תמיד שואלים אותי איך היו הלידות שלי, מנסים לדלות ממני פרטים על רגע הלידה המקסים והמרגש ואני מחייכת חיוך בלתי מחייב. בגילוי לב אודה, שאצלי לידה נתפסת כסיוט, כרגעים שצריך לסיים אותם הכי מהר שרק אפשר ואם תרשו לי, מעדיפה לעצום את העיניים ושמישהו יקרא לי כשהכל מאחורי.

לכן, כשאני נתקלת בנשים שהופכות את הרגעים האלה לרגעים רוחניים, לחיבור רגשי, לרגעים שחייבים להנציח, עם היד על הלב, זה נוגע לי בנקודה פנימית. ואני שואלת את עצמי, האם החמצתי משהו?

את התינוק שלי עטפו בעיקר צרחות הזוועה של אמא

11 לידות ואפילו לא לידה אחת שהתכוננתי לה מעבר ל"דוקטור, תחלץ כבר את התינוק מתוכי וכמה שיותר מהר.

רטט של התרגשות חולף בי כשאני ניגשת לכתוב על נושא יקר ללבי. פתאום אני חוזרת שנים אחורנית, לימים בהם קבר רחל היה חלק בלתי נפרד מחיי. התגוררתי בילדותי בישוב בהרי יהודה. מדי יום, כשחזרתי מהלימודים, עליתי על קו 165, ירדתי בקבר רחל, התפללתי ומשם הגיעה הסעה לקחת אותי בחזרה הביתה. מי האמין אז שבית לחם, בה קנינו תפוזים בחורף וענבים בקיץ, תהפוך לעיר מקלט לטרוריסטים? שקבר רחל מהאיור המיתולוגי עם הבית ועץ הזית, יסתתר לו מאחורי מבצר ענק? לולא אנשים שאכפת להם גם היא הייתה נעלמת מקיומנו.

האישה שפתחה את הדרך

בזכרונות הילדות שלי מעורבבים זיכרונות רבים מקבר רחל.

העיניים שלי עדיין לכודות בדבק הנגרים של השינה. יש לי רק סדק קטן להביט דרכו ושם אני קולטת את הקטן, שהסתובב בחדר, כשלנגד עיניו מטרה אחת בלבד: להעיר אותי. לרגע אני עוצמת את העיניים שוב ומדמיינת שאפשר לחזור לעולם החלומות.

"אמא, טלפון". הקטן, בשפתו הדלה, מנסה להגיד לי משהו. "אני כבר קמה", אני עונה לבן השלוש ומתהפכת לצד השני. שעה אחר כך הטלפון מצלצל שוב. אותו מספר על הצג. חוזר על עצמו מספר פעמים, החל משבע בבוקר.

מוצאת את התשובה

אנחנו בעיצומו של חג סוכות, החג האהוב עלי. הוא זה שמסמל ומגדר את סוף חודש החגים הצפופים. "כן", עניתי למספר שלא זיהיתי. הקול מאחורי הקו נסער, מתנצל.

בראש השנה התפללתי. "נו, טוב", אתם בטח אומרים מתוך שעמום. "אישה שומרת מצוות, מתפללת בראש השנה. מה החידוש?" אבל כן, כבר שנים רבות שהתפילה שלי נעשית בין הטיטולים לבקבוקים, בין תקיעת שופר לבין סגירת מוסף חג - הייתי ממלמלת תפילה מרחוק.

רוחות של שנה חדשה באוויר

כנראה שהתפילות החטופות הללו פעלו את פעולתן, כי הנה, גדלו הקטנים והפכו לנערים חסונים, והנערות לעלמות חן, שיכולות כבר להשגיח על הקטנים, שגם הם הפכו לגדולים יותר ובפעם הראשונה מזה שנים, הלכתי לבית הכנסת והתפללתי תפילה ראויה לשמה, בלי הפרעות באמצע.