לאשה

    הסודות שאלישבע גילתה כשהיא פתחה את תיק האימוץ

    כשאלישבע שלמון החליטה לפתוח את תיק האימוץ היא נתקלה בקשיים לא צפויים. בסופו של דבר הצליחה לפגוש רק את דודיה הביולוגיים, שחיכו שנים לטלפון ממנה

    אלישבע שלמון. "נוצר בלבול: הרי יש לי הורים שגידלו אותי, וישנם הדודים שלי שיש בינינו קשר דם, אבל איפה הייתם עד היום? מצאתי את עצמי מוציאה עליהם את הכעס על המסירה לאימוץ. לא הייתה בי החמלה שיש בי היום" (צילום: דפנה טל)
    אלישבע שלמון. "נוצר בלבול: הרי יש לי הורים שגידלו אותי, וישנם הדודים שלי שיש בינינו קשר דם, אבל איפה הייתם עד היום? מצאתי את עצמי מוציאה עליהם את הכעס על המסירה לאימוץ. לא הייתה בי החמלה שיש בי היום" (צילום: דפנה טל)

    בגיל 32 הצליחה אלישבע שלמון לסגור מעגל, וראתה לראשונה את תמונתה של אמה הביולוגית. מי שהראה לה את התמונה היה דוד שלה, אח של אמה ז"ל. "הדבר הראשון שהוא אמר לי כשנפגשנו היה 'אתן דומות'", היא משחזרת. "כשראיתי את התמונה, בבת אחת קיבלתי תשובות להרבה שאלות שרצו לי במשך שנים בראש".

     

    מאז אותה פגישה מרגשת עבר כעשור. בינואר האחרון עבר תיקון לחוק האימוץ, המאפשר לחשוף בתקשורת את זהותם של מאומצים קטינים, ושלמון מרגישה ש"התיקון הזה הוא הקלה לילדים מאומצים. חשוב לי להעביר מסר לאנשים שבחרו למסור את ילדיהם לאימוץ. כשאתה יודע שיש אימוצים מוצלחים, יש בזה נחמה".

     

    ילדות

    אמרו שאשב על כיסא גלגלים

     

    שלמון, שמתגוררת כיום בבת־חפר, נולדה לפני 42 שנה. הוריה המאמצים, ברוך ודפנה הנס, היו הורים לילד בן שלוש והתקשו להביא לעולם ילד נוסף. הם הגישו בקשת אימוץ לשירות למען הילד, "ויום אחד, ללא שום הודעה מוקדמת, קיבלו שיחת טלפון: 'בואו לבית החולים, ממתינה לכם תינוקת בת עשרה ימים'. לא היה איפה להשאיר את אחי, אז הם לקחו אותו איתם בתחבורה ציבורית מהבית בבת־ים לבית החולים בירושלים. כשהגיעה האחות והניחה אותי בידיים של אמא, ההתרגשות הייתה גדולה. היא התחילה את היום בלי תינוקת וסיימה אותו כאמא לבת".

     

    המשפחה המאושרת חזרה הביתה. חלפו כמה שבועות, ואמה של שלמון הבחינה שלתינוקת יש בעיה ברגליים. "כשחיתלה אותי, היא ראתה שהרגליים לא נפתחות כמו שצריך. בבדיקה אצל

    "אני לא דומה להורים, וכשהייתי הולכת איתם, בעיקר עם אמא, והיו אומרים 'אתן לא דומות', אמא מיד הייתה עונה 'היא מאומצת'. לא הייתה בעיה לדבר על זה"

     הרופא הוא אמר לה: 'עזבי את הרגליים, יש לה בעיה בדם'. משהו בצבע שלי לא נראה לו. אושפזתי והתברר שסבלתי ממחסור בברזל וכדוריות דם, ובנוסף אובחן שאני סובלת מ־CDH, בעיה מולדת במפרק הירך. אמרו לאמא שלא אוכל ללכת ושכל החיים אשב על כיסא גלגלים.

     

    "אמא שלי לא הרימה ידיים, היא הודיעה שלא תוציא אותי מבית החולים עד שלא יעשו ניסיון אמיתי לתקן את זה. הרופאים הודיעו לה שהבעיה חמורה וזה לא ילך, אבל אמא עקשנית ובסוף נותחתי. הייתי מאושפזת אז כמה חודשים טובים, ומאז נותחתי שלוש פעמים".  

