לאשה
ערוצים

האחיות בנות ה-90 מבקשות הכרה כידועות בציבור: "אנחנו יותר מזוג"

האחיות גינה ואדית פישביין מתגוררות כל חייהן יחד, ורוצות שיכירו בהן כזוג לצורך קבלת קצבת שארים מהביטוח הלאומי. בית המשפט חושב אחרת, אבל הן לא מתכוונות לוותר

האחיות גינה (מימין) ואדית פישביין. "זה לא עניין של כסף, זה עניין עקרוני למען הדורות הבאים" (צילום: צביקה טישלר)
האחיות גינה (מימין) ואדית פישביין. "זה לא עניין של כסף, זה עניין עקרוני למען הדורות הבאים" (צילום: צביקה טישלר)

הן עברו חיים לא פשוטים, חוו אנטישמיות בגרמניה, ברחו עם הוריהן מהבית הנעים שבו גדלו ועברו קשיי קליטה, אבל שום דבר לא שבר את רוחן של האחיות רגינה (גינה, בת 94) ואדית (בת 90) פישביין, כמו ההחלטה שהתקבלה בינואר האחרון בבית הדין האזורי לעבודה בתל־אביב.

 

"90 שנה אנחנו חיות יחד. כל מה שביקשנו זה שיכירו בנו כזוג, כדי שאם אחת מאיתנו תלך לעולמה, השנייה תזכה בקצבת השארים שלה, אבל הבקשה שלנו נדחתה", הן אומרות בכאב. "זה לא עניין של כסף, זה עניין עקרוני למען הדורות הבאים. כי אם אנחנו לא מוכרות כזוג, אז מה זה זוג? אנחנו יותר מזוג, אנחנו הרי יחד כל החיים".

 

בפסק הדין שניתן על ידי השופטת עידית איצקוביץ נכתב, בין היתר: "ייתכן שבשלה העת להכיר בתאים משפחתיים השונים מהמודל המסורתי", והשופטת אף הוסיפה: "לו היה המחוקק נוקב במילים 'שותף' או 'שותפה לחיים', היה מצבן המשפטי של התובעות שונה ומלאכתנו קלה יותר".

 

בחודש הקרוב תגיש הקליניקה לסיוע משפטי לזקנים ולניצולי שואה באוניברסיטת בר־אילן ערעור על ההחלטה, לבית הדין הארצי לעבודה, "וכל מה שאנחנו חולמות הוא לקבל את ההכרה ולנצח בבית הדין. אחרי זה נוכל לעצום את העיניים בשלווה", אומרות האחיות פישביין.

 

"קודם היו לנו חברות וחברים, אבל עכשיו יש לנו רק אחת את השנייה" (צילום: צביקה טישלר)
    "קודם היו לנו חברות וחברים, אבל עכשיו יש לנו רק אחת את השנייה"(צילום: צביקה טישלר)

     

    אבא ראה את הנולד

    גינה ואדית נולדו בעיר לייפציג שבגרמניה לאנה הלנה ולאברהם פישביין. ההורים ניהלו בית כלבו קטן לרהיטים ולמוצרי טקסטיל, ובבית לא חסר דבר. "הייתה לנו מטפלת וגם אמא תמיד הייתה שם. לא פונקנו, אבל קיבלנו המון חום ואהבה", מספרת אדית. "בשכונה שבה גדלנו לא היו יהודים ובבית הספר היינו הילדות היהודיות היחידות, אבל תמיד ערכנו קידוש ואבא נהג ללכת לבית הכנסת. גינה הייתה ילדה רצינית, קראה ספרים ולמדה, ואני הייתי ילדת רחוב. גרנו ממש באמצע העיר, בשכונה שהייתה גן עדן לילדים, והרחוב נדמה לי כמקום ענקי. לימים, כשחזרתי לעיר לביקור, גיליתי שבסך הכל מדובר ברחוב קטן".

