המיטה שלי התמוטטה. קרסה. התפרקה. אפילו דורון, בעל המקצוע שאנו מחזיקים אצלנו עם כרטיסיה חודשית של תיקונים, לא ראה מה אפשר עוד לעשות כדי להציל אותה. "לפח", הוא קבע בצער כשבחן את המיטה בחדר השינה והחזיר את המסמרים לקופסא. שתי מיטות עמדו שם - מחוברות זו לזו - שלי ושל בעלי. אחת עומדת איתנה, כמו חדשה והשניה - שלי - שבר כלי, ממוטטת, חסרת תקנה.
"הגיע הזמן לקנות לי מיטה חדשה", הכרזתי מול פניו המכורכמות של הבעל, שקנה את המיטות שלנו לפני שלוש שנים בלבד, בחנות שהכריזה על עצמה כיצרנית מיטות איכותיות מעץ עמיד, שאפשר לישון עליהן בשקט לאורך שנים, עד שעוברים לבית אבות.
"נו בטח, מה חשבת?" תהה הבעל. "את מרשה לילדים לישון במיטה שלך בכל לילה והנה המחיר".
יו, איזו תגלית! איך לא חשבתי על זה קודם - על המיטה המשותפת של כל המשפחה. לרגע תהיתי אם כך הרגיש קולומבוס כשהוא גילה את פיסת היבשה אמריקה.
נדידת העמים - רק לצד שלי
"זו ההזדמנות שלך לשנות את דפוסי השינה כאן בבית. הגיע הזמן שכל ילד יישן במיטה שלו", הוא המשיך בידענות לפרוש את המצע שלו והודיע רשמי שהוא לא מרשה לאף ילד לישון איתנו בלילה. לא שהם אי פעם ישנו איתו. מאז ומתמיד, בכל לילה, כל הילדים מצטופפים יחד בצד שלי, לא מעזים לעבור את הקו ולפלוש לחלק שלו. במשך שנים, נדידת העמים היתה בכיוון אחד: אל המזרן שלי. והם באים, אוהו באים, מזדחלים, מתרפקים, נדחקים. לפעמים אני מוצאת את עצמי בבוקר מזיזה רגלים ומחברת לכל ילד את שלו ואיכשהו מזיזה את הגוף שלי לכדי התרוממות.
כולם גוערים בי במשך שנים על הנוהל הנואל: האחיות שלי, החברות שלי, הבעל שלי. "תפסיקי להרשות להם לישון איתך במיטה!"
קבענו להיפגש בשישי בבוקר, כדי שיהיה לי על מה לישון. כיתתנו רגלים לתלפיות, שם מצאנו את המיטה המושלמת בצבע סגול (כן, התפרעתי עם הצבעים) והבעל שלי והאחיות שלי והחברות שלי, כולם הסבירו לי שנפלה לידי הזדמנות פז: "במשפחה נורמלית כל אחד ישן במיטה שלו", גערו בי. "תודיעי לכל חבורת הילדים שהמיטה החדשה שייכת רק לאמא ומי שמתעורר באמצע הלילה ורוצה מאוד חיבוק, יחזור בבקשה למיטתו שלו". היה הגיון בדברים שלהם והתחלתי להאמין שהם צודקים.
כך הכנתי את ילדיי יום יום לרגע הפרידה ואולי בעצם הכנתי את עצמי לשינוי הגדול? אחרי 18 שנות שינה עם ילדים שמזדחלים אלי למיטה, הגיע הזמן שתהיה לי מיטה משלי.
כל משפחה והכללים שלה
השבוע, כמה מתאים, לקראת יום המשפחה, נחתה המיטה החדשה בבית, גדולה ויפה, סגולה ונוחה. אתם במתח? הגיע הערב והילדים הסתכלו בחשש, לטשו עיניים, שלחו אלי מבט, שכבו במיטתם, באו להציץ על מיטתי, הלוך וחזור, הלוך חזור. התבוננתי בעיניהם הקטנות והמתוקות ואז הבנתי, אני לא מקשיבה לאף אחד! אני מקשיבה לעצמי. גם לי קשה להיפרד מהם וזו בהחלט הבעיה שלי, אבל גם הבחירה שלי. הם רוצים להתרפק עלי גם בלילות ולהרגיש עוד קצת מאמא. באיזשהו גיל זה עובר להם. אף אחד לא התחתן כשהוא ישן במיטה של אמא שלו.
"כן. במשפחה שלנו זה ככה", הצהרתי בקול. אני אוהבת שהם באים לישון איתי. אני אוהבת בשלוש בלילה לקבל בעיטות קטנות מרגליים שמנמנות. אני אוהבת שבחמש בבוקר אושי נצמד לי לאוזן ואומר לי: "מאמא שלי..." מחייך וחוזר לישון. תקראו לי מזוכיסטית. זה מה שאני אוהבת ואני לא מתכוננת להיגמל מהאהבה שלי.
כי כל משפחה יש לה את החוקים שלה ודווקא ביום המשפחה, הרשו לי להציע מניסיוני: תזרמו עם המשפחתיות שלכם ועם ההרגלים המיוחדים לכם, גם אם בעיני אחרים זה פחות מוצא חן, כי כל משפחה בונה את הקן שלה עם הכללים שלה.
