הסיפורים של 2017: מה השתנה אצל הנשים שהסעירו אתכם ב'לאשה'?

    מההתמודדות של לינוי בר גפן, לפיברומיאלגיה של נופית שבח ועד הביקיני של רובי פורת שובל. חזרנו ל-17 נשים שהתראיינו השנה ל'לאשה', ובדקנו מה קורה איתן

    צילום: יונתן בלום, עדי אורני, גל חרמוני, דפנה טל, אייל נבו, דנה קופל, דביר כחלון, אלה אוזן, אביגיל עוזי, מאיר כהן, איתמר רותם, צביקה טישלר, גיל נחושתן
    צילום: יונתן בלום, עדי אורני, גל חרמוני, דפנה טל, אייל נבו, דנה קופל, דביר כחלון, אלה אוזן, אביגיל עוזי, מאיר כהן, איתמר רותם, צביקה טישלר, גיל נחושתן

    חזרנו לכמה נשים מעניינות שהתראיינו ל"לאשה" השנה, ושאלנו אותן: מה השתנה מאז שדיברנו איתכן לאחרונה?

     

    ח"כ קארין אלהרר ילדה בן שני

    מאת שרון רופא אופיר

     

    בחודש מרץ האחרון התראיינה ח"כ קארין אלהרר לרגל יום האישה הבינלאומי. אלהרר, שיושבת על כיסא גלגלים בגלל ניוון שרירים, הייתה בחודש החמישי להריונה השני, ואמרה שהיא אוהבת את בנה הבכור יואב (היום בן ארבע וחצי) עד כדי כך שקשה לה להבין איך תצליח להעניק אהבה כזאת לילד נוסף. "ממש דאגתי", היא מודה, "אבל כשיונתן נולד גיליתי שזה אפשרי. חזרתי לאחרונה מכנס באיסלנד והגעגועים שהציפו אותי היו כפולים".

     

    היית אמורה ללדת בחודש יוני, ובסוף ילדת ב־4 במאי.

    "כן, ילדתי בחודש שמיני. הפסקתי להרגיש תנועות עובר, ואני היסטרית מטבעי - לא חשבתי פעמיים, הגעתי בערב לבית החולים ושעתיים אחר כך יילדו אותי. יונתן היה מאושפז שלושה שבועות בפגייה, אבל הוא חזק והתגבר על הכל".

     

    איך את מסתדרת עם שניים כשיש לך כזו עבודה תובענית?

    "חזרתי לכנסת בסוף חודש יוני, אמנם לא בפול פאוור, אבל חיכו לי דיונים בוועדה לביקורת המדינה שנקבעו מראש והייתי מחויבת להם. במושב הזה אני כבר לא יו"ר הוועדה. אני משתדלת עד כמה שניתן להיות נוכחת בבית בבקרים, הלו"ז משתנה ויש לא מעט התרחשויות. אז לצערי אני רואה את הילדים פחות ממה שהייתי רוצה, אבל זה חלק מהעבודה שבחרתי, ולמדתי להשלים עם זה. ירון, בעלי, נמצא איתם ומג'נגל כמו גדול, האמהות בגן אומרות לי תמיד שהן לא מצליחות לעשות מה שהוא יודע לעשות. הוא בפירוש סופר־דד".

     

    מה הלאה?

    "בעתיד אני מכוונת לממשלה, הייתי רוצה להיות שרת המשפטים".

     

    לחצו על התמונה לראיון עם ח"כ קארין אלהרר (צילום: יונתן בלום, סגנון: לימור ריחנה)
    לחצו על התמונה לראיון עם ח"כ קארין אלהרר (צילום: יונתן בלום, סגנון: לימור ריחנה)

     

     

    לינוי בר־גפן מסייעת לבני ובנות זוג של נכים סיעודיים

    מאת אורית מרלין־רוזנצוייג

     

    בינואר האחרון סיפרה אשת התקשורת לינוי בר־גפן על ההתמודדות שלה עם הפגיעה המוחית שעבר בן זוגה, בן זילכה, עיתונאי לשעבר. "בעקבות הכתבה פנו אליי הרבה בנות זוג של מטופלים סיעודיים", היא מספרת. "הן שמחו לראות שהן לא לבד בעניין זה, שיש בו תחושת בדידות מאוד גדולה. חלק לא מבוטל מבני ובנות זוג של חולים סיעודיים עוזבים את עבודתם ומקדישים את חייהם לטיפול. הם אומרים, אם אצא לעבוד ממילא כל הכסף ילך על העזרה הסיעודית, אז מה עשיתי בזה".

     

    אפשר להבין את זה.

    "בעיניי, היציאה לעבודה היא לא רק ליצירת הכנסה, אלא גם כדי לממש צרכים ויכולות שיש לך. זה להתאוורר משגרה שיכולה להיות מאוד מדכדכת אם את נמצאת בה 24/7.

    "אחד הדברים הכי חשובים, למשל, שקרו בעקבות הכתבה הזו, הוא שסידרתי עבודה למישהי שקרה לה מקרה דומה. זה נתן לה כמה שעות מחוץ לבית לתקשר עם העולם הבריא, ולאגור כוחות.

     

    "בנוסף לזה, נוצרה תקשורת עם אנשים במצב שלי, שאפשרה לנו להחליף מידע. זה לא שיש איזו קבוצת פייסבוק 'בני ובנות זוג של נפגעי מוח'. הפגיעה המוחית משתנה מאדם לאדם, כולם שקועים בניסיון לטפל בבית ובחולה, ומי עכשיו יתחיל להרים קבוצות? אבל פתאום אני באתי, אדם מוכר, ואמרתי, גם אצלי זה קרה. זה הפך אותי לכתובת. קל ליצור איתי קשר, אני בפייסבוק ובטוויטר. עניתי לכולם, אבל לא הצלחתי לייצר עם כולם דיאלוג מתמשך".