     

    בניגוד לתחזית הקודרת של הרופאים, כעבור שנתיים החלה ללכת. "אמא השקיעה בי מאוד. עברנו מבת־ים לרחובות ואחר כך לראשון־לציון, ואמא הייתה נוסעת איתי באוטובוסים לאסף הרופא. זכיתי בהורים מדהימים".

    "כיום אני לא יכולה לרוץ או לעשות אירובי, ובהריונות נדרשתי להיות בשמירת היריון. בעתיד אצטרך להחליף את המפרק, אבל זה לא סיפור".

     

    במה הם עסקו?

    "אמא לא עבדה באותה תקופה. כשגדלנו, היא עבדה כמזכירה בכירה בלשכת נשיא מכון ויצמן, ואבא, שהוא טכנאי כימיה, עבד במכון שורק".

     

    על אף הניתוחים שעברה והמעקב הרפואי הצמוד, הייתה שלמון ילדה ספורטיבית. "רקדתי בלט, שיחקתי כדור־יד, הייתי בנבחרת אתלטיקה, כל מה שאמרו שאסור לי, עשיתי. גם כשאמרו שזה מסוכן שאכנס להיריון, עשיתי להם 'נה' באצבע ונולדו לי ארבעה ילדים".

     

    תמיד ידעת שאת מאומצת?

    "כן, זה היה נושא פתוח בבית. אני לא דומה להורים, וכשה

    "כילדה, כשהייתי מקבלת שמלה חדשה הייתי אומרת: אותה אלבש לפגישה עם האמא הביולוגית. אמרו לי שהאבא נפל במלחמה, ובימי הזיכרון הייתי מדמיינת איך אני מגיעה למשפחתו ומספרת שאני הזכר שנותר ממנו"

    ייתי הולכת איתם, בעיקר עם אמא, והיו אומרים 'אתן לא דומות', אמא מיד הייתה עונה 'היא מאומצת'. לא הייתה בעיה לדבר על זה".

     

    מה הבנת מזה כילדה קטנה?

    "הסבירו לי את החלק הטכני: אמא ואבא לא יכלו להביא ילדים לעולם, אז החליטו לאמץ. הם ידעו פרטים מתוך תיק האימוץ: שהוריי הביולוגיים היו צעירים מאוד ולא היו נשואים, שהאבא נפל במלחמת יום כיפור ולכן האם החליטה למסור אותי לאימוץ. אני זוכרת את עצמי כילדה, מקבלת שמלה חדשה ואומרת: 'אותה אלבש לפגישה עם האמא הביולוגית', אבל באותם ימים היא פחות העסיקה אותי. הרגשתי אז שהיא זו שמסרה אותי לאימוץ וזו הבעיה שלה. מי שהעסיק אותי היה האבא שנפל, סביבו הייתה הרואיות מבחינתי. בימי הזיכרון הייתי מדמיינת איך אני מגיעה לבית של המשפחה שלו ומספרת להם שאני הזֵכֶר שנותר ממנו. כל יום זיכרון היה עבורי משמעותי. תמיד הייתי חושבת מה היה קורה אם הוא לא היה נופל ואם הם היו מתחתנים, למרות שיש לי משפחה מהממת".

     

    איך ההורים הגיבו לזה?

    "זה נראה להם טבעי. הכינו אותם לכך שילד רוצה לפתוח את תיק האימוץ. אמרו להם שאצל מאומצים יש חור שחור ושהם מבקשים לסגור מעגל, כך שהם ידעו שיגיע יום וזה יקרה".

     

    שלמון עם אמה המאמצת דפנה הנס (צילום: דפנה טל)
      שלמון עם אמה המאמצת דפנה הנס(צילום: דפנה טל)

       

      פתיחת תיק האימוץ

      המכתבים שאמא כתבה

       

      היום הזה הגיע כשהייתה בת 19. את הלימודים בתיכון סיימה בהצטיינות, בצבא שירתה כמש"קית הוראה, ואז החליטה לפתוח את תיק האימוץ ופנתה לשירות למען הילד. "נקבעה לי פגישה עם עובדת סוציאלית שביקשה לבדוק מה המניעים שלי, ואם אני במצב נפשי שיוכל להכיל את זה. אחר כך הוציאו את התיק מהארכיון וקראו לי לפגישה נוספת. זה היה ביפו והלכתי עם אמא".

       

      איך הרגשת לפני כן?

      "זה היה נורא מרגש. את לא יודעת מה מחכה לך ומה יש בתיק. קיוויתי שמעבר לפרטים הטכניים יהיו שם מכתבים. לאורך השנים את בונה לעצמך סיפור שנעים לך לחיות איתו - על כמיהה, על חרטה, על כך שלא שהם לא רצו, אלא לא יכלו, משהו שיגרום לך להיות שלמה יותר עם עצמך. עם כל הציפייה הזו הגעתי לפגישה, ופותחים את התיק, ודבר אינו ממתין לי שם".

       

      מה כן ידעו לספר לך?

      "שהאמא עדיין רווקה ושהאבא הוא חייל שנהרג. שאלו אם אני רוצה לפגוש אותה. רק אחרי שנים, כשפגשתי את הדוד שלי, התברר שאמא כתבה לי מכתבים לאורך השנים, אבל מסיבה לא ברורה הם נעלמו. שמעתי ממנו שאמא מאוד התגעגעה אליי ושהרבה פעמים היא הייתה יושבת ובוהה, וכשהיה שואל אותה, סיפרה שהיא חושבת עליי - מה קורה איתי ואם עשתה נכון או לא. זה מרגיע ונותן תחושה שהייתי רצויה, שנסיבות החיים הן שהובילו אותה. הייתי מוכנה לשלם כדי שיהיו לי מכתבים ממנה. זה פספוס אדיר. אני לא יכולה להסביר את הכמיהה לראות את הכתב שלה, לקבל ממנה מילים, תחושות, רגשות ממקור ראשון ולא מסיפורים שעברו עיבוד. מכתבים זה קצת לקבל אותה.

       

      "התאכזבתי גם לגלות שהיא עדיין רווקה, רציתי שתמשיך הלאה, שתתקדם בחיים. מבחינתי זה היה סימן שזה לא הזמן ללכת ולהיפגש איתה".

       

      למה?

      "אם יש לה משפחה והיא בנתה עולם חדש, נוכל לדבר ואז להחליט על טיב הקשר. אם היא עדיין רווקה בלי ילדים, יש כאן איום על הקן שלי ועל ההורים שלי שלא רציתי להתעסק איתו בגיל 19. הודעתי שאני לא מעוניינת בפגישה והלכנו. למעשה סגרתי את זה והמשכתי הלאה".

       

      גילוי מעציב

      האם נפטרה, שם האב שגוי

       

      חלפו חמש שנים. שלמון למדה בחוג להפרעות תקשורת באוניברסיטת תל־אביב ועבדה במוקד העירוני בראשון־לציון, שם פגשה את רמי, שהפך לבעלה.

       

      סיפרת לו שאת מאומצת?

      "ברור, מעולם לא הסתרתי את זה. נורא נוח להיכנס לחברה חדשה ולספר את זה, זה נושא שיחה פיקנטי שתמיד מסקרן את כולם".

       

      לפני החתונה, בתמיכת רמי, החליטה לשוב אל השירות למען הילד. "הבנתי שאני הולכת להתחתן, תכף ייוולדו לנו ילדים, ורציתי לדעת מה המטען הגנטי שלי, אם יש דברים שאני צריכה להיזהר מהם. הפעם זה הגיע ממקום שלם ונכון".

       

      אלא שבפגישה קרה דבר לא צפוי. "באתי עם רמי, העובדת הסוציאלית התחילה לפשפש בתיק, וראיתי שהיא נבוכה. אני לא יודעת להסביר למה, שאלתי אם האמא בחיים, וכשהתשובה הייתה שלילית, פרצתי בבכי ואמרתי: 'פספסתי אותה'".

       

      התשובה שקיבלה היממה אותה. נאמר לה שהאמא נפטרה כשהייתה בת 11, וזה לא היה רשום במרשם האוכלוסין, אז לא יכולנו לדעת.

