לאשה

    נופית שבח, מלכת החן לשעבר, על מחלתה: "אני כמעט לא מתפקדת"

    החיים של דוגמנית העבר אולי נראים מושלמים, אך אינם פשוטים. בראיון ראשון היא חושפת את התמודדותה עם תסמונת פיברומיאלגיה, הגורמת לה לכאבים עזים יומיומיים

    נופית שבח. מבחוץ לא רואים את הסבל (צילום: מאיר כהן)
    נופית שבח. מבחוץ לא רואים את הסבל (צילום: מאיר כהן)

    על המקרר במטבח של נופית שבח תלוי ציור של ארמון, ותחתיו - בכתב יד מלא תום, נכתב: "מלכה אמא את". את היצירה צייר בנה אריאל, שכבר הספיק לשמוע מהמורה שלו בכיתה א' שאמו הייתה פעם מלכת יופי.

     

    שבח אמנם לא הייתה מלכת יופי, אבל לא הייתה רחוקה משם: בתחרות מלכת היופי של "לאשה" ב־1999, שבה זכתה רנא רסלאן במקום הראשון וג'ני צ'רוואני נבחרה לנערת ישראל, קיבלה שבח את התואר מלכת החן. היא הייתה אז בת 17, וגם היום, בגיל 35, היא יפה ותמירה (1.80 מ' בלי עקבים).

     

    לכאורה יש לה הכל: בעל נאה, כלים נאים, דירה נאה וצמודת קרקע בשכונת רמת־חן ברמת־גן, ילדים מהממים - אריאל (6) ועידו (3) ויופי בלתי נגמר. רק דבר אחד מעיב על אושרה: תסמונת בשם פיברומיאלגיה (דאבת שרירים), שממנה היא סובלת מזה שבע שנים, ואובחנה רק לאחרונה.

     

    מדובר בתסמונת כרונית שסובלות ממנה בעיקר נשים (כ־90 אחוז). התסמונת פוגעת בשרירים ובגידים, ולעתים מאובחנת בטעות כמחלת פרקים, ומטופלת בהתאם. מאחר שהתסמונת כמעט ולא מתבטאת בממצאים רפואיים והזיהוי תלוי בעיקר בדיווחי החולה, היא קשה לאבחון. פעמים רבות הלוקים בה נתפסים בטעות כמי שלא באמת חולים (או חולים במחלה לא קשה במיוחד), מה שמוסיף לתסכול שלהם.

     

    1999: זוכה בתואר "מלכת החן" (צילום: ששון משה)
      1999: זוכה בתואר "מלכת החן"(צילום: ששון משה)

       

      "קוראים לזה המחלה השקופה", מסבירה שבח, "כי חיצונית לא רואים שום דבר שמעיד על הסבל. אני מסתכלת על התוצאות של הבדיקות ואומרת: 'משהו פה לא מסתדר, איך יכול להיות שהתוצאות תקינות יחסית ואני מרגישה ככה?' גם הסביבה לא כל כך מבינה אותי".

       

      מה לא מבינים לגבייך?

      "מה אני מרגישה ולמה אני כמעט לא מתפקדת. חברים מזמינים אותי לכל מיני אירועים ומפגשים ואני לא יכולה להתחייב, לא יודעת איך ארגיש בסוף היום, וזה מאוד לא נעים כי לכאורה הכל בסדר, אני לא נראית חולה. אי־אפשר להבין את זה. למשל, כשחברות הולכות להופעה של זמר שאנחנו אוהבות, אני צריכה לדעת איפה זה וכמה יש לי ללכת מהחניה, ובסוף אני תמיד מוצאת את עצמי נשענת על משהו כי אני כבר לא יכולה לעמוד. בחורף הכל הרבה יותר קשה".

       

      איך אובחנה המחלה שלך?

      "יש לתסמונת הזאת מרכיב תורשתי, ו'למזלי' גם אמא שלי

      "כשאני הולכת עם חברות להופעה אני צריכה לדעת איפה זה וכמה יש לי ללכת מהחניה, ובסוף אני תמיד מוצאת את עצמי נשענת על משהו כי אני כבר לא יכולה לעמוד"

       סובלת מזה. לקח לה 20 שנה להגיע לאבחון כי אין מודעוּת ויש גם רופאים שלא מאמינים בקיומה של התסמונת בכלל. אמא שלי במצב מאוד חמור, היא סובלת מכאבים יומיומיים עד כדי חוסר תפקוד וחוסר יכולת לישון".

       

      אם אמא שלך סובלת מאותו דבר, למה לקח לך כל כך הרבה שנים להגיע לאבחון בעצמך?

