הצנוע בו התגוררה בפנים מאירות ועם כיבוד טעים. היא הייתה מבלה שעות בגינה הקטנה שלה, מטפחת את הפרחים הססגוניים והצבעוניים, מנכשת את העשבים ומסדרת את חלוקי האבנים שיצרו מעיין שביל צר שהוביל לכדי חרס גבוהים. מדי שבת היתה מצטרפת לאחת מסעודות השבת שלנו. אמא שלי "אימצה" אותה ונתנה לה תחושה שביתנו הוא ביתה.
אין קול ואין עונה
לעולם לא אשכח את הבוקר בו צעדתי כרגיל לכיוון ביתה. קיוויתי שהיא תכין לי פיתה עם קוביות שוקולד. היא סיפרה לי שככה היא אכלה לפני שנים, כשהיתה תלמידה בפולין ואמא שלה רצתה לשמח אותה. התריסים היו מוגפים, שקט שרר מאחורי הדלת. היא לא ענתה לדפיקותיי.
מוזר, הרהרתי. אידה היתה מודיעה לנו אם נעדרה או יצאה לסידורים. היא יודעת שאני אמורה להגיע. בשעות הצהריים חזרתי שוב לביתה ושוב, היא לא עונה.
עדכנתי את אמא שלי. היא ניסתה לצלצל לביתה מספר פעמים. אין קול ואין עונה. אידה נעלמה? יומיים חלפו, הדאגה פינתה את מקומה לפחד. לאמא היה מפתח לביתה של אידה. היא פתחה את הבית כדי לוודא שאידה לא נפלה למשכב חלילה, אבל לא מצאה שם את אידה. רגע לפני שפנינו למשטרה, היא חזרה, פניה נפולות וצעדיה כבדים.
"אידה, את בסדר?"
היא התיישבה והביטה אל התמונות שתלויות על קיר ביתה. הגשתי לה כוס מים ושתקתי. הבנתי שאני צריכה לשתוק. ואידה התחילה לדבר.
רוצה לישון
"אני מצטערת שלא הודעתי לכם", היא לאטה את המילים בקושי רב ואז היא התחילה לדבר והמילים זרמו מהפה שלה, מילים כואבות, מילים קשות. היא הושיטה את הזרוע שלה קדימה. שמתי לב שמשהו שונה. המספרים הירוקים נעלמו.
"כבר שנים שאני סובלת מסיוטים. בכל לילה הם חוזרים אלי, הם לא עוזבים אותי, האחים והאחיות שלי, ההורים שלי, הבת הקטנה שלי, הבעל שלי, כולם נרצחו שם. כולם, אחד אחרי השני ורק אני נשארתי בחיים. הם באים אלי לילה לילה. אני רואה את העיניים הגדולות השחורות של בתי היחידה בת השנה, היא מסתכלת עלי בבעתה ונעלמת לי והאחים והאחיות שלי שואלים אותי למה הם לא הצליחו לצאת משם. והחברות שלי והרעב ופחד המוות וההשפלות ורעש המכות והייסורים. די, החלטתי שאני מורידה את המספרים הירוקים מהיד שלי. לקחתי מהכסף שקיבלתי כפיצויים מגרמניה ועשיתי השתלת עור אצל פלסטיקאי מומחה. אני לא רוצה לראות המספרים הירוקים האלה שמזכירים לי את הזוועות. אני רוצה לישון, רוצה שקט. אתם כל כך טובים אלי, אבל הגעגועים ממוססים לי את הלב. לא זכיתי להקים עוד משפחה", היא פרצה בבכי נסער ונוקב
ורק אז הבנתי עד כמה אנחנו לא מבינים את מה שקרה שם.
שבוע חלף ואידה נעלמה שוב. הפעם היא הודיעה לנו, כדי שלא נדאג לה ולא יספה. והיא חזרה, הפעם קומתה זקופה. היא נכנסה לקרוון שלה. באנו עם ארוחת צהריים חמה והיא הושיטה את זרועה קדימה. הלב שלי עצר. חשבתי שהעיניים שלי מתעתעות בי. המספרים הירוקים היו שם.
המספרים שחרתו לה על היד במחנה אושוויץ. היא לא הרימה את העיניים שלה. רק לחשה:
הייתי חייבת להחזיר אותם. הם דרשו ממני. היא הצביעה על התמונה שנותרה מהשואה האיומה, של בני משפחתה שאינם.
"חשבתי שאפשר להעלים סיוטים", היא גיחכה.
"הם באו אלי ושאלו אותי איך העזתי להוריד את מספרי הזיכרון שלהם והם צדקו. המספרים כאן ועלי כדי להזכיר לי שהם היו ואינם, כדי להזכיר לי שאני חיה כדי לתבוע את דמם, אז הלכתי והחזרתי את המספרים".
אידה, חלפו שנים מאז נפגשנו. הייתי נערה, גדלתי, עברתי דירה, גם את עזבת את הקרוון, המספרים הירוקים שעל היד שלך חרותים לי בלב, אז אם את קוראת את מה שכתבתי, צרי איתי קשר.
