תשעה בנובמבר 2014 היה היום שבו לינוי בר־גפן קיבלה פרופורציות חדשות לחיים. זה קרה כשבן זוגה, בן זילכה, נכנס לניתוח תיקון קרע בעורק הראשי של הלב, ויממה וחצי לאחר מכן חדר אוויר מהלב אל המוח ויצר אירוע מוחי קשה.
זילכה, עיתונאי חד ומושחז, ממקימי ארגון העיתונאים בישראל, שקע בתרדמת ולא היה ברור אם ישרוד. אחר כך החל בהליך שיקום ממושך, משום שעבר פגיעה קוגניטיבית ופיזית קשה, זיכרונו נפגע והיום הוא מוגדר נכה סיעודי ונתמך במטפל פיליפיני.
חפשו אותנו באינסטגרם: LAISHAMAG
להורדת האפליקציה החדשה של "לאשה"
לכתבות נוספות
בר־גפן, שהייתה אז בהיריון, גילתה איך זה להפוך מאישה דעתנית, מוצלחת, יפה וחסרת דאגות ממשיות לבולדוזר רב עוצמה, או כפי שהיא מכנה את עצמה, מנכ"לית של מפעל שיקום.
"היה לי מזל שההיריון היה לי קל, חוץ מהחודשיים האחרונים, כי אז בן קרס", היא אומרת, "אבל הרגשתי שהילד בסדר והוא יהיה בריא וחזק. אחרי שבן קרס כל הזמן אמרו לי: 'אל תהיי עצובה', 'אל תהיי בלחץ', כדי לשמור על הילד".
מה ענית?
"אמרתי, סליחה, אבל אני עוד לא מכירה את הילד. אני מכירה את בן הזוג שלי, ואני כרגע מופעלת על ידי המצב. כשאת הופכת להיות מנכ"ל מפעל שיקום של בן הזוג שלך, את המנכ"ל ואת גם אחרון העובדים. בתוך הדבר הזה את צריכה לנהל קבוצת אנשים וללמוד חומר שאת בכלל לא בקיאה בו תוך כדי תנועה. בלילות את מגגלת וקוראת דבר אחד, ואז דבר הפוך.
"הדבר הכי חשוב במצב כזה הוא למצוא שתיים־שלוש נשים במצבך. לא כדי לבכות להן, אלא כדי לצחוק איתן. לשבת איתן ולהריץ את ההומור השחור שאסור להריץ מול אנשים אחרים וכדי שיסבירו לך איך לעקוף את המערכת. הן, מה שנקרא, 'פותחות הצינורות', כי הצינורות המקובלים תמיד סתומים".
לא עוזר לך שאת לינוי בר־גפן?
"בהתחלה אני תמיד מנסה ללכת בדרך המקובלת. כשאני מגלה שהיא חסומה, אני עוברת להיות 'לינוי בר־גפן' ומרימה טלפון למנכ"ל או ליחצן ומשתמשת בשם שלי, אין לי ברירה".
עכשיו היא חוזרת למסך עם העונה הרביעית של "עושות חשבון" (ערוץ 10, ימי שני ב־21:00), שאותה היא מגישה לצד סיון קלינגבייל. בלי רחמים עצמיים ובלי יותר מדי שעות שינה, היא מובילה תוכנית תחקירים, מגישה בגלי צה"ל אחת לשבוע את "יהיה בסדר", כותבת טור למגזין "את", משדרת קרבות אִגרוף בערוץ ספורט 1 וגם מעבירה הרצאות ומנחה כנסים מקצועיים.
איך היא עושה את זה? "אין לי ברירה", היא אומרת שוב ומחייכת, "יש אנשים שתלויים בי. אבל זה עוזר שיש לי כמה עולמות. חזרתי לעבוד חודש אחרי הלידה של רנן, שהוא כבר בן שנתיים. לא אפשרתי לעצמי לשבת בבית. יש נשים שמתמסרות לגידול הילד או לטיפול בבן הזוג. אני המשכתי להיות בקשר עם העולם הנורמלי, המקצועי, כדי לא להגיע למצב שבו אני כבר לא מבינה איך נראים חיים נורמליים, והחיים הנורמליים לא מבינים אותי".
בעונה החדשה של "סוגרות חשבון" היא תעסוק בנושאים שקרובים ללבה ולחייה. כך, למשל, ראיינה בחור שנפגע מרסיס פגז בעוטף עזה, כשגונן בגופו על אשתו ועל בנו בכניסה לגן, במסיבת יום הולדת שלוש של הילד. "הבחור נהפך לנכה, שנתיים וחצי חלפו מאז, הוא עבר שמונה ועדות רפואיות ועדיין לא קיבל שקל! זה מזעזע. הוא מסתדר דרך תרומות ועמותות ואנשים טובים".
הפתיע אותך?
"לא, זה שכיח. אבל אני מודה שאחרי שאני פוגשת את האנשים האלה אני מהרהרת אם לא היה עדיף למות. כשאתה מת זה פחות ביורוקרטיה. הרבה יותר קל להוציא פיצויים במצב הזה מאשר כשאתה חי. לאדם רגיל זה יישמע נורא ואיום, אבל לא פגשתי נכה אחד שזה לא עבר לו בראש".
העבודה שלך מפגישה אותך עם סיפורים קשים. את מצליחה להתנתק?
"יש לי הצרות שלי, למרואיינים יש הצרות שלהם. אני יודעת כמה המקצוע יכול לשחוק ולכן עושה הפרדה, גם כשאני מזדהה עם הצער או הכעס של האדם שמולי – ואני מזדהה יותר מאשר לפני שנים".
מה מצבו של בן כיום?
"אף אחד לא חושב שבן יהיה פעם קרוב לבסדר. הוא יהיה נכה סיעודי כל ימי חייו. היכולת שלו תהיה מאוד מוגבלת וכל חייו הוא יצטרך השגחה. זו לא פציעה שאתה יכול לעשות שנה־שנתיים שיקום ולהישאר עם צליעה. אנחנו לא שם. אין נסים בדברים כאלה. יש התקדמות איטית, סנטימטר ביום".
את מצליחה להתרכז בעבודה כשעל כתפייך משימת שיקום?
"כשאני נמצאת בעבודה, הבית לא בראש שלי. באוטו, בדרך מאייטם לאייטם אני אתקשר הביתה לשאול מה העניינים, אם המרפאה בעיסוק הגיעה והילד חזר הביתה שלם ובריא. אני מאצילה סמכויות ולא סתם: על גברים. על אבא שלי, על חמי, על המטפל הסיעודי הפיליפיני.
מה נותן לך כוח?
"למדתי לא להיות אף פעם 'אני', תמיד 'אנחנו'. אני מוקפת במעגלי תמיכה. אי־אפשר להסתדר לבד. זאב בודד שנפלט מהלהקה הוא במצב הכי חלש שלו. יש לי את הקבוצה של הבית, של החברות, של העבודה. אני כן מרגישה בודדה הרבה מאוד פעמים, כי אני המנכ"לית של הסיפור הזה, אבל אני לא לבד. זה לא אומר שאני אשתף את כולם בכל. אני לא מפילה על הקבוצה את הרגשות שלי. אני בוכה באוטו. שמה רדיו, בוכה בוכה בוכה, מגז'דרת (מתאבלת), מנגבת את העיניים, נושמת עמוק וחוזרת לחיים".
זה לא מעיד על חוזק, להיות חלש לפעמים?
"מה פתאום, מי המציא את השטות הזאת? זה כמו אנשים שאומרים שאת צריכה כל הזמן לדבר על זה. את לא. יש דברים שראוי להדחיק. לא הכל צריך להציף. למה זה טוב? יש קלישאות של תרבות ימינו שאני לא מקבלת".
הקריירה שלך היא מקום שקט ובטוח היום מבחינתך?
"ממש לא, בטח לא כשאת מתקרבת לגיל 40. הכל יכול להשתנות ואין שום ביטחון. אבל אם אני אפול, אני אדע לקום ולהתחיל מחדש. היום אני הרבה יותר בטוחה בזה מאשר לפני עשר שנים".
רגע לפני שאנחנו נפרדות היא מנסחת תובנה מעניינת. "אני חושבת שהפסקתי לחפש אחרי האושר, התחלתי לחפש משמעות ונהיה לי יותר קל. כשמתרחשת טרגדיה גדולה ואת מתפעלת את החיים החדשים, אושר, לפי הפרמטרים המקובלים, נראה כמו משהו פסיכי רחוק. להגיד לך שאני לא חווה רגעי אושר אדירים כשבן מראה התקדמות? בטח. אושר ענקי. הוא פשוט לא פוטוגני. רדפתי אחרי אושר פוטוגני בקריירה, בזוגיות ובמשקל. תחליפי מספיק חיתולים למבוגר, לא לילד, ותגחכי על המימוש העצמי. זה קשקוש".
אין לך קנאה בחייך הקודמים?
"כשהייתי במקום ההוא, לא הייתי מאושרת. אם תיתני לי בחזרה את התנאים האלה, כן, אני אהיה מאושרת, אבל לא בטוחה שלאורך זמן, כי היכולת להיות מסופק זה אופי יותר מאשר מצב. זה מבנה אישיות, ואין לי את התכונה הזו, להיות מסופקת. ועדיין יש משמעות אדירה לחיי. אני פועלת, מגדלת, עוזרת, מייצרת, יש לי בשביל מה לקום בבוקר גם אם היום שלי ארוך ומעייף ואני בוכה עשר פעמים במהלכו. אין לי את השעמום שנדרש כדי להגיע למסקנה שאין טעם לחיי. אין לי דכדוך קיומי (צוחקת). סיימתי איתו. זה היה פאן כל עוד הוא נמשך, ועכשיו יש חיים והם לא תוכנית כבקשתך".
הראיון הבלעדי ומעורר ההשראה בגיליון לאשה החדש, השבוע בדוכנים
איפור: נורית חן ל"סולו" במוצרי מאק; עיצוב שיער: אופק אהרוני