      "כי מגיל 19 יש לי פריצת דיסק שגורמת לי לכאבים עזים שמקרינים גם לאזור האגן, וחשבתי שזה מזה. מה לא עשיתי? התרוצצתי בין אורתופדים, חרשתי את כל מרפאות הכאב, הייתי אצל מטפלים אלטרנטיבים ומדקרים מכל הסוגים, עשו לי המון זריקות אפידורליות ולקחתי המון כדורים חזקים, כאלה שנותנים לחולי סרטן. כל הרופאים יצאו מנקודת הנחה שזה מפריצת הדיסק".

       

      מה הרגשת?

      "עייפות כרונית, כאבים עזים בכל חלקי הגוף וגם מצב נפשי לא פשוט. כל העצבים שלי חשופים, אני לא יכולה בכלל שייגעו בי. בכל לילה הלכתי למיטה והתפללתי שאצליח לישון לילה רצוף ושלא יכאב לי".

       

      יש גם מרכיב נפשי לתסמונת?

      "יש, אבל זה כמו הביצה והתרנגולת, לא ברור מה קדם למה. היה שלב שהלכתי לפסיכולוגית – ניסיתי הכל, אז גם את זה – והיא 'פיטרה' אותי אחרי ארבעה מפגשים, בטענה שהכל בסדר איתי ומה שעובר עליי לגמרי פיזי".

       

      איך אובחנת בסוף?

      "הגעתי לד"ר יעקב אבלין מאיכילוב, הוא עשה לי את כל הבדיקות מחדש ואמר לי: 'זה זה'. הראשונה שהתקשרתי אליה הייתה אמא שלי. אמרתי לה 'לקחתי ממך את הכל, וגם את זה'. היא לקחה את זה קשה, כי כאמור היא סובלת מכאבים איומים כל הזמן".

       

      המחשבה שתגיעי למצבה מפחידה?

      "זו תסמונת כרונית שלאו דווקא מחמירה. זה גם יכול להישאר באותו מצב, וזה מספיק קשה גם ככה. ימים יגידו. מפריע לי שזה נוכח כל הזמן".

       

      מה הכי מפריע לך?

      "אני חולת ניקיון, זו התרפיה שלי והבריחה שלי. טוב לי, רע לי – אני מנקה. עכשיו קשה לי לנקות את הבית כמו שאני אוהבת. והכי מפריע לי שאני לא האמא שאני רוצה להיות. אני מגיעה לקצה גבול היכולת. אתמול, למשל, הייתי עם הילדים בגינה, ישבתי על הספסל והבן הגדול ביקש שאנדנד אותו ופשוט לא הייתי מסוגלת לקום".

       

      "הכי קשה לי לראות מבטי רחמים. בגלל זה לא דיברתי עם זה עד עכשיו"  (צילום: מאיר כהן)
        "הכי קשה לי לראות מבטי רחמים. בגלל זה לא דיברתי עם זה עד עכשיו" (צילום: מאיר כהן)

         

        סיפור סינדרלה הפוך

        היא נולדה במושב שדה־דוד בחבל לכיש, בת שנייה מבין ארבעה לאתי ויעקב שבח - האם עקרת בית, האב נכה צה"ל כתוצאה מתאונה בשירות הסדיר. הרעיון ללכת לתחרות יופי עלה בגיל 16.

         

        "תמיד הייתי בין הגבוהות בכיתה, אבל לא מהג'ירפות, לא סבלתי מזה", היא משחזרת, "עד שבגיל 16 גבהתי בעשרה ס"מ בבת אחת ופתאום אמרו לי שאני נראית כמו דוגמנית. רציתי להגיע לעיר הגדולה ולהתפרנס מדוגמנות".

         

        התואר "מלכת החן" פתח לה דלת לקריירת דוגמנות, וכך הצליחה לממן את לימודי התקשורת במכללה למינהל, שאליהם התקבלה לאחר שקיבלה את הציון המופתי 721 בפסיכומטרי.

         

        בצבא היא לא שירתה. מכתב הפטור נחת בתיבת הדואר בביתה בעודה מדגמנת בתצוגות במילאנו. "גדלתי בבית ובסביבה שבהם הצבא הוא מאסט", היא אומרת. "רציתי להתגייס, ניסיתי להתנדב, אבל אז הייתה לי פריצת דיסק ראשונה, ככל הנראה כתוצאה מהגדילה המואצת, וכשהבנתי שאני לא באמת יכולה לתרום הרבה, ויתרתי ונסעתי לעבוד בחו"ל. היו ימים שעשיתי 12-10 אודישנים עם דוגמניות יפהפיות מכל העולם. מתחילת הקריירה ועד סופה, בכל פעם שהתקבלתי למשהו, הייתי מופתעת מחדש".

         

        2007: על שער "לאשה" (צילום: סשה שרבקוב)
          2007: על שער "לאשה"(צילום: סשה שרבקוב)

           

          את בעלה גלעד שטרנברג (41), בעל חברה לייעוץ ובקרה לפרסום בשלטי חוצות, הכירה דרך חברה משותפת שהייתה שותפתה לדירה. "הלכתי איתה אליו הביתה ואמרתי לעצמי 'הממ... הוא מוצא חן בעיניי', אבל ידעתי שזה לא רלוונטי כי אני טסה לניו־יורק עם כרטיס פתוח במטרה לעבוד שם. שכחתי אצלו את הטלפון, אז למחרת הוא בא אלינו להחזיר לי אותו, ועד היום הוא אומר ששכחתי בכוונה. זה לא נכון, אבל אין לי בעיה שיחשוב ככה, אם זה מה שגרם לכל הקשר שלנו והמשפחה שלנו לקרות".

           

          איך זה קרה בכל זאת, אם טסת לניו־יורק?

          "רצה הגורל ויום אחרי שהגעתי לניו־יורק נפלו התאומים. הייתי בקשר עם גלעד, הוא עבד אז במד"א וכמעט הגיע לשם עם צוות סיוע, אבל האמריקאים ויתרו על הסיוע ואני הבנתי במקביל שאין טעם להישאר בעיר ששום דבר לא קורה בה בגלל הטראומה והבלגן. חזרתי לארץ, ישר אליו. התחתנו תוך שנתיים, כשהייתי בת 22.

           

          "בחרתי באיש עבודה. גלעד הוא הסלע האיתן שלי. הוא מבין אותי גם כשאני לא אומרת כלום. מספיק שהוא שומע את הקול שלי והוא עוזב הכל ומתייצב בבית. זה סיפור סינדרלה הפוך: הוא התחתן עם סינדרלה וקיבל לכלוכית".

           

          25 אלף אירו שלא היו

          היא הייתה דוגמנית מצליחה ומבוקשת והובילה קמפיינים שווים לגוטקס, וולה, גולף וגדעון אוברזון ("התצוגה הראשונה והאחרונה שלי הייתה איתו"). בגיל 27 החליטה לפרוש, ורגע לפני כן השתתפה בריאליטי הבישול "המטבח", בהנחיית השף עזרא קדם. "הגעתי לגמר באופן מפתיע. לפני כן בסך הכל בישלתי קצת בבית, ומולי התחרו תותחים מקצוענים כמו סהר רפאל, שזכה בסוף.

           

          "ביום הגמר, שנערך באילת, הייתי בבית החולים יוספטל עם כאבי גב בלתי נסבלים בגלל פריצת הדיסק. בסוף נתנו לי כמה זריקות והגעתי לצילומים למרות שבקושי עמדתי על הרגליים".

           

          למה פרשת מדוגמנות בגיל 27?

          "היה לי כיף להיות דוגמנית, אני לא מאלה שמתנצלות על זה, אבל ראיתי שזה הולך ודועך, ולא רציתי להגיע למצב שלא רוצים אותי. הייתי הצעירה בדור של מלאני פרס, מיקי ממון וגלית גוטמן, וזה

          "היה לי כיף להיות דוגמנית, אני לא מאלה שמתנצלות על זה, אבל ראיתי שזה הולך ודועך, ולא רציתי להגיע למצב שלא רוצים אותי"

           היה הדור האחרון שבו דוגמנות נחשבה למקצוע. היינו דוגמניות מקצועניות, לא סלבס, אבל העולם השתנה ופליטי הריאליטי התחילו לתפוס את המקום שלנו. אני חולת שליטה, אז החלטתי לקחת את השליטה ולפרוש בגיל שנחשב באמת לשיא בקריירה של דוגמנית".

           

          היה איזשהו אירוע שגרם לזה?

          "לא משהו ספציפי, אבל פתאום נהיה הדבר הזה, 'להיות סלב', ומצאתי את עצמי צריכה למכור דברים אחרים מעבר למקצועיות שלי וזה לא התאים לי. מדורי הרכילות הרתיעו אותי. במשך 11 שנים שהייתי דוגמנית הייתה לי פרטיות ופתאום זה לא היה ככה. לא רציתי להיות חלק מזה. כשנסענו עם גדעון אוברזון לתצוגה בניו־יורק, אמרתי לעצמי: זה הרגע. מפה אפשר רק לרדת, כי תמיד יש יותר צעירות, ואני לא רוצה שיגידו לי לא. ואז עברתי אל מאחורי הקלעים והתחלתי לעבוד בסוכנות 'לוק' (לימים ADD) כבוקרית. המעבר היה קל כי המשכתי לעבוד עם אנשים שאהבתי".

           

          לא היה לך קשה להעביר עבודות שוות לדוגמניות אחרות, במקום לקחת אותן לעצמך?

          "לא, כי החלטתי שדי. אספר לך סיפור קטן: כשאריאל היה בן שבעה חודשים התקשרה אליי מישהי מהסוכנות ואמרה לי שחברה טורקית רוצה את שנינו למסע פרסום. יצאתי עליה בטלפון שאין סיכוי, שהילד רק בן שבעה חודשים ואין מצב שאני חושפת אותו לדבר כזה. אמרתי לה 'את מכירה אותי, איך בכלל את פונה אליי?' ואז היא אמרה: 'זה 15 אלף אירו לאמא ו־10,000 אירו לילד'. אז אמרתי: 'אה, אוקיי, מתי האודישן?' הלכתי באחד הימים הכי קרים של השנה עם אריאל לאודישן, והתקבלתי. אבל אז התחיל הבלגן עם טורקיה והם החליטו שהם לא לוקחים דוגמנית ישראלית".

           

          "חרשתי את כל מרפאות הכאב" (צילום: מאיר כהן)
            "חרשתי את כל מרפאות הכאב"(צילום: מאיר כהן)

             

            לא רצית להיות שחקנית או מנחה בטלוויזיה אחרי שפרשת, כמו כל דוגמנית טובה?

            "לא. זה לא אני, אני צריכה את השקט שלי. בשש השנים האחרונות הייתי לגמרי של הילדים, ועבדתי בחברה לפיננסים והשקעות. באוגוסט האחרון פרשתי, רציתי ללוות את אריאל בשנה הראשונה בכיתה א'. אחרי ארבעה חודשים כבר התחיל לדגדג לי מה הלאה. אני לא מאלה שיושבות בבתי קפה ומסתובבות בקניונים. בכל פעם ששואלים אותי מה את עושה אני אומרת 'אני עובדת מהבית'. אני מנקה, מבשלת, מסדרת. האמת היא שאני אוהבת את הבית".

             

            אז באמת מה הלאה?

            "הקמתי בוטיק מעצבים קטן בשכונת רמת־חן, בשם 'אליה', ולפיברומיאלגיה יש חלק לא קטן בזה. קשה להיות שכירה עם מחלה כזו, כי פעם את ככה ופעם את ככה. עם עבודה כזאת יותר נוח לשלוט בזמן שלי ובקצב העבודה, בלי לתת דין וחשבון לאף אחד.

             

            "בגלל מצבי היה לי חשוב שזה יהיה קרוב לבית, וכש

            "אומרים שאירובי מתון עוזר להרגיש יותר טוב, אבל בגלל פריצת הדיסק אסור לי לעשות אירובי, אז אני לא עושה כלום. גם על תזונה אני לא ממש שומרת, ותודה לגנטיקה"

            התפנתה חנות במרכז מסחרי ישר קפצתי על זה. אני מחזיקה בעיקר עיצובים של מעצבים ישראלים – דורין אטיאס וששון קדם ('פטיט דוריס'), נתלי אליאן ('נפתול'), שלי דהרי, דפנה לוסטיג ('המשקיפה'). חשוב לי לקדם נשים ואמהות. ואני גם רוצה לתת מענה לא רק לרזות שיכולות לקנות בלי למדוד, אלא לכל אחת בכל גזרה".

             

            יפה שאת מזדהה עם נשים שונות ממך.

            "זה נשמע מצחיק, ואני לא רוצה חלילה להתלונן, אבל יש גם מגבלות לגובה. כולם חושבים שאני נכנסת לחנות ולובשת מה שאני רוצה, אבל קשה לי למצוא מכנסיים, זה תמיד שלושת רבעי בלי כוונה, ואני בקושי מצליחה למצוא ז'קט שהשרוולים מגיעים בו עד הסוף. אומרים לי תפסיקי להתלונן, ואני יודעת שיש צרות גדולות יותר, מה שאני מנסה להגיד זה שגם לי לא פשוט לקנות בגדים".

             

            איך את כל כך רזה? את יכולה, במצבך, לעשות ספורט?

            "אומרים שאירובי מתון עוזר להרגיש יותר טוב, אבל בגלל פריצת הדיסק אסור לי לעשות אירובי, אז אני לא עושה כלום. גם על תזונה אני לא ממש שומרת, ותודה לגנטיקה".

             

            מה הכי קשה לך?

            "לבקש עזרה, להפגין חולשה, לראות מבטי רחמים. בגלל זה לא דיברתי על זה עד עכשיו".

             

            אם היית יכולה להעלים בן־לילה את כל הכאב, מה הדבר הראשון שהיית עושה?

            "הייתי לוקחת את שני הבנים למגרש כדורסל ומשחקת איתם עד שהם היו אומרים לי 'אמא, די, מספיק, אנחנו עייפים'".

             

            עשו מנוי ללאשה

             

             

            השבוע בדוכנים
            (השבוע בדוכנים)
             
            הצג:
            כל התגובות לכתבה "נופית שבח, מלכת החן לשעבר, על מחלתה: "אני כמעט לא מתפקדת""
            אזהרה:
            פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד