לקראת חנוכת ביתה החדש ביקשה מיכל קנר מאורחיה שלא יעניקו לה חפצים קנויים. במקום זאת היא ביקשה לקבל דברים מתכלים: אוכל, יין, סבון או נר. "נמאס לי מתרבות הצריכה המוגזמת", היא מסבירה, "אני לא קונה שום דבר. אפילו חומרי ניקוי ושמפו אני מייצרת בעצמי, וגם את גופי התאורה לבית החדש יצרתי לבד. הלכתי ליבואן של חלקי חשמל, קניתי אצלו את כל החלקים, למדתי מחבר חשמלאי איך מרכיבים אותם ויצרתי גופי תאורה יפים – כל אחד מהם ממש פסל!" .
הבית החדש שבו היא מתגוררת מאז חודש מרץ הוא למעשה אוטובוס ישן ששופץ. בהתחלה תכננה לעטר אותו מבחוץ במדבקות מנצנצות, אבל בסופו של דבר החליטה להסתפק בצבע חאקי רגוע כדי לא למשוך תשומת לב, "כי בכל זאת, כשבחורה לבד נמצאת באוטובוס, בפארק, בשדה פתוח או על חוף הים, לא כדאי לה לבלוט יותר מדי".
מנצרת־עילית למזרח אסיה
היא בת 47, ילידת ירושלים שגדלה בנצרת־עילית. כשהשתחררה מהצבא עברה לתל־אביב, ואחרי זמן מה החלה לעבוד בחברת נכסים ויחד עם חבר עשתה פרויקט לעיצוב דירה שעמדה למכירה. "הבית יצא מדהים, וכשהבנתי שיש כאן פוטנציאל, הצעתי למשרד אדריכלים שאעבוד שם בעיצוב דירות לדוגמה. בהתחלה עשיתי את זה ללא תמורה ובהמשך קיבלתי שכר טוב".
בגיל 25 החליטה לטוס לניו־יורק לביקור קצר. במטוס לידה ישב בחור ישראלי שעבד בחברת הייטק. "אני מדברת עם כולם, אז התחלתי לדבר גם איתו", היא מספרת. "השיחה הייתה נעימה, קבענו להיפגש בניו־יורק ונשארנו בקשר גם כשכל אחד מאיתנו חזר לתל־אביב. בהמשך הוא קיבל הצעת עבודה שמחייבת מגורים בסינגפור והציע לי להצטרף אליו".
כשהייתה בת 27 הם התחתנו בקפריסין ושבוע אחר כך טסו לסינגפור. "היינו שם שלוש שנים. הוא עבד בהייטק ואני עיצבתי למשרדי אדריכלים. אחרי שנתיים נולדה תמרה, בתנו הבכורה (היום בת 18), וחיינו חיים מושלמים. אין מילה יותר מדויקת מזה. בסינגפור אין סמים, אין פשיעה, אין מסטיקים, מערכות הבריאות והחינוך מעולות, התחבורה הציבורית מתוקתקת – תענוג. היה לנו בית גדול עם בריכה, עוזרת פיליפינית שגרה איתנו וכל הנוחיות.
"בשלב מסוים בעלי קיבל העברה לטייוואן, ואני שמחתי כי אני אוהבת שינויים. טייוואן היא אמנם ארץ קשה, והחיים יקרים מאוד, אבל גם שם היה לנו נוח ולמדתי סינית־מנדרינית".
מסלטים לאתר פיננסי
בהמשך עברו בני הזוג להתגורר בהונג קונג, שם נולדה בתם השנייה, גאיה (13). אחרי שלוש שנים עשו בני הזוג ובנותיהם רילוקיישן נוסף, בחזרה לסינגפור, לעשר שנים נוספות – הפעם בשירותה של חברת הייטק אחרת, עם תמורה כספית מכובדת עוד יותר. קנר חזרה לעבוד כיועצת במשרדי אדריכלים, למדה פנג שואי ועשתה תואר בעיצוב פנים. ואז הגיע שינוי נוסף. "באחד מהפרויקטים שבהם עבדתי, בקניון מאוד נחשב, לא הצלחתי למצוא אוכל טרי. האסייתים, גם בסינגפור, מבשלים או מאדים הכל, כולל חסות ופירות, ואני ממש התגעגעתי לסלט טרי. כששאלתי את ההנהלה אם יש מקום שמוכרים בו סלט, אמרו לי: 'תפתחי בעצמך'. חזרתי הביתה, חשבתי על זה שעה והחלטתי לעשות פיילוט: קניתי ירקות, פירות ורטבים בשוק הסיטונאי, הזמנתי חברים וביקשתי תגובות. הן היו לוהטות. כולם אמרו שממש חייבים כזה דבר".
לא חששת לקפוץ לתחום לא מוכר?
"ממש לא. אין אצלי מושגים כמו חשש או פחד, אפילו שלא ידעתי איך חותכים עגבנייה ובטח לא ידעתי לתחזק מלאי כדי שלא יתקלקל. בדקתי מחירים ועלויות, ובתוך שבוע חתמתי על חוזה שכירות מופקע של 10,000 דולר לחודש למקום שאורכו 12 מטר. ביקשתי מכמה חברות לבוא לעזור לי, וכל המכרים המערביים, שידעו מה
זה סלט טרי, התחילו להגיע. בהמשך הם הביאו קולגות אסייתים. התגובות היו נהדרות. בתוך שבועיים התחלנו לעבוד חזק. הסניף הראשון התגלה כהצלחה מסחררת. כל יום בצהריים השתרכו שם תורים ארוכים. אחרי שנה פתחתי עוד סניף ואחריו עוד אחד, ובהמשך פתחתי גם סניף שפעל כביסטרו והבאתי שפית ניו־יורקית. כולם היו מעוצבים יפה וגם היו הצלחה כלכלית. הרווחתי עשרות אלפי דולרים בחודש והרגשתי מלכה".
איך שילבת בין העסקים לגידול הילדות?
"בארבע השנים שבהן ניהלתי את המסעדות לא פסחתי אפילו על יום אחד עם הילדות. לקחתי אותן לגן ולבית הספר, החזרתי אותן הביתה והייתי איתן אחר הצהריים. מעולם לא חזרתי לעבודה אחרי השעה שלוש. על הבית הייתה מופקדת עוזרת פיליפינית שנדדה איתנו מארץ לארץ במשך 12 שנה".
אחרי ארבע שנים החליטה למכור את הרשת. "מבחינה עסקית הכי נכון למכור עסק כשהוא מצליח, וחשבתי שזה הזמן, מה גם שהגעתי לרוויה. מיציתי".
קנר נרשמה ללימודי הוראה והדרכת מורים בשלוחת אוניברסיטת קיימברידג' בסינגפור ובמקביל למדה תרפיה באמנות. "חשבתי לשלב את זה עם חינוך מיוחד והשתעשעתי ברעיון להקים מרכז הוליסטי לילדים, אבל לבעלי היה רעיון אחר: להקים אתר שמשווה בין מוצרים פיננסיים, כמו כרטיסי אשראי, משכנתאות וביטוח, כדי לבחור את זה שמעניק את השירות הטוב יותר. הקמנו אתר כזה, בעלי המשיך לעבוד בהייטק ואני עדכנתי את האתר מדי יום, עד שמכרנו אותו אחרי שנתיים".
בשלב ההוא החליטו בני הזוג להיפרד. "הגענו לעייפות החומר", אומרת קנר, "אבל נשארנו בקשר טוב. החלטתי אז לחזור עם הבנות לישראל. הן מסתדרות טוב בכל מקום, אבל ידעתי שיש נקודת אל־חזור, שעד אליה אפשר עדיין להשריש בהן את 'תבנית נוף מולדתנו' ולאפשר התחברות לסבא וסבתא ולשפה".
מבית מפואר לאוטובוס
היא חיכתה לתום שנת הלימודים כדי לבצע את המעבר. ליד המלון שבו התאכסנה היה "מלון קפסולות" יפני: חדר גדול מלא בתאי שינה המופרדים בווילונות, ובכל תא מזרן, מגבת, תאורה, מטען לטלפון, מחשב ומקום למזוודה. זה הכל. המקלחות היו משותפות. "התאהבתי בתוך שנייה ועברתי לגור שם. הסתובבתי בעיר נטולת כל והרגשתי הכי שמחה ועשירה בעולם. המינימליזם כבש אותי וידעתי שיום אחד אעיף מחיי את כל מה שמיותר בעיניי, מבלי לוותר על עבודות אמנות, היגיינה, אסתטיקה ושיק וכמובן – מטבח. פתאום זיהיתי שאני צריכה בעצם כל כך מעט. דווקא בגלל שגרתי לפני כן
בבתים גדולים ויפים עם בריכות ועוזרות צמודות, הרגשתי שעם המעט הזה, שבא מבחירה ולא מאילוץ, אני יותר שמחה. הבנתי שכל החומר והנצנצים שהיו לי קודם – אין להם ערך".
בספטמבר 2015, אחרי 18 שנים בחו"ל, חזרו קנר ובנותיה לישראל, לדירה שכורה מרווחת בהוד־השרון. לפני כשנה הבינה שלא נוח לה להיות "מקובעת בגיאוגרפיה", כפי שהיא מגדירה זאת. "החלטתי שאני רוצה מגורים גמישים, כלומר, לא להחליט איפה אגור אלא לבחור בכל פעם מחדש. די הצטערתי שאי־אפשר להזיז את הבית בכל פעם למקום אחר, אבל מהר מאוד הגעתי למסקנה שאפשר לבחור בית נייד. הסתכלתי בתצוגה של קרוואנים, אבל לא אהבתי את מה שראיתי, ואז נכנסתי לאתר יד 2 וגיליתי אוטובוס ששימש בעבר להסעת תלמידים ומישהו הציע אותו למכירה. "התקשרתי, ועוד באותו יום נסעתי לראות אותו בחדרה. מצאתי וולוו בן 15 במצב מצוין וקניתי אותו בכמה עשרות אלפי שקלים. ביקשתי מהמוכר להסיע אותו לסדנת בנייה של קרוואנים באריאל, שם ביקשתי להמיר אותו למגורים, ובמקביל התחלתי ללמוד נהיגה על משאית מעל 4 טון. עם הזמן שדרגתי את הרישיון לרכב משא כבד, שמאפשר לי לנהוג באוטובוס".
במהלך השנה וחצי מאז שחזרה ארצה הספיקה גם למצוא זוגיות חדשה. "אני בקשר עם בחור מהמם שעלה מארגנטינה", היא מדווחת, אבל מסרבת להוסיף עוד פרטים.
הוא מוכן לחיות איתך באוטובוס?
"אין מצב. רוב האנשים אומרים שיש באוטובוס־בית שילוב של צניעות והרפתקה, אבל הם בעצמם לא מוכנים לחיות בו".
ממה את מתפרנסת כיום?
"אני חיה מהשקעות. תיק ההשקעות שלי מכיל נכסים בעולם ומניב, ואחותי, שהיא השותפה שלי, מטפלת בכל. אני לא חיה בצמצום ואני בהחלט מפנקת את עצמי: אוכלת אוכל טבעוני במסעדות, הולכת לסרטים, מוציאה על דלק ועל הג'יפ שיש לי בנוסף לאוטובוס. אני לא מתקמצנת על עצמי, אבל אני אף פעם לא חוזרת הביתה עם שקיות של קניות ולא קונה ספרים אלא מחליפה בספרייה. הכל מסיבות אקולוגיות".
את מדברת על מינימליזם מסיבות אידאולוגיות, ומצד שני יש לך גם אוטובוס וגם ג'יפ. אין כאן סתירה?
"מינימליזם בעיניי זה לצרוך פחות. להיות קשוב למערך המים, החשמל, למחזר באדיקות, לא להשתמש בתרופות ולזכור שאנחנו צוברים זיכרונות מחוויות - לא חייבים לחזור עם שקית הביתה.
מערך התחבורה בישראל הוא לרעתו של האזרח, אחרת הייתי מתנהלת באופניים. עם כמות המכוניות ותאונות הדרכים, בחרתי את המכונית הכי בטוחה שאני יכולה לאפשר לעצמי. בטיחות, סטייל ומינימליזם כן הולכים יחד. לא חייבים שרוואל וראסטות. אפשר גם שמלה ועקבים".
מה אמרו בנותייך על המעבר לאוטובוס?
"אמרתי להן שאנחנו מחפשות פתרון מגורים מעניין יותר, והן שיתפו פעולה בהתלהבות. יש לכל אחת מהן פינה משלה באוטובוס. החברים של גאיה חושבים שחייה הם הרפתקה אחת גדולה, אוהבים לבוא אלינו, לצלות מרשמלו במיני־מדורות בחצר. תוך שנייה הם מרגישים בבית".
תשעה חודשים נמשכה הסבת האוטובוס לבית חלומותיה. עלות השיפוץ הגיעה לכ־300,000 שקל והיא מאושרת מההתוצאה. "אני פותחת חלון, מביטה החוצה ונהנית מהנוף, ובכל פעם אני יכולה לשנות את הנוף שמשתקף בחלונות שלי".
באוטובוס־בית הממוזג שלה, 30 מ"ר שעוצבו ברמה מפנקת של מלון יוקרה אקולוגי, יש לוחות סולריים שמתרגמים את חום השמש לחשמל, מכלי מים, חמישה מקומות שינה – חלקם במרחב הפתוח, כולל חדר שינה עם מיטה זוגית וארונות, שירותים, מקלחת, מטבח עם תנור גז ומקרר וגם מרקיזה חיצונית ורהיטי גן בריפוד צבעוני, כדי להציב בחוץ בעת חנייה בחיק הטבע. רוב הזמן היא חונה במקום קבוע – כרגע מדובר במטע עצי פרי ששכרה בהוד־השרון – ולפעמים גם מטיילת עם האוטובוס בסביבה.
מה עשית עם כל הרכוש, הריהוט ויצירות האמנות שהבאת מהמזרח?
"מכרתי ותרמתי הכל. את עבודות האמנות נתתי לחברות. לא השארתי לעצמי כלום כי אין לי איפה לאחסן. כשאני מתגעגעת לעבודה מסוימת, אני הולכת לבקר אותה".