       

      נשמע הזוי, מה קרה שם?

      "לא ברור, אני רק יודעת שזה גמר אותי לגמרי, המחשבה שהייתי בציפייה למשהו שיכול היה להיחסך ממני. כעסתי מאוד, ומרגע זה, ראש השירות הודיעה שהיא לוקחת את התיק שלי תחת חסותה".

       

      מה שמעת ממנה?

      "היא נתנה לי את השמות הפרטיים של ההורים הביולוגיים, וסיפרה לי שיש לאמא אחים שלא יודעים על קיומי. בתיק היה דוח של העובדת הסוציאלית שטיפלה בה, שיכלו לחשוף בפניי אחרי מותה. מהדוח עלה שהיא נכנסה להיריון כשהייתה חיילת, גילתה על כך כשהייתה בחודש שישי, והופנתה על ידי מש"קית ת"ש למעון לנערות במצוקה. בגלל הבלגן של אחרי מלחמת יום כיפור, בבית שלה חשבו שהיא נדרשה להיות הרבה בצבא. היא נעדרה מהבית למשך שלושה חודשים".

       

      איך הרגשת כשיצאת מהפגישה?

      "הייתי מבולבלת מאוד, מרוסקת, אבל עם שמות פרטיים של האמא ושל האבא שלא חשפו בפניי קודם, כי חשבו שהאמא חיה. אמרו לי שהיא נתנה לי שם. מצד אחד, העובדה שנתנו לי שם הראתה על חיבור שהיה לה כלפיי ומצד שני, הייתי מאוכזבת וכעסתי על כך ששברו לי את החלום. יכלו לחסוך לי חמש שנים של חלומות והתחבטויות".

       

      הפעם, בשונה מהפגישה הראשונה, הרגישה

      "המחשבה הראשונה שעברה לי בראש כשילדתי את הבן הבכור הייתה, איך בכלל אפשר למסור ילד לאימוץ? זו מחשבה שיפוטית מהמקום הבטוח שבו אני נמצאת,ועדיין זה היכה בי"

       שלמון שעליה להוסיף ולהתחקות אחר עברה. היא לא פנתה למשפחתה הביולוגית, "כי חשבתי שאם לידתי נשמרה כסוד, אני לא יכולה לבוא ולהגיד להם: 'הבת או האחות שלכם ילדה תינוקת, וזו אני'".

       

      אבל הרצון לדעת בעבע בה, והיא פנתה לקצין העיר בתל־אביב. "כשנופל חייל מעדכנים שם את השם והכתובת שלו. ישבתי על הרצפה, חיפשתי את השם של האבא בספרים שחורים גדולים - זה שם נדיר, ומצאתי בחור אחד כזה שנפל באוקטובר 1973. אני נולדתי בספטמבר שנה אחר כך, אז הבנתי שמשהו פה לא הגיוני, שהשם שנתנו לי אינו של אבי הביולוגי".

       

      אז למה נכתב בתיק שם שגוי?

      "בשירות למען הילד אמרו שהיה נהוג שנשים שמוסרות לאימוץ אומרות דברים כאלה. לימים, כשפגשתי את הדוד שלי, התברר שבאמת היה לה חבר שנפל במלחמה. היא הייתה מאוד קשורה אליו ונהגה לעלות לקברו".

       

      מה עשית כשהבנת שבעצם אין לך בדל מידע לגבי אביך?

      "לא ידעתי מאיפה להתחיל לחפש. בשלב הזה חוסר האמון שלי בשירות למען הילד היה גדול, לא רציתי לעשות שום דבר דרכם. הם שבו והציעו שאפנה למשפחה הביולוגית של האמא ואני לא רציתי. ידעתי שהיא נפטרה ושאם אמתין עוד זמן, אולי לא יהיה לי לאן לפנות, ובכל זאת לא עשיתי דבר".

       

      "זו חתיכת טלנובלה - לדפוק למישהו בדלת ולהגיד: 'שלום, אני האחיינית האובדת'" (צילום: דפנה טל)
        "זו חתיכת טלנובלה - לדפוק למישהו בדלת ולהגיד: 'שלום, אני האחיינית האובדת'"(צילום: דפנה טל)

         

        פגישה מרגשת

        איש דתי ועוגת קצפת

         

        השאלות שנותרו ללא מענה הוכנסו עמוק למגירות הלב, ושלמון פנתה ללימודי תואר שני בהפרעות תקשורת, החלה לעבוד כקלינאית תקשורת ובהמשך פתחה קליניקה. במקביל נולדו שניים מילדיה, עמרי (15) ואיתי (12.5). "המחשבה הראשונה שעברה לי בראש כשילדתי את הבן הבכור הייתה: 'איך בכלל אפשר למסור ילד לאימוץ אחרי היריון וציפייה?' את מרגישה אותו בועט וזז, מקבלת אותו לידיים ויודעת שהוא שלך, אז למסור אותו? זו מחשבה נורא שיפוטית מהמקום הבטוח שבו אני נמצאת, ועדיין זה היכה בי. המחשבה הזו גילמה בתוכה כעס כלפי האם שילדה אותי, על עצם הנטישה”.

         

        אילו רגשות נוספים עוררה בך האמהוּת?

        "זה התחיל בשלב ההיריון, לא היה לי מושג בנוגע למטען הגנטי: אולי התינוק יצא בהיר? אולי כהה? ואיזה עיניים יהיו לו? כל היריון הוא ציפייה דרוכה, ובאמת כל ילד שלי נראה אחרת: עמרי שטני עם עיניים ירוקות, איתי ג'ינג'י בעל עיני דבש, יאיר (עשר) בעל שיער חום ועיניים ירוקות ותמרי (חמש וחצי) בלונדינית עם עיניים כחולות, ואני חושבת לא פעם מאיפה הגיעו כל הצבעים האלו".

         

        עוד לפני שילדה את בנה השלישי סיפר לה בעלה, שהוא עורך דין המתמחה בדיני משפחה, ששמע הרצאה של שופטת על פתיחת תיקי אימוץ. "כשרמי הסביר לי איך ליצור קשר עם המשפחה

        הדוד הביולוגי: "כשאלישבע נולדה החזקתי אותה ואמרתי לאחותי שלמחרת אוציא את שתיהן מבית החולים. הופתעתי כששמעתי שהתינוקת נמסרה לאימוץ"

         הביולוגית של האמא, החלטתי שאני עושה את זה. פניתי לבית המשפט, הגשתי בקשה והתהליך היה מהיר. כשההורים כבר לא בין החיים, אפשר לפנות למי שכן נשאר. מצד אחד, את נורא רוצה להכיר את בני המשפחה ולקבל תשובות ומצד שני, זו חתיכת טלנובלה - לדפוק למישהו בדלת ולהגיד: 'שלום, אני האחיינית האובדת'. איך הם יקבלו את זה?".

         

        כשהבינה מהשירות למען הילד שלאמה יש רק אחים בנים, החליטה לפנות לבן הבכור. "כשנציגי הרווחה התקשרו לדוד שלי, הוא ענה: 'איפה הייתם? אני מחכה לטלפון הזה כבר 30 שנה'".

         

        את הפגישה עם הדוד לא תשכח לעולם. "הוא רצה שניפגש כמה שיותר מהר. הגעתי עם רמי והוא הגיע עם אשתו, כל אחד מאיתנו הוכנס לחדר אחר כדי שלא ניפגש בטעות במסדרון ותיווצר סיטואציה מביכה, ואז נפגשנו. ראיתי מולי איש דתי עם זקן ארוך. מאחר שהוא דתי הוא לא יכול לגעת בי, ואת החיבוק שרצה לתת לי העניק מאוחר יותר לרמי בעלי. ישבנו שנינו לבד בחדר, הוא הסתכל עליי ואמר: 'כן, דומה'. בידיים היו לו שתי תמונות שלה. ביקשתי לדעת עליה הכל".

         

        הדוד, שאינו רוצה להיחשף בשמו ובתמונתו, מספר: "אחותי הייתה צעירה ממני בכמה שנים, אבל הקשר בינינו היה קרוב. המחזור החודשי שלה היה לא סדיר ולכן היא גילתה שהיא בהיריון רק כשהייתה בחודש שישי. היא הייתה חיילת והצבא סידר לה חדר במעון לנערות. חודש אחרי שהיא עברה לשם פגשתי אותה, הפגישה הייתה מרגשת. היא סיפרה על החבר שנהרג בתעלה, ועל כך שהתכוונו להתחתן. ההורים שלו הכירו אותה, ולכן סיכמנו בינינו שכשתלד ניקח את התינוק אליהם ונשמע מה הם רוצים לעשות. הייתי מבקר אותה כל שבוע".

         

        הדוד מספר שביקר את אמה יום אחרי הלידה. "לא אשכח את זה. החזקתי את אלישבע בידיים ואמרתי לאחותי שלמחרת אבוא ואוציא את שתיהן מבית החולים. למחרת, כשאחותי סיפרה שהתינוקת נמסרה לאימוץ, הופתעתי. במשך שנים חיפשנו אותה ללא הצלחה, ולפני מותה היא ביקשה ממני שאפסיק לחפש ואמרה: 'תן לה לגדול, בסוף היא תבוא אליך לבד ואז תוכל לספר לה הכל'".

         

        שלמון: "רציתי לדעת על האופי שלה, על דברים שאהבה, והדוד סיפר שהייתה חייכנית, נדיבה ועסוקה בלתת. תמיד היו סביבה חברים, היא אהבה לבלות, ובכל דבר שסיפר מצאתי את עצמי. הוא שאל עליי ועל ההורים שלי ושמח לראות שאני במקום טוב.

         

        "הבנתי ממנו שאיש מהמשפחה אינו יודע עליי ושהוא לוקח על עצמו לספר להם. חזרתי הביתה עם שתי התמונות וכל הדרך שתקתי. פתאום הדלתות המסתובבות של חיי קיבלו משמעות: אם לא הייתי נמסרת לאימוץ, הייתי גדלה בשכונה ענייה. האמא הביולוגית שלי הגיעה מבית עני, כך שלא הייתי זוכה בהזדמנויות שהיו לי, בוודאי לא עם כל העניינים הבריאותיים שלי, שלא לדבר על חינוך, השכלה ואמצעים".

         

        הוא ידע להגיד מי האבא?

        "הוא ידע על החבר שנהרג בצבא וחשב שהוא האבא, אך לא זכר את השם".

         

        הפגישה הבאה התקיימה בבית קפה לא רחוק מהמקום שבו התגוררה אמה הביולוגית. "זו הייתה שעת בוקר מוקדמת, בית הקפה היה ריק ופגשתי שם עוד דוד, אדם חם ולבבי, לא חרדי. רגע אחרי שנפגשנו הוא שאל אם אני רוצה להזמין עוגה, ועוד לפני שהספקתי לענות הופיעה מלצרית ובידיה עוגה ענקית עם קצפת וזיקוקים, ועל העוגה נכתב 'ברוכה הבאה למשפחה, אלישבע'. עוד לא התאוששתי מההפתעה הזו ומגיעה מלצרית נוספת ובידיה זר פרחים גדול. כמה דקות אחר כך הגיעה אשתו של הדוד עמוסת שקיות ובהן מתנות לילדים. מבחינתם, מהרגע הראשון אני הבת של אחותם. אין שאלות ואין חסמים. ועם זאת, כדי לשמור על פרטיותה המלאה של אחותם, הם בחרו שלא לשתף את הסביבה בהולדתי, אבל אנחנו בקשרים קרובים".

         

        אז איזה קשר יש ביניכם?

        "כשהם מגיעים לכאן הם תמיד עמוסים בסירים. אנחנו נפגשים בחגים ובסופי שבוע, אבל בעוד שהם רצו מיד שאהיה בת משפחתם, לי לקח זמן. קשר דם עדיין לא הופך אותנו למשפחה, משפחה זה מי שגידל אותי. נוצר אצלי בלבול: הרי יש לי הורים שגידלו אותי, להם אני חייבת את חיי, ויש את הדודים שלי שיש בינינו קשר דם,

        "חזרתי הביתה עם התמונות של האמא הביולוגית ושתקתי. הדלתות המסתובבות של חיי קיבלו משמעות: אם לא הייתי נמסרת לאימוץ, הייתי גדלה בשכונה ענייה ולא הייתי זוכה בהזדמנויות שהיו לי, בוודאי לא עם כל העניינים הבריאותיים שלי"

         אבל - איפה הייתם עד היום? מצאתי את עצמי מוציאה עליהם את הכעס שלי עליה, על עצם המסירה לאימוץ. במקום שהייתי בו אז, לא הייתה החמלה שיש בי היום".

         

        שלמון פנתה לטיפול ובשנה וחצי האחרונות היא גם לומדת שיטת ימימה. "בלימוד יש משהו מקבל שעושה את הדברים פשוטים יותר. מצד שני, הבנתי שיש משהו בסיסי בתהליך הפרידה של אמא מילד, שמשאיר חותם".

         

        תסבירי.

        "זה סוג של טראומה. גם אם אתה תינוק קטנצ'יק שלא מבין, כבר ברחם מי שנושא אותך מהסס לגביך: אשאיר או אמסור? ואז יש פרידה, והתינוק לבד בעולם - גם אם זה לזמן קצר, כמה ימים, אני חושבת שיש משקעים שנשארים וצריך לזהות אותם ולטפל בזה".

         

        איך ההורים שלך קיבלו את בני המשפחה החדשים שלך?

        "כשאין אמא ואבא זה פחות מערער על מעמדם. הם פגשו אותם בהזדמנויות שונות, ושמעו תודה גדולה והרבה הערכה על כך שגידלו אותי ועזרו לי להגיע למקום שבו אני נמצאת כיום. הם אנשים חמים שמאוד אהבו את אחותם, ומבני המשפחה אני שומעת רק מילים טובות עליה וכאב על שהלכה לעולמה בגיל צעיר. מבחינתי הרווחתי משפחה, יש לי דודים מהממים".

         

        הדוד: "אלישבע גדלה במשפחה מקסימה, מגיל צעיר סיפרו לה הכל ונתנו לה את הזכות להיפגש איתנו. המסר שלי לנשים שמבקשות למסור את ילדיהן לאימוץ הוא להתייעץ עם בן משפחה, חבר או פסיכולוג ולא להיכנע ללחץ שמפעילים גורמי הרווחה".

         

        החוליה החסרה

        לא בוער לי לחפש את אבא

         

        כיום שלמון משלימה את לימודי הדוקטורט באוניברסיטת תל־אביב בתחום התפתחות השפה, ומשתדלת להוקיר את מה שהחיים נתנו לה. "עניין האימוץ השפיע עליי כאמא. זה לא מובן מאליו שיש לי בת ולא מסרתי אותה לאימוץ. לאנשים מבחוץ זה נשמע הזוי, אבל היי, זה לא ברור! אני אומרת תודה על הבית, על היכולת להעניק. הילדים שלי מושקעים, אני מחכה להם מדי צהריים עם ארוחה חמה ונהנית מכל רגע".

         

        הם מכירים את סיפור האימוץ שלך?

        "כן, הם ראו את התמונה של האמא הביולוגית ומכירים את הדודים. עוד הרבה לפני שפגשתי את הדודים הקראתי להם את הסיפור על טרזן, ואמרתי להם שקאלה הגורילה היא סבתא דפנה שאימצה אותי".

         

        החוליה החסרה נשארה זהותו של אביך. את מתכננת לחפש אותו?

        "זה מה שהחיים זימנו לי, ואני מקבלת אותם. יש לי אבא שגידל אותי ולא היה בי צורך בוער ללכת לחפש. האמא היא העניין העיקרי: היא נשאה אותי, החליטה לשלוח אותי לאימוץ, ואולי האבא בכלל לא יודע, אז להתחיל עוד טלנובלה? לדפוק למישהו בדלת ולהגיד: 'שלום, אני הבת שלך?' אבל לפעמים מתעורר הדחף להפוך כל אבן כדי למצוא תשובה. אולי כשיגיע הזמן הנכון אצא לחפש אותה".

         

        השבוע בדוכנים
        (השבוע בדוכנים)
         
        הצג:
        כל התגובות לכתבה "הסודות שאלישבע גילתה כשהיא פתחה את תיק האימוץ"
        אזהרה:
        פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד