בראש השנה התפללתי. "נו, טוב", אתם בטח אומרים מתוך שעמום. "אישה שומרת מצוות, מתפללת בראש השנה. מה החידוש?" אבל כן, כבר שנים רבות שהתפילה שלי נעשית בין הטיטולים לבקבוקים, בין תקיעת שופר לבין סגירת מוסף חג - הייתי ממלמלת תפילה מרחוק.

רוחות של שנה חדשה באוויר

כנראה שהתפילות החטופות הללו פעלו את פעולתן, כי הנה, גדלו הקטנים והפכו לנערים חסונים, והנערות לעלמות חן, שיכולות כבר להשגיח על הקטנים, שגם הם הפכו לגדולים יותר ובפעם הראשונה מזה שנים, הלכתי לבית הכנסת והתפללתי תפילה ראויה לשמה, בלי הפרעות באמצע. זו לא היתה תפילה של בית, של יללות ("הוא הפך לי את הלגו" ו"תביאי לי עוד במבה") וזו לא היתה סתם תפילה, אלא תפילה בבית הכנסת בנוסח "קרליבך" בצפת.

הייתי רוצה לספר לכם על רוח נעימה של שנה חדשה שנשבה בין צמרות העצים שבצפת הקסומה, על האירוח הנפלא והאוכל המשובח במלון, על אווירה פסטורלית אוריינטלית שהתפתלה בינות לסמטאות, אבל אנחנו מדברים על תפילה ולכן אספר על מנגינות ערבות ותיבול מדויק של דברי תורה בין התקיעות, בלי מזגן, רק עם מאוורר שהפיץ אוויר חם בעיקר והתמזג עם קולו של החזן. ולא היה לי חם. המחשבות שרצו לי בראש, דווקא ציננו את הלב שלי והרחיבו אותו.

ניסיתי לחשב איפה הייתי לפני שנה בדיוק. זה הדבר הראשון שעלה לי בראש, אולי כי לראשונה מזה שנים, יש לי זיכרון מדויק איפה הייתי לפני שנה והיכן פסעתי ולא ידעתי כי בראש השנה ההוא, נקבעות עלי גזרות שמשפיעות לכל השנה כולה.

השנה שהכריחה אותי לחולל שינויים קיצוניים

בניגוד לעשרות השנים הנשכחות יחסית, שחלפו לפני השנה שעברה, אין לי ספק שהשנה הזאת תמיד תבלוט בערימת הזיכרון שלי. אני חושבת שזה הדבר הבולט ביותר בשנה החולפת, העובדה שאני זוכרת אותה היטב, בגלל מאורעותיה, כפי שנחרטו בזכרוני מההתחלה, דרך המשכה הקשה ועד לסיומה בארוחת החג שבה קברתי אותה סופית תחת ערימת מנות חג משמינות.

על השנה הזו אצביע ואומר: זו השנה שהכריחה אותי לחולל שינויים קיצוניים עם עצמי. זו השנה שדפקה לי בדלת וביקשה ממני לצעוד למחוזות אחרים. זו השנה שהפילה אותי וגם הרימה אותי, שקרצה לי בעין אחת ובעין השנייה התיזה עלי דיו. זו השנה שהכי הרבה נפגעתי בה והכי הרבה פגעתי באחרים.

לפעמים אני חושבת לעצמי, נניח שלא הייתי עושה שינויים והייתי מתעלמת מהרמזים ומאבני הדרך שהובילו אותי לאן שהובילו. מה היה קורה אז? הייתי נשארת באותו מקום: סופרת, עיתונאית, מג'נגלת ומספרת לכולם בגיחוך על הניסיון לשרוד בין הבית, לילדים, לעבודה, אבל השנה החליטה בשבילי אחרת ומצאתי את עצמי בהסבה מקצועית, בהסבה אישית, מסתחררת בין גילאי ההתבגרות בבית שמקיפים אותי ומזכירים לי שאני הומלסית היום, כל עוד הם השולטים בשטח ובין ההתבגרות הפנימית שלי.

משק כנפי שכינה באוויר

קרו הרבה מאורעות מסעירים לכל ישראל ואת זה אתם יודעים. אין צורך לסכם לכם את השנה בתחום המדיני / חברתי / כלכלי, אבל על כל אחד מאתנו עברו גם לא מעט דברים אישיים, שינויים, התפתחויות - ואצלי, השנה שחלפה חוללה שינויים ותמורות ענקיים.

אני העומדת בתפילה ומתפללת בראש השנה היא לא אותה מלי גרין שעמדה בראש השנה תשע"ה והתפללה (אם כי קצת פחות בפניוּת, כי הילדים היו קטנים יותר). אני משהו אחר. עברתי מטמורפוזה. לכאורה, יש לה רק ביטוי חיצוני בטייטל מקצועי שנוסף, אבל הוא השליך על כל החיים ומצאתי את עצמי מתחבטת, נחבטת והנה אני עומדת מול ארון הקודש הפתוח בבית הכנסת ואני רוצה להרגיש, כי עברתי כל כך הרבה ימים של: אני לא מרגישה כלום, הפכתי לבובת עץ שעושה את התנועות הנכונות, רק שהלב שלה, הרגש, קהה ממזמן. ועכשיו הוא נמס ומתעורר ורוצה וכוסף להרגיש ולחיות ולהיות.

לרגע אני כאן, רק אני והיקום והתפילה והמזמורים. פעימה פנימית גורמת לי להרגיש משהו, משק כנפי שכינה באוויר. אלו רגעים קסומים של בראשית, שבהם נקבע הכל ותפילה עולה, שרגעים אלה של תחילת שנה יבשרו טוב ובורא עולם יכתוב אותנו לשנה טובה ומתוקה, מבורכת בכל מה שכל אחד מייחל ומאחל.