     

    בשנת 1936 החליט אביהן לעלות לישראל.  "אבא היה איש חכם", מספרת גינה. "הוא ראה את הנולד והבין שאם לא נצא עכשיו, כנראה לא נצא משם לעולם. הוא ביקש להציל גם את אחותו ומשפחתה, אבל גיסו לא רצה לעזוב את גרמניה. הוא אמר לאבא: 'אתה פושע, איך אתה לוקח את המשפחה שלך למדבר?' לימים רצחו את כולם ברחוב. הורידו אותם מהבית והרגו אותם".

      

    בתל־אביב המתינו להם אחת מאחיותיו של האב ובעלה. "גרנו איתם ברחוב מיכה 3 בקומה השלישית, בדירה נהדרת של ארבעה חדרים. לימים דודתי ילדה וחלתה בטיפוס ושלחו אותה ליפו להסגר. כשהיא חזרה, סגרו חדר בבית ולקחו אישה שתטפל בה. את התינוק הכניסו לחלק שלנו בדירה. אמא ואבא הלכו לעבוד, ואני, ילדה בת עשר, טיפלתי בו".

     

    מה עשו ההורים?

    "הם פתחו עסק לניקוי יבש ברחוב טשרניחובסקי ועבדו קשה, אבל תמיד היה לנו בית מלא אנשים. אמרו לנו: 'אצלכם האהבה יוצאת מהקירות'. אנשים הרגישו טוב אצלנו".

    גינה: "אולי בגלל זה לא חשבנו לצאת מהבית ולהקים בית משלנו. היה לנו טוב".

    אדית: "אני הייתי מאוהבת בבן דוד של אבא. הוא היה רופא ציוני ועלה עוד הרבה לפנינו. כשהוא נפטר התעלפתי".

     

    גינה, אדית (בעגלה) והמטפלת בילדותן בלייפציג  (צילום: אלבום פרטי)
      גינה, אדית (בעגלה) והמטפלת בילדותן בלייפציג (צילום: אלבום פרטי)

       

      איך הסתדרתן עם השפה החדשה?

      אדית: "אני הייתי שובבה. ביליתי עם הילדים ברחוב ולמדתי מהם את השפה. לאבא גם היה חבר בשם וולף, והוא לימד אותנו עברית".

      גינה: "הוא אמר שצריך לשמוע רדיו וככה נלמד. למדנו גם בבית הספר, נדמה לי שאחר כך הוא נקרא 'בית ספר לדוגמה', אבל אני לא בטוחה. לא נשארו לי בכלל זיכרונות מהלימודים. היה לי קשה להסתדר עם אנשים. הלכתי לעבוד אצל רופאה בטיפת חלב בפלורנטין ועזרתי לה לשקול תינוקות. בימים ההם ילדים היו עובדים ולומדים וחלק מהכסף הלך להורים".

       

      גם אדית עבדה באותן שנים. "עד הצבא למדתי ועבדתי בקליניקה של גינקולוג נודע.

      אדית: "היינו שזופות, נראינו כמו קקאו. גדלנו בצורה טבעית ואף אחד לא אמר לנו מה לעשות. תמיד אמרתי: 'אני יודעת מה טוב בשבילי ואף אחד לא ייתן לי עצות'"

       מה שראיתי שם הרתיע אותי. זה היה בדיוק בגיל ההתפתחות שלי, ואולי בגלל זה לא התחתנתי. לרופא ולאשתו לא היו ילדים ואני הייתי כמו בת משפחה. הם העניקו לי ליום ההולדת שיעורי רכיבה על סוסים. היו אז שלושה בתי ספר לרכיבה, הגיעו לשם כל הסנובים וגם הבריטים, ואני אהבתי את זה. בכלל, הייתי ספורטיבית, שיחקתי טניס ועד לפני כמה שנים רצתי כל בוקר".

      גינה: "שתינו גם שחינו כל יום בים, בכל מצב. עם גשם, בלי גשם, המציל היה בא להוציא אותנו עם החסקה ואדית הייתה חותרת חזרה".

      אדית: "היינו שזופות, נראינו כמו קקאו. גדלנו בצורה טבעית ואף אחד לא אמר לנו מה לעשות. תמיד אמרתי: 'אני יודעת מה טוב בשבילי ואף אחד לא ייתן לי עצות'".

       

      גינה אינה זוכרת איפה בדיוק שירתה בצבא. אדית שירתה באפסנאות ואז חזרה לגור בתל־אביב. "היו אז חיים טובים בתל־אביב", היא אומרת. "אנשים היו אחד בשביל השני. אני זוכרת שיום אחד השכנה דפקה בדלת בארבע בבוקר, כי אמרו שבאותו יום מוכרים בשוק עגבניות בזול. הייתה אווירה טובה, אבל אחרי המלחמות זה נגמר".

      אדית: "אחרי 1967 זה נגמר".

       

      אמא לא נדנדה

      לאחר הצבא השתלבה גינה בתחום התיירות ולימים עבדה בחברת אל על. "בריאיון סיפרתי שהתחביב שלי הוא לסרוג ושסרגתי לעצמי חליפה. ככה התקבלתי לעבודה, כי המנהל אמר שמי שיש לו סבלנות לסרוג חליפה שלמה יש לו סבלנות לאנשים.

       

      "היה אז שדה תעופה קטן. אם מישהו רצה לשתות קפה, הוא היה עובר בין כולם ומודיע שהולכים לשתות קפה וכולם סגרו את המשרדים ובאו. את מי לא ראיתי שם, את השחקן דני קיי, את הלן קלר, את וילי ברנדט, שהיה אז קנצלר גרמניה".

       

      אדית: "אני רציתי להיות מדריכת ספורט, אבל יום אחד פנתה אליי שכנה, קוסמטיקאית מפורסמת שרקחה קרמים, וביקשה שאעזור לה. לקח קצת זמן עד שהשתכנעתי, ואחרי זה הייתי עומדת לצדה שעות ורואה איך היא עובדת. אחרי זמן לא רב היא נפטרה. הרגשתי שאני עדיין לא יודעת ממש את העבודה, אבל פנה אליי בחור שהיה מטופל בהדסה בירושלים וביקש שאטפל בפצעים שהיו לו על הפנים. אמרתי לו: 'אני לא יודעת', אבל הוא התעקש, אמר: 'את התקווה האחרונה שלי'. ידעתי שנותנים לסוסים עשב כדי לנקות להם את הדם, אז נתתי לו לשתות מיץ שהורכב מפטרוזיליה ושמן דגים. חודש אחרי כן קיבלתי מכתב מרופא שאמר שראה מה עשיתי עם הבחור והוא שולח אליי קליינטים.

       

      "מכאן זה התגלגל. פיתחתי שיטה ואנשים התחילו לעמוד אצלי בתור. כל הקיבוצניקים היו באים אליי. הייתה לי קליניקה בבית שלנו ברחוב יונה הנביא, אחר כך ברחוב בלוך ואחר כך ברחוב קוסובסקי. עד לפני כמה שנים קיבלתי לקוחות גם בדיור המוגן שבו אני גרה היום".

       

      גינה (מימין) ואדית. "לא חשבנו לצאת מהבית ולהקים בית משלנו. היה לנו טוב" (צילום: אלבום פרטי)
        גינה (מימין) ואדית. "לא חשבנו לצאת מהבית ולהקים בית משלנו. היה לנו טוב"(צילום: אלבום פרטי)

         

        כל חייהן התגוררו יחד, וכשאביהן נפטר המשיכו להתגורר עם אמן. "היינו שלוש נשים שעשו הכל יחד. אמא הלכה איתנו לכל מקום והייתה מבלה עם החברים שלנו. שלושתנו אהבנו ללכת יחד לקונצרטים ולתיאטרון. אחרי שאמא שלנו נפטרה, בגיל 98, ביקרנו גם בלייפציג. כשהגענו לעיר, אמרתי: 'הגעתי הביתה'. כך הרגשתי. מאז נסענו לשם כל שנה ואפילו הוזמנו על ידי עיריית לייפציג לכנס שערכו לכל האנשים שנולדו בעיר".

         

        אחרי מות אמן המשיכו האחיות להתגורר יחד. היום הן מתגוררות

        כל חייהן התגוררו יחד, וכשאביהן נפטר המשיכו להתגורר עם אמן. "היינו שלוש נשים שעשו הכל יחד. אמא הלכה איתנו לכל מקום והייתה מבלה עם החברים שלנו"

         בדיור מוגן ליד בית החולים איכילוב בתל־אביב.

         

        אמכן לא נדנדה לכן שתתחתנו?

        אדית: "אף פעם. לי ממילא היו רק ידידים בוהמיים משוגעים. אני לא חושבת שהיה יוצא מזה משהו".

        גינה: "אף פעם לא חשבתי להתחתן. שנים רק עבדתי ועבדתי. מישהו אמר לי פעם שנשים שעבדו באל על לא התחתנו. אני לא יודעת אם זה נכון, אבל זה מה שקרה לי".

        אדית: "למה את אומרת את זה? אשתו של נתניהו עבדה באל על".

         

        ומה עם מחזרים?

        גינה: "יום אחד נחת בשדה התעופה מטוס מהפיליפינים וממנו ירד כומר בשמלה ארוכה. דיברנו איתו, ואחר כך הלכתי הביתה. בערב פתאום הוא הופיע בדלת. מתברר ששאל איפה אני גרה ורצה לצאת איתי".

         

        נו, הסכמת?

        "אחח... מה פתאום".

         

        מכתב לשמעון פרס

        הרעיון לקבל הכרה כזוג עלה במהלך האזנה לתוכנית ברדיו לפני עשר שנים. "דיברו על זוגיות ושארים", מספרת אדית, "ואני אמרתי לגינה: 'למה שלא יכירו גם בנו? אנחנו הזוג הכי ותיק'. כתבתי מכתב לביטוח לאומי וקיבלתי תשובה שלא מגיע לנו כי אין לנו יחסי אישות. לא הבנתי מה הקשר".

         

        היא שלחה עוד מכתב וביקשה לפגוש נציג של המוסד לביטוח לאומי, וכשלא נענתה שלחה מכתב לנשיא המדינה דאז, שמעון פרס. "ביקשנו שיקבע לנו פגישה עם אנשי הביטוח הלאומי ובאמת נקבעה פגישה בירושלים. לקחנו טקסי ונסענו". במהלך הפגישה, מספרות

        אדית: "מה זה זוג? רק יחסי אישות? החיים הובילו גם אותי וגם את אחותי לא להתחתן ולא להקים משפחה. כל החיים אנחנו חיות יחד, מקיימות יחד משק בית משותף, והם, בהחלטה שלהם, הוציאו אותנו מהחברה"

         השתיים, הן נאלצו לשמוע מנציג הביטוח הלאומי הרצאה של שעה וחצי על יחסי אישות, "ובסוף הדברים שלו הוא אמר: 'אם אתן רוצות לשנות, לכו לכנסת'. איך נלך? אנחנו לא מכירות שם אף אחד".

         

        למה באמת רציתן שיכירו בכן כזוג?

        אדית: "מה זה זוג? רק יחסי אישות? החיים הובילו גם אותי וגם את אחותי לא להתחתן ולא להקים משפחה. כל החיים אנחנו חיות יחד, מקיימות יחד משק בית משותף, והם, בהחלטה שלהם, הוציאו אותנו מהחברה. הם לא מכירים בנו".

        גינה: "הרגשתי שהביטוח הלאומי ממש חדרו לנו לחיים, שאלו אותנו שאלות כמו איך אנחנו ישנות. איזה מין דבר זה? זה עלבון".

         

        בשנת 2014, לאחר שנפגשו גם עם מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי, פרופ' שלמה מור יוסף, ונענו במכתב כי בקשתן נדחית, הרגישו שחרב עליהן עולמן. "חשבנו שזה הסוף. הפגיעה הייתה קשה. ואז קראנו מאמר שכתב דיקן הפקולטה למשפטים בבר־אילן, פרופ' שחר ליפשיץ. הוא כתב שם שהוא לא מבין למה צריך להגדיר בכלל מה זה זוגיות. ישר כתבתי לו, והוא חזר אליי, נוצר קשר עם הקליניקה ובזכותם הגענו לבית המשפט", מספרת אדית.

         

        הפנייה הזו הולידה קשר עם הקליניקה המשפטית לזכויות זקנים וניצולי שואה באוניברסיטת בר־אילן ועם עורך הדין ד"ר אביעד איגרא, שהיה עד לאחרונה מנהל הקליניקה. "הוא נכנס לנו לחיים כמו מלאך, ועכשיו אנחנו תולות תקוות גדולות בערעור שהקליניקה מגישה. אנחנו מצפות שהערעור יתקבל ועוד נזכה לראות שמכירים בנו כזוג. אני וגינה יחד מיום שנולדתי, אבל עכשיו הרסו את כל החיים היפים שהיו לנו".

        גינה: "קודם לאדית היו חברות ולי היו חברות וחברים, אבל עכשיו יש לנו רק אחת את השנייה. אני רוצה לזכות ולראות את הניצחון בבית הדין. אחר כך אוכל לעצום את העיניים. שתינו קנינו כבר חלקת קבר משותפת, ליד ההורים".

        אדית: "אוי, כמה שאני מחכה לניצחון הזה. אחר כך, אם נמות, יש לי תוכנית איזה שיר ישמיעו בהלוויה שלי. אני רוצה שינגנו את Don't be afraid of the dark. חוץ מזה, אף אחד לא חייב לבוא".  

         

        מה עומד מאחורי ההחלטה של הביטוח הלאומי ובית המשפט?

        "ידועים בציבור זה לא מושג שמוגדר בחוק אלא בפסיקה, שדורשת קיום של שני מרכיבים: חיי משפחה ומשק בית משותף", מסביר עורך הדין ד"ר אביעד איגרא, שייצג את האחיות בהליך המשפטי, שבו מטפלת עתה הקליניקה המשפטית לזכויות זקנים וניצולי שואה באוניברסיטת בר־אילן. "חיי משפחה מורכבים, מבחינת הפסיקה, מיחסי חיבה, נאמנות, סיוע הדדי, קשירת גורל, קשרים אמוציונליים, ועל כל המרכיבים האלה הן עונות ביתר שאת מזוגות אחרים. המרכיב השני דורש משק בית משותף, מגורים משותפים, שינה משותפת, והכל בסיוע הדדי של שני הצדדים לקיים את זה, וגם זה מתקיים".

         

        ומה בנוגע ליחסי אישות?

        "בעבר הייתה בפסיקה דרישה לקיום יחסי אישות. מאז, פסקי דין רבים קבעו שיחסי אישות אינם אחד המרכיבים הנדרשים לצורך הכרה ביחסי משפחה. אנחנו טוענים שיחסים אינטימיים אינם בהכרח יחסים מיניים".

         

        למה במוסד לביטוח לאומי ובבית המשפט מתנגדים לבקשה של האחיות להכיר בהן כזוג?

        "כי הם חוששים שברגע שיאשרו את בקשתן זה יפתח פתח להגשת תביעות נוספות גם לאוכלוסיות אחרות, כגון שלישיית אחים, הורה וילד שחיים יחד עד גיל מבוגר וכו'. ידועים בציבור אינם מוכרים רק לצורך קצבת שארים. יש לכך נגזרות רבות של החוק, למשל, בענייני פנסיה או לגבי כספי השילומים ששתי האחיות מקבלות מגרמניה.

        "אנחנו טוענים שמדובר בשתי נשים שיש להן ערבות הדדית, וזה ערך חברתי ממעלה ראשונה. הרי בעצם המגורים המשותפים שלהן והסיוע ההדדי זו לזו הן חוסכות למדינה כסף, וזה משהו שהמדינה צריכה לעודד".

         

        • עשו מנוי ל"לאשה"

         

         

        השבוע בדוכנים
        (השבוע בדוכנים)
         
        הצג:
        כל התגובות לכתבה "האחיות בנות ה-90 מבקשות הכרה כידועות בציבור: "אנחנו יותר מזוג""
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
        RUNY