השבוע, במלאות 15 שנה לפיגוע התופת בצומת מגידו, שבו נהרגו 17 איש, תעלה נטלי אריה לקברו של אסי שלה, ששם קץ לחייו בחודש מרץ האחרון. היא תדבר אליו ותגיד שאם רק היה משתף במראות שרדפו אותו מאז, יכול היה להיות איתם עכשיו. "אסי הוא ההרוג ה־18 של הפיגוע", היא אומרת בכאב, "משהו ממנו מת ביום ההוא".
בפיגוע במגידו נצמד מחבל פלסטיני עם מכונית תופת לקו אוטובוס 830, ולוחם האש רס"ר אסי אריה היה בצוות הכיבוי הראשון שהגיע למקום. במשך שנים התמודד עם הטראומה ההיא, ולפני שלושה חודשים, זמן קצר לפני שמלאו לו 37, הרגיש שאינו יכול לשאת עוד את הזיכרון הקשה. "אני אומרת לילדים שלנו שהיה להם אבא גיבור שהציל אנשים, ולצערי לא היה מי שיציל אותו", אומרת נטלי.
זו הפעם הראשונה שהיא מתראיינת, כי חשוב לה להעלות למודעות הציבורית את מצוקתם של הכבאים. "בשבעה הגיעו לכאן עשרות כבאים מרחבי הארץ, והסיפורים צפו ויצאו החוצה. לפעמים הכבאים נחשפים למראות שחייל קרבי לא יראה לעולם. כבאי אחד סיפר בשבעה שהחוויות רודפות אותו והוא לא יכול לאכול בשר, אחר אמר שהוא מתקשה לישון בלילה. בלבי אמרתי לאסי: 'תראה כמה אנשים שאהבו אותך עזבת, וכמה מהם חוו בדיוק את אותם הדברים'".
ב־2002, בזמן הפיגוע במגידו, היה אסי (אסף) בן 22, לוחם אש בתחילת דרכו. הוא בדיוק השתחרר משירות צבאי בחיל הים, תכנן לנסוע לתאילנד ואז הוצעה לו משרה בתחנת הכיבוי בחדרה. "יצחק, אבא של אסי, היה מפקד תחנת הכיבוי ושירת במכבי האש 42 שנה", מספרת נטלי. "הוא הקים את התחנה ואסי ושלושת האחים שלו גדלו שם. ההורים שלו התחתנו בתחנה, לאחד האחים עשו שם בר מצווה, הם אכלו, ישנו ושתו כיבוי אש. ולכן, כשאביו פרש לפנסיה והוצע לאסי תפקיד שם, הוא לא היסס ואמר כן. עבור אבא שלו זו הייתה גאווה אמיתית".
כמה חודשים לאחר מכן הכיר אסי את נטלי, תושבת העיר שהייתה בת 20. "מכר משותף, כבאי, הכיר בינינו, והתפתחה אהבה גדולה".
בתחילת הקשר שלכם שמעת ממנו על הפיגוע?
"הוא סיפר שהיה בפיגוע ושהיה לו קשה, אבל לא פירט. ידעתי כמו כולם שבפיגוע נהרגו חיילים ושהוא הכיר אנשים שהיו באוטובוס. בימים ההם חשבתי שכבאי מתמודד עם שריפות ועם תאונות דרכים, אבל את מידת העוצמה של המראות אני מבינה רק היום. מה שעניין אותי אז הוא שאני יוצאת עם כבאי, זו הייתה גאווה. מי חשב שהוא סוחב קושי".
למה? כי הוא הסתיר את הקושי?
"כי יש דברים שלא מספרים ואסי לא שיתף אותי. 15 שנה הוא שידר שהכל רגיל. היום, כשאני מדברת עם המפקד שלו, עם החברים ועם האחים, חלקי הפאזל מתחילים להתחבר.
"חצי שנה אחרי הפיגוע היה לו קושי רגשי שהתפרץ והוא טופל באופן פרטי על ידי איש מקצוע. הוא לא סיפר לי כי רק התחלנו לצאת, ייתכן שהבחנתי בקושי אבל הייתי צעירה מאוד, וגם אם שאלתי אסי לא ענה. אחרי כמה מפגשים עם איש המקצוע, הוא לכאורה יצא מזה. היום אני מבינה שנפגע פוסט־טראומה הוא אדם שקוף, כי הנכות אינה נראית לעין ואי־אפשר לדעת מתי הטראומה תתפרץ שוב".
תמונות שרצות בראש
החיים התנהלו כסדרם. נטלי עבדה במקומות שונים בתחום השיווק ולמדה מנהל עסקים. בשנת 2005, כשהיו בחופשה באילת, המתינה לה טבעת על מיטת החדר במלון. באותה שנה התחתנו, כעבור שנתיים נולדה שקד (תשע), ואחריה הבנים ליאל (שש) והראל (ארבע). נטלי החלה לעבוד בבנק יהב ולימים מונתה למנהלת צוות בסניף בנתניה (שם עבדה עד מותו של אסי, ואז עברה לעבוד בסניף בחדרה). "עבדתי סביב השעון, מי שבפועל היה שם בשביל הילדים הוא אסי".
"אסי גם אהב מוזיקה וכתב שירים. לפני כמה שנים דחפתי אותו שנלחין אותם, פנינו למישהו שעוסק בזה והוא עשה לו סקיצה. השיר שהולחן נקרא 'חלק ממני' , והוא כתב בין היתר: 'קשה ההרגל לחיות בלעדייך', ועכשיו קשה ההרגל לחיות בלעדיו".
אפשר ללמוד מהשירים על המצוקה שלו?
"בשירים שראיתי לא היה רמז לכאב, אבל אני חושבת שיש עוד מחברת שירים שעוד לא מצאתי. אחד השירים הוא על בתנו שקד, והחלום שלו היה שאייל גולן ילחין ויבצע אותו".
לשדר עסקים כרגיל
הם קנו בית פרטי בחדרה, האלבום התמלא בתמונות מטיולים משפחתיים, ואסי מונה למפקד צוות בתחנת הכיבוי בחדרה. "זה היה בדמו, הוא התייצב ראשון בכל אירוע שנקרא אליו".
אחד האירועים שטלטלו את נפשו של אסי היה השריפה בכרמל ב־2010. "הוא היה שם במשך כמה ימים וחזר עצוב ועייף. הוא היה בכבאית השנייה שהגיעה לאוטובוס הסוהרים, ראה את הגופות וסיפר כמה היה קשה ואיזו אש חזקה השתוללה, אבל לא נכנס לפרטים. כששאלתי אם נפגשו עם פסיכולוג, אסי השיב שהייתה שיחה קבוצתית. גם הפעם הוא התמודד לבד, ושוב החיים נמשכו כרגיל, כאילו כלום לא קרה.
"אחר כך הייתה שריפה שבה נשרפה למוות ילדה בת שלוש, והכבאים הוציאו אותה על הידיים החוצה. אסי חזר הביתה גמור, הוא אמר שזה היה מחזה קורע לב, היה לו מאוד קשה לנתק את המראה של הילדה מהילדים שלו שמחכים לו בבית. שוב שאלתי אם יש להם למי לפנות, אמרתי לו: 'אתם חייבים לקבל טיפול, אתם רואים מראות מזעזעים ואז אמורים להתנתק, לבוא הביתה ולשדר עסקים כרגיל. אין לך שום מקום שבו אתה יכול לעבד את הקושי".
איך הבנת את זה אחרי שנים שהוא עבד בתחום?
"ראיתי כמה היה לו קשה עם הילדה שנשרפה – לחזור הביתה, להחליף בגדים, להתקלח ולחזור לשגרה. ומה קורה עם מה שראית? כלום. אין הזדמנות לבוא לספר ולשתף, במיוחד שבתום המשמרת, כשהוא חוזר ל־48 שעות הביתה, אני בעבודה והוא בבית עם עצמו ועם התמונות שרצות בראש".
מצבו החמיר בגל השריפות בנובמבר האחרון. "הוא היה מגיע הביתה לשעתיים, שם את הראש ושוב היו מקפיצים אותו. המחסור בשינה הוביל לתשישות נפשית. היום אני מבינה שזה גלגל: מצד אחד עייפות, מצד שני אדם בפוסט־טראומה לא יכול לישון. כל מה שהוא רצה היה להניח את הראש ולישון. כשהצעתי שנפנה לטיפול, הוא נחרד מהרעיון ואמר: 'אני לא רוצה שיחשבו שאני לא בסדר, שזה יפגע לי בעבודה'. ניסיתי להסביר לו שזו לא בושה. הוא לא היה מוכן לשמוע. בסוף קניתי לו כדור שינה טבעי".
אחרי שנטל את כדור השינה הצליח להירדם לכמה שעות, "וכשקם בבוקר אמר לי: 'נטי, חלמתי על המחבל'. לא הבנתי על איזה מחבל מדובר".
היה טריגר שהוביל לדעתך לחלום הזה?
"יום קודם היה פיגוע בטיילת ארמון־הנציב בירושלים, וזה חיבר אותו מיד לפיגוע ההוא במגידו. זו הייתה הפעם הראשונה שאסי שיתף: הוא תיאר את תווי הפנים של המחבל, אמר שהוא זוכר במדויק איך הגופה הייתה מונחת לפניו, כאילו הוא ממש בתוך הסיטואציה. אמרתי לו: ממי, יש לך פוסט־טראומה, זה היה לי ברור. שוב שאלתי אם יש לו למי לפנות בעבודה, וכשהבנתי שאין כתובת, שבתי והצעתי שנלך לטיפול פרטי. אסי סירב.
"הקשיתי עליו בשאלות: מה אתה רואה כשאתה מתעורר בלילה? על מה אתה חולם? בלבי חשבתי שאולי מציק לו המצפון, אולי עבר עבירה? ומצד שני, זה הכי לא אסי. הרגשתי שיושב לו משהו על הלשון והוא מפחד להוציא".
למה לדעתך הוא כל כך התנגד לטיפול?
"יש בושה, אין מודעות, ואתה לא יודע מה ההשלכות. אולי יוציאו אותך מהארגון? אסי פחד שישימו עליו חותמת שהוא כבאי לא טוב ואולי בעתיד זה יפגע לו בקידום. זו גם התפיסה המצ'ואיסטית, במיוחד כשאתה גבר. איך יכול להיות שאני, הגיבור שמציל חיים, נמצא בפוסט־טראומה?
"כשאנשים ראו שהוא ירד במשקל ושאלו מה קורה איתו, הוא אמר 'יש לי בעיות סוכר ומחסור בשעות שינה', טען שבדיקות הדם שעשה היו לא טובות".
ביום רביעי, כמה ימים לפני פורים, הוזעק אסי לאירוע שריפה בבנין מגורים. באותו שבוע, בגלל שמיעט בשעות שינה, הציעה נטלי שייקח ימי מחלה וינוח, אך אסי לא הסכים לשמוע. כהרגלה, חייגה אליו בשעה עשר, במהלך ההפסקה בעבודה. "אסי ענה לי בהיסטריה מטורפת, בבכי. הוא היה מבולבל ואמר שכמעט עשה נזק עם הסולם ושעכשיו יעלו אותו למשפט ויפטרו אותו, שהוא כבאי לא טוב. הוא הוסיף שהוא גמור ורק רוצה ללכת לישון".
מה עשית?
"נכנסתי לחדר של המנהלת שלי בוכה, הודעתי לה שאני חוזרת הביתה ובדרך התקשרתי למנהל המשמרת של אסי. בשיחה סיפרתי לו שאסי נמצא בפוסט־טראומה, שחלם על המחבל, ושהוא חושש שיפטרו אותו. הוא הבטיח שידבר איתו ברגע שיסיים את האירוע. אסי בינתיים הוחזר מהאירוע לתחנה".
"אחר הצהריים חיכיתי לו אצל ההורים שלו, שם שמעתי לראשונה שכחצי שנה לאחר הפיגוע טופל אצל פסיכיאטר. כשאסי נכנס הוא הביא לילדים משלוחי מנות בצורת כבאית והם קפצו עליו, וראיתי שהוא מנותק. לקחתי את הילדים הביתה וכשחזרתי להוריו הוא שכב במיטה. חיבקתי ונישקתי אותו, אמרתי 'ממי, הכל יהיה בסדר, נסתדר גם אם יהיה משפט, קח מחלה. אתה חייב מנוחה'. הודעתי לו שחייבים ללכת לפסיכיאטר, הצעתי שזה יהיה מי שטיפל בו אז".
אסי הסכים?
"הוא הבין שאין אופציה אחרת. בערב נסענו אל הפסיכיאטר בחיפה, נכנסנו יחד וכשאסי דיבר איתו, הרגשתי שהוא שוקל כל מילה. בדרך הביתה שאלתי אם השיחה והעובדה שכולם בתחנה כבר יודעים הקלו עליו. אסי אמר שכן. כשהגענו לחדרה הצעתי שיישן אצל הוריו, שיהיה לו שקט. ביקשתי שישתדלו להיות איתו כי ידעתי שלבד זה לא טוב עבורו".
ביום חמישי, יום לפני חגיגות פורים של הילדים בבית הספר ובגן, החליטה נטלי שהם ייסעו יחד לסידורים אחרונים לחג. "הייתי צריכה לקנות לילדים השלמה לתחפושות ובעיקר רציתי להוציא אותו מהמצב שבו הוא נמצא. אסי לא רצה להסתובב בעיר, ביקש שניסע רחוק. הוא חשש שבגלל מה שקרה, ישימו לו רגליים. כבר לא יכולתי לשמוע את המשפט 'אני כבאי לא טוב, יפטרו אותי'. ניסיתי להסביר לו שמה שקרה הוא לגיטימי ולא יאונה לו כל רע. אבא שלו דיבר עם מישהו מוועד הכבאים כדי להרגיע אותו, אבל דבר לא עזר. אסי כמעט ולא תקשר איתנו. כשחזרנו לקח כדור שינה, ובבוקר היה מנותק".
מה זאת אומרת?
"הוא עמד במטבח, שלושת הילדים ירדו מחופשים, והוא, שתמיד צילם אותם והעלה תמונות לפייסבוק, לא היה שותף לשמחת החג. שלא כהרגלו, הוא ביקש שאקח את הילדים למסגרות שלהם. כשאמרתי שלא אספיק ואאחר לעבודה, ממש כעס עליי, ובסוף הוא לקח אותם, וזו הייתה הפעם האחרונה שראו אותו. הוא חזר הביתה ופה זה נגמר". זמן קצר אחר כך שם קץ לחייו.
נטלי זוכרת את השעה המדויקת שהרגישה שמשהו רע מתרחש. "זה היה ב־8:25, כשכולם בסניף החליפו משלוחי מנות. ירדתי למטה וללא סיבה התחלתי לבכות, כאילו הרגשתי אותו. אני מוכנה לחתום על זה שזו השעה שזה קרה".
כשאביו של אסי לא הצליח להשיג אותו הוא התקשר לנטלי. "ניסיתי לתפוס אותו, וכשלא ענה, נכנסתי רועדת למשרד של המנהלת. היא שאלה בזהירות אם יש סיכוי שעשה משהו לעצמו, ואני נחרצות עניתי שאין מצב, בחיים זה לא יקרה. לא העליתי על דעתי שאסי, האיש השמח שלי, איש מלא חיים שאוהב את המשפחה, יפגע בעצמו. חשבתי שאולי לקח כדור שינה והלך לישון. עברה רבע שעה, אולי קצת יותר. האחים שלו, אחותי וההורים שלי כבר ידעו שאסי איננו, ואני בעבודה בוכה בהיסטריה ומחכה לעדכון. בסוף התקשרו ואמרו: 'תגיעי מיד חזרה לחדרה'. כשהגעתי והבנתי שאסי איננו התמוטטתי".
איך סיפרת לילדים?
"שלושתם היו מחופשים, ואני כמו בסרט אימה ישבתי ביניהם. מולנו ישב מישהו מהרווחה ואמר: 'אבא היה חולה ומת'. הבת הגדולה הסתכלה עליו בתדהמה וסירבה לקבל את הדברים. 'שקדי, זה אמיתי', אמרתי לה, 'אבא בשמיים, הוא מת'. לא תיארתי לעצמי בחלומות הכי גרועים שאצטרך לשבת יחד עם שלושת ילדיי ולספר את הבשורה האיומה של חיינו, ותוך כדי לנסות לעכל ולדאוג לסידורי הלוויה, לנסות שהיא תהיה באותו יום".
למה היה לך חשוב שהיא תהיה באותו יום?
"לא רציתי לחשוב שהוא נמצא באיזה מקרר, לא מגיע למנוחה שכל כך רצה. תוך שעה וחצי הייתה לוויה עם מאות אנשים. בבית הקברות קרסתי. את השבעה עשינו אצל ההורים של אסי, פעלתי על אוטומט".
יש בך כעס כלפיו?
"יש בי כעס שעזב אותנו, אבל אני בעיקר מבינה את הרצון שלו למנוחה, להפסיק לחלום על הזוועות, לחזור ולהיות נורמלי כמו שהיה פעם. כואב לי עליו, אני מבינה עם מה התמודד. במאי הוא היה אמור להיות בן 37. הלכתי עם הילדים לראשונה לקבר, על המצבה יש תיבה והם הכניסו לתוכה מכתבים וציורים. חשוב לי שידעו שיש להם לאן ללכת, אקח אותם לשם מתי שיבקשו. אסי לא כאן, אבל הוא נוכח. אני מרגישה אותו שומר עלינו וזה מחזק אותי" .
בכי בלתי נשלט
אסי הוכר כחלל של כוחות הכיבוי וההצלה. בדיון שנערך שבוע לאחר מותו בוועדת המשנה לכבאות והצלה של הכנסת, אמרה ראש הוועדה ח"כ נאוה בוקר (שאיבדה את בעלה, תנ"צ ליאור בוקר, בשריפה בכרמל) ש"מותו הוא תוצאה של היעדר טיפול. יכולנו להציל אותו". בדיון השתתף גם נציב הכבאות, רב טפסר דדי שמחי, שאמר כי קיים מענה, אך הוא אינו מספיק, והבטיח לשפר. "הקשבתי לדיון וכעסתי", אומרת נטלי. "למה אסי היה צריך למות בשביל שכולם ידברו על זה? הרי חודשים ראו שהוא לא מתנהג כרגיל. מצד אחד הפריטו את שירותי הכיבוי, הצמידו אותם למשרד לביטחון הפנים, פתחו תחנות וגייסו כבאים, אבל מה קורה עם הנפש שלהם?".
איך לדעתך אפשר לעזור להם?
"להקים מערך טיפול ולחייב אותם לעבור טיפול. כמו שהם הולכים לקורס כל רבעון, שילכו גם לפסיכולוג מנציבות הכבאות. אם אסי היה מטופל בזמן, זה היה נמנע. הוא היה מבין שהוא לא לבד ושזה טבעי שיחווה את הטראומות שחווה. אני חולמת שיקימו מערך על שמו, שהמוות שלו לא יהיה לשווא. יש בי צורך לתת מעצמי, אולי אקים קבוצת תמיכה לנשות הכבאים, שידעו לזהות את הסימנים שאני ראיתי. זו הפעם הראשונה שכבאי מת בגלל פוסט־טראומה, בעולם זה מוכר – עשו מחקר על זה שכבאים פוסט־טראומטיים מתאבדים. בארץ אסי הוא הראשון ואני רוצה שיהיה אחרון".
אסי מוכר כחלל של משרד הביטחון?
"לצערי לא. אנחנו לא שייכים למשרד הביטחון וזה הבדל גדול. מחכות לי מלחמות לא פשוטות מול הביטוח הלאומי, אני לא יודעת מה הזכויות שלי. אין גוף מלווה שדואג לי או לילדים. הכבאים והנציב הם משפחה שעוטפת אותנו, הכירו באסי כמי שנפטר בעת מילוי תפקידו ואני מעריכה אותם מאוד, אבל לכוחות הכיבוי אין אותן זכויות כמו לאנשי משטרה למשל".
ביום הזיכרון עליתם לקבר?
"זה עצוב שאת שואלת. בפתיחת אירועי הזיכרון, כשהנשיא הזכיר את גופי הביטחון ונפגעי פעולות האיבה ולא מנה את לוחמי הכיבוי, חשבתי שאני מתמוטטת. בכיתי בכי בלתי נשלט ללא הפסקה. יום הזיכרון הוא הכאב שלי בדיוק כמו של כל משפחה שכולה אחרת. האם כבאים שנהרגו בעת מילוי תפקידם שווים פחות מלוחמים בכוחות הביטחון האחרים?".
כעת מנסה נטלי למלא עבור הילדים את החלל שהותיר אביהם במשפחה. "תכננו לנסוע לאילת ובשבעה הילדים שאלו 'מה עכשיו? ניסע?' עניתי בלי לחשוב: 'ברור'. כשליאל שאל 'אבא לא יבוא איתנו?', שתקתי, והוא מיד מצא פתרון והציע שניקח את התמונה שלו. בסוף נסענו בפסח לרודוס.
"הבת הגדולה סיפרה לי שהבנות בכיתה מדברות על זה שאבא שלה התאבד, ואני רק שומעת את המילה התאבד ומתכווצת".
את אומרת לילדים את המילה "התאבד"?
"לא. בשבעה הלכתי לפסיכולוג, כי הרגשתי שאני, האישה החזקה, מאבדת את החוזק שלי. הוא אמר: 'כל עוד לא שואלים, אל תסבירי. אם ישאלו, תסבירי. הבת שלי עדיין לא שואלת מה זה התאבד".
קשה לתת הסברים במצב כזה.
"מאוד. את צריכה לשקול כל מילה שיוצאת מהפה. כל החיים אני אומרת להם 'תתמודדו', ופתאום אני לא יודעת איך להתמודד. הרבה יותר קל להגיד 'אבא נהרג במלחמה', וכשאדם חולה אפשר להיפרד ממנו. פה לא הייתה הזדמנות להיפרד. אז איזה הסבר אני אתן לילדים? הרי גם לי אין תשובות".
***
טפס"ר משנה יורם לוי דובר רשות הכבאות וההצלה מסר בתגובה: רשות הכבאות על לוחמיה ועובדיה משתתפת בצער משפחת אריה שהינה משפחה ותיקה במערך הכבאות.
נציב הכבאות רב טפסר דדי שמחי החליט לשים בעדיפות גבוהה את נושא הטיפול בטראומה וביוזמתו כבר ננקטו מספר צעדים מעשיים:
מונתה קצינת נפגעים, אושרו ללוחמי אש יותר מפגשים עם פסיכולוגים, בחודש יולי תפתח סדנה למגיבים ראשונים שבה ישתתפו כל הקצינים המבצעיים. מטרת הסדנה לתת למפקדים כלים שיסייעו באיתור לוחמים במצוקה נפשית.אחת הבעיות שצפה בעקבות התאבדותו של אסי הייתה שלוחמי האש נמנעו מלהתלונן על מצוקה נפשית מחשש שזה יפגע להם בעבודה/משכורת. מטרת הפעילות אותה מקדם הנציב היא לעודד את הלוחמים לפנות לפסיכולוג במקרה של טראומה ואמנם אנו מזהים עליה במספר הפניות. אנו משוכנעים כי הפעולות שכבר ננקטו ואלו שעוד ינקטו יאפשרו לתת מענה מהיר ומקצועי לכל עובד במערך הכבאות שנקלע למצוקה נפשית.
עוד נמסר כי, על פי דין, חוק הנכים-תגמולים ושיקום (תשי"ט-1959) וחוק משפחות חיילים שנספו במערכה-תגמולים ושיקום (1950-תש"י) אינם חלים על עובדי הרשות הארצית לכבאות והצלה.