     

    הפרסום הביא איזושהי הקלה?

    "לא, להפך. זו נחמה לאדם שמגלה בפעם הראשונה אנשים במצבו, אבל כשפונים אלייך עשרות אנשים ואת עונה להם, זה ההפך מאסקפיזם. צללתי לתוך הבעיות הדומות של אחרים. להגיד לך שזה כיף לי? זה לא. אבל זה נחוץ, ואני במצב רגשי מספיק חזק כדי לעבור בתוך זה, ולצאת מהצד השני בסדר".

     

     

    לחצו על התמונה לראיון עם לינוי בר גפן (צילום: עדי אורני סגנון: שלו לבן)
    לחצו על התמונה לראיון עם לינוי בר גפן (צילום: עדי אורני סגנון: שלו לבן)

     

     

    רננה מאיר כהן, שאמה נרצחה, התחתנה, וגם אביה התחתן מחדש

    מאת שרון רופא אופיר

     

    רננה, בתה של דפנה מאיר ז"ל, שנרצחה בפיגוע בביתה שבעתניאל בינואר 2016, התראיינה בפברואר אחרי הצעת הנישואים המרגשת שקיבלה מבן זוגה אור כהן. ההצעה הייתה ביום השנה להירצחה של דפנה, והתמונה של בני הזוג כשברקע הר הזיתים בירושלים נהפכה לוויראלית.

     

    רננה, איך הייתה החתונה?

    "כמו שתמיד חלמתי. ההכנות היו מתישות נפשית, ושם הרגשתי שאמא חסרה לי. רציתי לשאול אותה, להתייעץ איתה, רציתי שתלך איתי למדידות של השמלה. אבא השתדל לעזור, אבל בקטעים האלה אבא זה לא אמא, ויש דברים שבהם אין לאמא תחליף. היה לי קשה גם עם עניין הדרכת הכלות, כי זה תחום שאמא עסקה בו, ולא פעם בכיתי. אבל בחתונה לא בכיתי בכלל, החלטנו שעכשיו הזמן לשמוח".

     

    וגם אבא שלך התחתן השנה.

    "כן, וזה היה מרגש מאוד וגם קשה. אני אוהבת את זהר אשתו, נוצר בינינו קשר טוב וזה חשוב. שוב יש דמות נשית בבית ואני יודעת שיש לאחים שלי למי לפנות. הדבר שהכי קשה לי איתו הוא שאני לא שם איתם".

     

    את נשואה כבר כבר חצי שנה, איך חיי הנישואים?

    "כולם הזהירו אותי שהשנה הראשונה קשה, אבל אני נהנית מכל רגע. לגור עם החבר הכי טוב שלי – מה צריך יותר מזה? אנחנו גרים ברמת־גן ומתכננים להישאר שם. אור לומד בישיבה בעיר, ובעוד כמה חודשים יתגייס לצבא".

     

    ומה את עושה?

    "לומדת לתואר ראשון בתקשורת באוניברסיטת בר־אילן, וגם לומדת בקורס לאיפור מקצועי. כשיפעת ארליך, העיתונאית שכתבה את הספר על אמא שלי ("מה יקרה אם אמות מחר בבוקר", ידיעות ספרים, שר"א), הציעה לי לכתוב כתבה ל'ידיעות אחרונות' על מכינה לבנות דתיות, שמחתי על האתגר ואני מקווה שיזדמן לי לכתוב עוד. מה לגבי ילדים? אני עוד לא שם, אני מרגישה שלא סיימתי לגדל את עצמי".

     

     

    לחצו על התמונה לראיון עם רננה מאיר כהן (צילום: אלה אוזן, סגנון: תמי ארד-ברקאי)
    לחצו על התמונה לראיון עם רננה מאיר כהן (צילום: אלה אוזן, סגנון: תמי ארד-ברקאי)

     

     

    רונית גיאת, אמא של רותם שהתאבדה אחרי שהותקפה מינית, מתכננת להפיץ את שיריה של רותם

    מאת שרון רופא אופיר

     

    רותם גיאת שמה קץ לחייה באוקטובר 2016, בגיל 17.5. בריאיון שפורסם בינואר סיפרו הוריה, רונית ומנשה גיאת, שבמשך כמה שנים, מאז שהייתה בת חמש, קרוב משפחה פגע בה מינית. בהמשך טופלה נפשית ואף אושפזה, אך הפצע בנפשה לא התאחה. "יכול להיות שמישהי אחרת, פחות רגישה, הייתה מצליחה לקום מתוך ההריסות, אבל רותם לא יכלה להכיל את הכאב הזה בגלל האישיות שלה", אמרה אמה רונית בריאיון, שהיה אחד הנקראים השנה כשעלה לרשת.

     

    רונית, עברה עליכם שנה קשה.

    "הגעגוע עצום. אנחנו משתדלים לאסוף את עצמנו, ללכת להופעות וליהנות. נסענו לטיול בחו"ל, אבל היה לי קשה וחזרתי חולה. אני בעיקר משקיעה מעצמי בעבודה כדי להסיט את המחשבות, אבל הכעס לא מרפה, ולצדו הכאב על כך שיכול היה להיות אחרת".

     

    בכתבה סיפרתם שאתם מתכננים להוציא דיסק עם שירים שרותם כתבה והלחינה.

    "מנשה עדיין עובד על זה, בחודשים האחרונים קצת פחות, כי ההתמודדות לא פשוטה. הוא נפגש עם אנשים בתעשייה ואנחנו מחפשים מפיק שיעזור לנו להגשים את החלום הזה. החברים שלה בבימת הנוער שרו שירים שלה בערב שעשו לזכרה, וזה היה מאוד מרגש. אני מתכננת להוציא את השירים שלה בספר, וגם לכתוב ספר ילדים בנושא פגיעה מינית".

     

    מה דעתך על קמפיין MeToo#? ומה לדעתך רותם הייתה אומרת עליו?

    "למרות שהשיח והעלאת המודעות חשובים, לא התחברתי לקמפיין. הוא לא מגיע לשורש הבעיה. חשוב לי שידברו על פגיעות מיניות בילדות, והקמפיין הזה לא באמת נגע שם, אלא דיבר יותר על הטרדה מינית במקומות עבודה. רותם לא התחברה למקום הזה של הביחד, השיתוף החברתי, ואני לא חושבת שזה היה מקל עליה שזה פתאום שם בחוץ וכולם מדברים על זה".

     

     

    לחצו על התמונה לראיון עם רונית ומנשה גיאת, הוריה של רותם ז"ל (צילום: גל חרמוני)
    לחצו על התמונה לראיון עם רונית ומנשה גיאת, הוריה של רותם ז"ל (צילום: גל חרמוני)

     

     

    נועה בל, הבת ה"מאומצת" של קרן פלס, חולמת על אירוויזיון

    מאת אורית מרלין־רוזנצוייג

     

    ראיתן את האודישן של נועה בל בחודש שעבר בתוכנית "הכוכב הבא לאירוויזיון" והיא נראתה לכן מוכרת? בצדק. היא סיפרה את סיפורה המרגש ב"לאשה" כבר באפריל האחרון. לפני שלוש שנים וחצי התארחה כחיילת בודדה בביתם של קרן פלס ונועם טור, ובסופו של דבר נשארה לגור איתם והפכה לחלק מהמשפחה.

     

    בל, זמרת בתחילת דרכה והיום סטודנטית שנה א' למשחק בסמינר הקיבוצים, גדלה בעפולה עם אמה ושני אחיה, ובגיל 17 בחרה לחיות מחוץ לבית. כשהחליטה לנסות את מזלה ב"הכוכב הבא" ושרה את "יפה כלבנה" של אביתר בנאי, הצליחה לגרום לקרן פלס, אחת השופטות בתוכנית, לבכות בשידור. פלס לא השתתפה בהצבעה בגלל חשש לניגוד אינטרסים, אבל בל התקבלה לתוכנית. איך לומר בעדינות? תזכרו את השם.

     

    נועה, איך הרגשת כשנבחנת לתוכנית שקרן שופטת בה?

    "בהתחלה זה היה מפחיד מאוד, ובזמן אמת זה היה רגע מכונן. באותו יום לא ראיתי את קרן, אסור היה לי בכלל להגיע לחדר של השופטים. גם בזמן ששרתי לא ראיתי אותה. זה היה יום נורא קשה, ובאותו רגע על הבמה, כל התוכנית של ההפקה לייצר רגע מרגש שבו אני מקדישה לקרן את השיר – הכל עבד עליי. הרגשתי שהשיר מכוון לקרן, גם אם אני לא רואה אותה. כשהמסך נפתח וראיתי את השופטים, רק חיפשתי את העיניים שלה".

     

    היית בקשר עם המשפחה שלך אחרי השידור?

    "כן, חלק מבני המשפחה יצרו איתי קשר. לא כולם, וזה בסדר. הייתה איזו הערה לפוסט שפרסמתי בפייסבוק, שהייתה לי מאוד קשה. מישהי כתבה משהו כמו 'כולכם צריכים לדעת שאמא של נועה הייתה האמא הכי מדהימה בעולם ואת צריכה להתבייש על איך שאת מציגה אותה, היא גידלה אותך לתפארת'. זה עשה לי נורא עצוב. התעלמתי. אין לי מה למחוק את זה, זה שלה, ואני לא אשים לב לתגובות של אנשים אחרים שהם פחות רלוונטים אליי. אנשים הרי לא מכירים אותי. הבנתי שזה חלק מהבחירה שלי לשים את הסיפור שלי בכותרות. זה משהו שחשבתי עליו והבאתי אותו בחשבון".

     

     

    לחצו על התמונה לראיון עם נועה בל (צילום: דפנה טל)
    לחצו על התמונה לראיון עם נועה בל (צילום: דפנה טל)

     

     

    ציפי רפאלי הפכה לכוכבת טלוויזיה

    אורית מרלין־רוזנצוייג

     

    בגיליון פסח האחרון החליטה ציפי רפאלי, אמה של בר רפאלי והסוכנת שלה, לשבור שתיקה של שנים ולהתראיין. מאז קרו דברים חדשים בחייה: נולדה לה הנכדה אל, בתה השנייה של בר, והיא הצטרפה לפאנל של "אקטואליות", התוכנית היומית של רשת (ערוץ 13), לצד שרון כידון, מרגלית צנעני, דנה ספקטור ואחרות.

     

    ציפי, עשית מעבר חד: מלהיות מאחורי הקלעים להגשת תוכנית אקטואליה בשידור חי. זה לא הרתיע אותך?

    "להפך, הסכמתי לעשות את זה בגלל שזו תוכנית אקטואליה בשידור חי. אני לא פוחדת מכלום, אפילו לא מהפחד עצמו. מה כבר יכול להיות? אני לא מתיימרת להיות מומחית, וזה בסדר אם יש נושאים שאני לא מבינה בהם, ובסדר אם אני אומרת לפעמים דברים שלא נשמעים חכמים. אנחנו בני אנוש".

     

    את עושה הכנות מיוחדות לפני התוכנית?

    "ממש לא. מבקרי טלוויזיה כתבו שהכל כתוב לנו על דפים ועדיין אנחנו לא שואלות את מה שצריך ושאומרים לנו במיקרופון מה לשאול. הם לא יודעים שהניירות הם סתם נייר ששמו לנו על השולחן כדי להסתיר את הטלפון הסלולרי. אין לנו ניירות, כמעט חצי שעה לפני התוכנית אנחנו לא יודעות על מה נדבר. הכל קורה ברגע האחרון ולא אומרים לנו באוזן שום דבר. אנחנו מדברות באופן ספונטני וחברי. כמובן שאני קוראת עיתונים, ונעזרת בידע המועט שיש לי. אני באה מהעם הפשוט, אני הקול השפוי של הבנאדם שלא מתיימר להיות יותר מאשר אזרח".

     

    את מביעה שם דעות פוליטיות?

    "לא, אבל יצא שדיברו על פוליטיקה ואמרתי שאני מצביעה מרצ. אני לא מחביאה את זה".

     

    אמרת שלא אכפת לך אם בנך און יֵצא עם ערבייה, ואנשים נרעשו.

    "לא אכפת לי, שאנשים ירעשו. אם יש למישהו בעיה עם זה, שיסגור את הטלוויזיה או שילמד לחיות עם זה".

     

    ומה הלאה? הנחיית תוכנית אישית?

    "לא נראה לי. אני גם לא יודעת אם אמשיך עם זה, אני נהנית מהרגע".

     

    את מרגישה שכתבת השער אצלנו, אחרי שנים שבהן לא התראיינת, דרבנה אותך להיפתח עוד?

    "ברגע שהחלטתי להיפתח זה כבר בא מעצמו במעין תהליך פנימי. אחרי הריאיון הזה כל דבר היה קטן עליי".

     

    לחצו על התמונה לראיון עם ציפי רפאלי (צילום: אייל נבו, סגנון: סיימון אלמלם)
    לחצו על התמונה לראיון עם ציפי רפאלי (צילום: אייל נבו, סגנון: סיימון אלמלם)

     

     

    בלה קפשייב־פייג, שבעלה טבע ביום שבו טבע אמיר פרישר גוטמן, ארגנה ערב זיכרון במקום יום הולדת

    מאת אורית מרלין־רוזנצוייג

     

    בלה קפשייב־פייג, אלמנתו של אל"מ רמי פייג ז"ל, חתן פרס ביטחון ישראל שטבע בחוף דור באותה שבת שבה טבע למוות גם אמיר פרישר גוטמן ז"ל, סיפרה בריאיון שפורסם באוגוסט על ההתמודדות עם האובדן הפתאומי. "כמות החום והאהבה שקיבלתי מאנשים הדהימה אותי ונתנה לי הרבה כוח", היא אומרת היום.

     

    בלה הייתה בת זוגו של רמי בשש השנים האחרונות, ואשתו משנת 2015. אחרי מותו עברה מכפר־סבא לתל־אביב וחזרה לעבודתה כמנהלת פיתוח עסקי בחברת נדל"ן. "אני מרגישה שיש לי חיים חדשים, וזה קשה", היא מודה. "מה שמציל אותי הם החברים שעוטפים אותי והעבודה שלי".

     

    איך נראית הדירה החדשה שלך?

    "מלאה בתמונות של רמי בחדר השינה, בסלון וגם במטבח. רמי איתי בכל מקום, למרות שרגלו מעולם לא דרכה פה. הוא איתי בלב".

     

    תרצי לספר על משהו משמעותי במיוחד שקרה לך אחרי מותו?

    "נסעתי לחברים באמסטרדם, העיר שאליה רמי לקח אותי בהפתעה ביום הולדתי לפני כמה שנים. זו הייתה נסיעה מתוכננת של שנינו, אבל נסעתי לבד והיה מורכב מאוד. השתדלתי למצוא נקודות אור ולהעריך את מה שיש, אבל זה לא היה קל".

     

    היית אמורה לחגוג עם רמי את יום ההולדת ה־50 שלו.

    "ביום הולדתו ה־50 של רמי ארגנתי לו מסיבה גדולה במועדון בתל־אביב, בלעדיו. הילדים שלו היו והופיעו והיו מדהימים. מעל 150 איש הגיעו לחלוק לו כבוד. היה לי קשה מאוד לארגן את הערב הזה מבחינה נפשית, אבל כמות האהבה לרמי, לילדים ואליי הייתה מדהימה. עליתי לבמה ושרתי את 'יש בי עוד כוח', וכל מילה שם מדברת עליי. זה היה עוצמתי והרגשתי ממש כאילו הוא שם איתנו".

     

    יצא לך לדבר עם ינאי פרישר, בן זוגו של אמיר פרישר גוטמן ז"ל, שטבע למוות באותו יום?

    "לא, אנחנו לא מכירים, וגם לא ראיתי 'מחוברים', אבל אני חושבת עליו הרבה".

     

    לחצו על התמונה לראיון עם בלה קפשייב פייג (צילום: דנה קופל)
    לחצו על התמונה לראיון עם בלה קפשייב פייג (צילום: דנה קופל)

     

     

     

    מירי בוהדנה קיבלה רישיון לקנאביס רפואי

    מאת דינה חלוץ

     

    מי רי בוהדנה הצטלמה השנה לראשונה לשער עם שלושת ילדיה, בן (10) אסתר (7) ורפאל (6).

     

    הי מירי, מה התחדש מאז השער בחודש מרץ?

    "ביוני עברנו מרשפון לבית החדש בארסוף, וזה כיף. חשבתי שיהיה לי קצת קשה עם השיממון. אין פה יחסי שכנות כמו ברשפון, אנשים לא מטיילים בחוץ, זה את והמשפחה שלך והים – שזה היתרון הגדול, וזה שווה את הריחוק".

     

    מה שלום הילדים?

    "הם התרגלו מהר. בן לומד בבית ספר פרטי בקיבוץ געש מכיתה א', והייתי נחושה להעביר לשם גם את שני האחים שלו. זה בית ספר של החינוך המונטסורי, ואין להם סטרס כמו בבתי ספר אחרים.

    "אסתר, שרוכבת על סוסים מגיל ארבע, התחילה להתחרות, היא קופצת כבר מטר. לרוע המזל היא שברה את היד לפני שלושה שבועות, אבל היא לא נבהלת ולא מתכוונת לפרוש".

     

    ומה בעבודה?

    "סיימנו לצלם שתי עונות ברצף של 'משחקי השף' (רשת, ערוץ 13). זה היה אינטנסיבי וסוחט, אני עוד מתאוששת.

    "חוץ מזה, אני ממשיכה לתרגל יוגה. אני עושה את זה כבר שלוש שנים, מאז שהפסקתי להתאמן בחדר כושר בגלל פריצת דיסק. אני חיה עם הכאב די בשלום, היוגה שיפרה 70 אחוז מהכאב. מאז הכתבה כבר קיבלתי רישיון לקנאביס, וזה סוגר לי את הפינה של ה־30 אחוז הנותרים". 
     

    לחצו על התמונה לראיון עם מירי בוהדנה (צילום: דביר כחלון, סגנון: ראובן כהן)
    לחצו על התמונה לראיון עם מירי בוהדנה (צילום: דביר כחלון, סגנון: ראובן כהן)

     

     

    מיכל קנר כבר לא גרה באוטובוס

    מאת צפורה רומן

     

    בחודש מרץ 2017 עברה מיכל קנר להתגורר באוטובוס יחד עם בנותיה, תמרה (18) וגאיה (14). היא שכרה שטח אדמה ביישוב רמות־השבים שבשרון וממנו יצאה עם האוטובוס לגיחות. זה לא הדבר הייחודי הראשון שעשתה קנר (48) בחייה. בכתבה, שפורסמה בחודש מאי, סיפרה על כך שהתגוררה 13 שנה בסינגפור וחמש שנים בטייוואן ובהונג־קונג, שם עשתה עסקים מגוונים עם בעלה לשעבר ובלעדיו. שנה אחרי שחזרה לישראל קנתה אוטובוס ועיצבה אותו לפי הפנטזיות שלה, לא בגלל אילוץ כלכלי אלא "כדי לראות בכל פעם נוף אחר". כשחזרנו אליה לבדוק מה נשמע בדרכים, התברר שהרפתקת האוטובוס הסתיימה בתחילת נובמבר וכיום היא מתגוררת בבית שכור בהוד־השרון.

     

    מיכל, מה קרה?

    "היה כיף, אבל נגמר. אני אוהבת לברוא רעיון וליישם אותו, אבל החיסרון היה עבודת התחזוקה הרבה. הייתי צריכה להיות גם מוסכניקית וחשמלאית רכב ומה לא. הספיק לי ואמרתי 'נקסט!', מה גם שקיבלתי הצעה טובה מזוג שהתאהב באוטובוס ומכרתי אותו".

     

    איך התייחסו בנותייך להרפתקה הזאת?

    "הן זורמות בכל מצב, כמוני, וכשהודעתי שאני מוכרת הן היו קצת עצובות".

     

    כשהתראיינת סיפרת שיש לך חבר שלא רוצה לגור איתך באוטובוס. הוא עדיין בחייך?

    "הוא מתנה, אבל מלכתחילה הוא לא היה אמור לגור איתי. פרק ב' שלא כולל מגורים משותפים הוא מתכון מדהים להצלחת הקשר".

     

    מה את עושה כיום?

    "אני הרבה על קו ישראל־בנגקוק, עושה פרויקט עיצוב פנים לחברת בנייה תאילנדית וגם מיזם טכנולוגי שאני עוד לא יכולה לדבר עליו".

     

     

    לחצו על התמונה לראיון עם מיכל קנר (צילום: דנה קופל)
    לחצו על התמונה לראיון עם מיכל קנר (צילום: דנה קופל)

     

     

    רובי פורת שובל, שהצטלמה בביקיני, הפכה לסבתא של שרהיה

    מאת אורית מרלין־רוזנצוייג

     

    השער הזה, שהתפרסם באוגוסט, עורר הרבה רעש: רובי פורת שובל הצטלמה בביקיני, במחאה על אפליית נשים על רקע גיל. "אני יכולה ללכת עם ביקיני", אמרה, "אז שלא יגידו לי שסבתא צריכה ללכת בבגד ים שלם".

     

    מה השתנה מאז הפרסום ההוא?

    "בספטמבר נולדה לי נכדה ששמה שרהיה. הבת שלי הגר קראה לה כך, שרה עם תוספת יה, כי שני השמות האלה (הגר ושרה) תנ"כיים, של נשות אברהם".

     

    אילו תגובות קיבלת על השער החשוף?

    "קיבלתי תגובות יוצאות דופן מאלפי אנשים, אני מרגישה שזה ברמת מהפכה. חשוב לי לקדם את האג'נדה הזאת: אני לא רוצה שישפטו אותי באודישנים לפי גיל, אלא לפי יכולת. אני רוצה לומר: חבר'ה, תוחלת החיים עלתה, חיי המדף שלנו עלו, אבל הדעה הקדומה נשארה. אנחנו מכירים אפליה על רקע מגדרי או דתי, אבל אפליה על רקע גילאי היא הכי בעייתית בגלל הפער הגדול בין איך שאנשים נראים לבין הגיל שלהם. אני שמחה שהנושא עלה בווליום ענק, כי כל כך הרבה אנשים, ולא רק נשים, סובלים מדעה קדומה בנושא, נפלטים ממעגל העבודה, וזה מעליב".

     

    היית עושה את הצילום הזה שוב?

    "בוודאי שכן. אם תרצי, מחר בבוקר אני מצטלמת שוב".

     

    לחצו על התמונה לראיון עם רובי פורת שובל (צילום: אלה אוזן, סטיילינג: תמי ארד-ברקאי)
    לחצו על התמונה לראיון עם רובי פורת שובל (צילום: אלה אוזן, סטיילינג: תמי ארד-ברקאי)

     

     

     

    עו"ד שני אילוז נתקלה במי שתקף אותה מינית

    מאת שרון רופא אופיר

     

    עו"ד שני אילוז , מי שייצגה אסירים מפורסמים כמו אהוד אולמרט ומשה קצב, חשפה השנה בכתבה סוד ששמרה במשך 30 שנה. "אדם שהכרתי פגע בי מינית כמה פעמים כשהייתי ילדה בת שש או שבע", סיפרה בריאיון שפורסם באוגוסט. לפני פרסום הכתבה, איש מבני משפחתה לא ידע על כך. "החשש הגדול ביותר שלי היה לספר להורים", היא אומרת היום. "מי שעשתה זאת הייתה דודה שלי, ולאחר השיחה הם דיברו איתי וביקשו לדעת במי מדובר ולמה לא שיתפתי. קיבלתי מהם חיבוק חם. מי שהכי ריגשה אותי הייתה בתי בת השמונה, ששאלה: 'אמא, מה זה הסוד הגדול הזה שלך?'. הסברתי במילים שילדה בת שמונה יכולה להכיל, והשיתוף הפך לשיחה עם החברות שלה. אם הייתי יודעת כילדה שצריך לשתף ושיש למי לפנות, לא הייתי צריכה להתמודד עם הפגיעה כל כך הרבה שנים".

     

    סיפרת בכתבה שמי שפגע בך נעצר בחשד לעבירות דומות וביקש ממך ייצוג משפטי. שמעת ממנו לאחר הפרסום?

    "פגשתי אותו במקרה והיה לו חשוב לשתף אותי שקנה את העיתון אך עוד לא הספיק לקרוא. הנהנתי בראש והמשכתי הלאה. ברור לי שהוא יודע וזוכר".

     

    מה דעתך על קמפיין MeToo#?

    "זה קמפיין מבורך, אבל יש לי בעיה עם שיימינג ועם העובדה שהאדם שלגביו נטענות טענות לא יכול להתגונן. אם קיים סיכוי מינורי שמעלילים עליו והורסים לו את החיים, זה חורה לי".

     

    לחצו על התמונה לראיון עם עו"ד שני אילוז (צילום: אביגיל עוזי)
    לחצו על התמונה לראיון עם עו"ד שני אילוז (צילום: אביגיל עוזי)

     

     

    נופית שבח מקבלת פניות של חולות פיברומיאלגיה רבות

    מאת דינה חלוץ

     

    מלכת החן והדוגמנית לשעבר נופית שבח חשפה בכתבה שפורסמה במרץ שהיא מתמודדת עם פיברומיאלגיה (דאבת), מחלה קשה לאבחון שגורמת כאבים ומקשה מאוד את התפקוד. "השנה הפכה הפיברומיאלגיה מ'התסמונת השקופה' ל'מחלה של ליידי גאגא', ואלה יחסי ציבור מצוינים לתסמונת שעד לא מזמן אף אחד לא שמע עליה", היא אומרת. "קיבלתי הרבה כוחות מהכתבה ובעיקר מהנשים הרבות שפנו אליי מאז פרסומה ועד היום, ואמרו לי שבעקבות הכתבה הן מרגישות קצת פחות שקופות. קיבלתי גם הרבה מאוד עצות והצעות לטיפול ואני משתדלת לנסות ולהיפתח לדברים שעוד לא ניסיתי. לצערי, עדיין לא מצאתי את מה שמתאים לי, אבל אני ממשיכה לנסות.

     

    "השינוי שעשיתי כשפתחתי את הבוטיק 'אליה' ברמת חן נפלא. אני מתפתחת בקצב שלי, בלי לחצים של שעות עבודה ארוכות או תאריכי יעד, וזה מאוד מקל עליי. הגוף והנפש מחוברים ואי־אפשר לעבוד על אף אחד מהם. לסוף היום אני מגיעה לרוב עם כאבים, אבל בחיוך".

     

     

    לחצו על התמונה לראיון עם נופית שבח (צילום: מאיר כהן)
    לחצו על התמונה לראיון עם נופית שבח (צילום: מאיר כהן)

     

     

    נטלי אריה, שבעלה שם קץ לחייו, ממשיכה לפעול להעלאת המודעות למצוקת הכבאים

    מאת שרון רופא אופיר

     

    בחג פורים האחרון שם קץ לחייו לוחם האש אסי אריה. נטלי, אלמנתו, סיפרה בכתבה שאסי היה מהראשונים שהגיעו לזירת פיגוע התופת בצומת מגידו לפני 15 שנה. מאז התמודד עם הטראומה, עד שהרגיש שאינו יכול לשאת עוד את הזיכרונות הקשים. נטלי קראה בכתבה, שפורסמה ביוני, להקים מערך טיפול נפשי עבור הכבאים. בימים אלה, היא מספרת, גיסתה אורלי אריה, מוציאה ספר ילדים שכתבה, "אסף לוחם האש האמיץ מחלץ ילדה מבית בוער", שיש בו טיפים לבטיחות ומידע על פעילות לוחמי האש. בעתיד אמור לצאת ספר נוסף עליו.

     

    נטלי מרגישה שמצוקת הכבאים, שהייתה במשך שנים טאבו, מתחילה לעורר שיח. "בעקבות הכתבה קיבלתי שיחות טלפון מכבאים שביקשו לשתף בקושי שלהם ולהודות לי שהעליתי את הנושא", היא מספרת. "במערך הכבאות עושים היום הרבה מאוד בתחום, מונתה קצינת נפגעים שמסייעת לקצינה המטפלת בתחום הפרט והרווחה ומקיימים הדרכות למפקדי צוותים. ביקשתי להשתתף בהדרכות הללו ושם אני מתכוונת לשתף בסיפור של אסי. אותו לא הצלחנו להציל, אבל מודעות תוכל להציל אחרים".

     

     

    לחצו על התמונה לראיון עם נטלי אריה (צילום: איתמר רותם)
    לחצו על התמונה לראיון עם נטלי אריה (צילום: איתמר רותם)

     

     

    אלישבע שלמון מצאה קצה חוט לאביה הביולוגי

    מאת שרון רופא אופיר

     

    אלישבע שלמון סיפרה בריאיון שפורסם במאי על הדרך הארוכה שעשתה עד שגילתה את זהותה של אמה המאמצת. האם נפטרה ואלישבע מעולם לא פגשה אותה, אך לפני כמה שנים יצרה קשר עם בני משפחתה של האם. בריאיון סיפרה שהיא עדיין לא יודעת מיהו אביה. פרסום הכתבה עורר שיח במשפחתה הביולוגית של אלישבע, וחיזק את הקשר שלה איתה. "פתאום הם קראו דברים שלא שמעו ממני קודם", היא אומרת. "וגם הראו לי אלבומים שלא נחשפתי אליהם מעולם, שבהם רואים את אמא שלי עם חיוך גדול, קופי אני.

     

    כשדפדפתי באלבום ראיתי תמונות של אמא מחובקת עם בחור. שאלתי מי זה, ודוד שלי ידע לנקוב בשם הפרטי, אבל את שם המשפחה שלו לא זכר. הוא אמר שהבחור היה מהנדס, אפילו תיאר את הרכב שבו נסע. בנוסף הוא סיפר שהוא ואמא שלי יצאו כמה חודשים והוא רצה להתחתן איתה, אבל אמא אמרה שהוא לא בשבילה והם נפרדו. קיבלתי את האלבום אליי, ובבית הוצאתי את התמונה והסתכלתי עליה מקרוב. כשהפכתי אותה הצטמררתי: התאריך שנכתב עליה היה ינואר 1974, בדיוק התאריך שבו אמא הרתה אותי".

     

    מרגש.

    "מאוד. מצד אחד זה קצה חוט, מצד שני אין לי שם משפחה שלו ואני לא יודעת מאיפה להתחיל. אבל השנים לימדו אותי שבסיפור שלי כל הזמן קורה משהו, ואני יודעת שעוד אמצא את התשובה".

     

     

    לחצו על התמונה לראיון עם אלישבע שלמון (צילום: דפנה טל)
    לחצו על התמונה לראיון עם אלישבע שלמון (צילום: דפנה טל)

     

     

    האחיות פישביין עדיין נלחמות על הכרה כידועות בציבור

    מאת שרון רופא אופיר

     

    סיפורן של האחיות גינה (94) ואדית (90) פישביין פורסם ביום המשפחה. השתיים פנו לבית הדין לעבודה בבקשה שיכיר בהן כידועות בציבור, כדי שבבוא היום, כשאחת מהן תלך לעולמה, השנייה תוכל לקבל קצבת שארים. הבקשה נדחתה, אך הן ערערו לבית הדין הארצי לעבודה. "החלום שלנו הוא לנצח בבית הדין, אחרי זה נוכל בשלווה לעצום את העיניים", אמרו בריאיון.

     

    אדית, מה קורה עם הערעור שלכן?

    "בספטמבר האחרון התקיים דיון בנושא בבית המשפט. הציעו לנו שנגיע לפשרה, ושכשאחת מאיתנו תלך לעולמה יימשך הדיון על קצבת השארים. אבל בקליניקה לסיוע משפטי לזקנים ולניצולי שואה באוניברסיטת בר־אילן שמייצגת אותנו סירבו להצעה, חשוב שיכירו בנו כידועות בציבור כבר עכשיו. ידועים בציבור זה לא רק זוג, אנחנו הרבה יותר מזה – אנחנו יחד כבר 90 שנה".

    אז איך מתקדמים מכאן?

    "בגלל שמדובר בשאלה מהותית, מחכים לעמדת היועץ המשפטי לממשלה. עשר שנים אנחנו נלחמות על הצדק שלנו, מה שקרה העליב אותנו, ואני מקווה שההחלטה שתתקבל תוליד שינוי לא רק עבורנו, כי חיים משותפים של אחים יכולים לתת תמיכה. אולי אפילו יחוקקו חוק על שמנו. אני רק לא בטוחה שאחזיק מעמד עד שתתקבל ההחלטה, לא נותר לנו עוד הרבה זמן לחיות".

     

    לחצו על התמונה לראיון עם האחיות פישביין (צילום: צביקה טישלר)
    לחצו על התמונה לראיון עם האחיות פישביין (צילום: צביקה טישלר)

     

    יעל רופמן חידשה את הקשר עם אחיה אחרי 12 שנות נתק

    שרון רופא אופיר

     

    יעל רופמן (30) סיפרה בכתבה שנאנסה בגיל 12 על ידי אדם שהכירה. כמה שנים לאחר מכן, כשהתקשתה להתמודד עם הטראומה, הציתה את עצמה, אך ברגע האחרון בחרה בחיים וניצלה. בגיל 29 שוב הותקפה מינית, על ידי זרים ברחוב. כשהתראיינה באוקטובר בחרה לא לספר על עניין אחר שהעיב על חייה: במשך 12 שנה לא הייתה בקשר עם אחיה, אותו אח שהציל אותה מהאש. אבל בעקבות פרסום הכתבה התחדש הקשר ביניהם. "הכתבה היא זו שקירבה בינינו, ולמעשה שינתה לי את החיים", אומרת רופמן, "אנחנו משפחה של חמישה ילדים. שלושת הגדולים מבוגרים ממני בשנים רבות, והאח הרביעי גדול ממני רק בשנתיים. במשך 12 שנה לא היינו בקשר ואפילו לא הזמנתי אותו לחתונה שלי".

     

    ומה קרה בעקבות הכתבה?

    "כמה ימים אחרי הפרסום קיבלתי ממנו הודעה, הוא שאל אם אנחנו יכולים לדבר. התברר שהוא התרגש מהמילים החמות שאמרתי עליו שם. תכלס, אחי הציל לי את החיים כשקפץ ללהבות. כשנפגשנו התחבקנו והקרח הפשיר מיד. דיברנו שלוש שעות".

     

    אושר גדול.

    "ממש. אבא שלי חגג יום הולדת 70 לפני כמה שבועות, וביקש מזמן שכולנו נחגוג איתו יחד. אמרתי לו שאין סיכוי שזה יקרה, אבל בעקבות חידוש הקשר ביני לבין אחי, החלום של אבא התגשם. חמשת ילדיו חגגו סביבו".

     

    לחצו על התמונה לראיון עם יעל רופמן (צילום: שרון רופא אופיר)
    לחצו על התמונה לראיון עם יעל רופמן (צילום: שרון רופא אופיר)

     

     

    קרלה רווה, שהייתה אלמונית בישראל ומפורסמת בגרמניה, נפטרה

    מאת דפנה לוי

     

    הייתה לי זכות לפגוש בינואר האחרון את קרלה רווה לפני שהלכה לעולמה. קרלה נולדה בעיירה הגרמנית למגו, שרדה את מלחמת העולם השנייה, עלתה לישראל והתגוררה בקריית־טבעון. כמעט 40 שנה אחר כך נחת בתיבת הדואר שלה מכתב מפתיע: מורה להיסטוריה בעיירת הולדתה ביקשה ממנה לספר את סיפורה לתלמידיה. בעקבות חידוש הקשר עם העיירה, קרלה הפכה לגיבורת המקום. בית משפחתה הפך למוזיאון וסיפורה נלמד בבתי ספר, שאחד מהם נקרא על שמה. היא הרבתה לנסוע לגרמניה, וסיפרה שם את סיפורה בכנסים רבים. את יום הולדתה האחרון, ה־90, חגגו שם ברוב טקס. זמן קצר לאחר מכן, במאי, נפטרה בגרמניה ונקברה בישראל.

     

    ד"ר לילך ניישטט־בורנשטיין, שכתבה עליו את הספר "היהודייה שלהם", מספרת שקרלה מסרה באפריל עדות ראשונה על חייה בעברית, בקריית־טבעון, אחרי שנים של שתיקה – בעוד שבגרמניה העריצו אותה, בארץ בודדים בלבד ידעו מה עברה. "בלמגו נערך טקס מפואר אחרי מותה", מספרת ניישטט־בורנשטיין. "נכחו בו ראש העיר, מנהל בית הספר שנקרא על שמה ומאות תושבים. בנה הבכור מיכאל נאם בגרמנית והודה לעיר למגו על פועלה להנצחת היהודים בני המקום".

     

    אבל קולה של קרלה לא נדם עם מותה. ד"ר ניישטט־בורנשטיין אומרת כי הספר שכתבה עליה נלמד בקורס "סיפורים מושתקים" בסמינר הקיבוצים, ומדגישה: "המורשת החינוכית שלה חיה וקיימת". 

     

     

    לחצו על התמונה לראיון עם קרלה רווה ז"ל (צילום: גיל נחושתן)
    לחצו על התמונה לראיון עם קרלה רווה ז"ל (צילום: גיל נחושתן)

     

     

    הגליון החדש של לאשה
    הגליון החדש של לאשה
     
    הצג:
    כל התגובות לכתבה "הסיפורים של 2017: מה השתנה אצל הנשים שהסעירו אתכם ב'לאשה'?"
    אזהרה:
    פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד