"פתאום שמעתי 'בוּם' ואת הילדים צועקים במושב האחורי"

"הנה, תיכף הרמזור האדום יתחלף לירוק ואז ניסע", אני זוכרת את עצמי מסבירה לנועם הקטן, ממש שניה לפני שהרגשתי את הבוּם של הג'יפ שסטה מהנתיב הנגדי ושעט היישר אלינו, מבלי שהספקנו להניד איבר, בשבריר של רגע.

יום קניות של חורף

אני עוד זוכרת את אחר הצהרים ההוא, לפני שהכל השתנה, כשאני יוצאת עם ארבעה ילדים לקניות וסידורים, תוך שאני מוטרדת מכל כך הרבה דברים. הקולגה שעצבנה אותי בבוקר בעבודה, החיים התובעניים, הקושי בלנהל עסק עצמאי, הלימודים של המתבגרים, משבר גיל הארבעים... ובכל זאת, החלטנו לצאת לסיבוב נחמד ולבלות אחה"צ ביחד. אני עם הילדים, אבל המחשבות רצות מדבר לדבר, לא נותנות לי מנוחה. מתי אספיק להגיש את ההצעה ללקוח ומה עם המבחן מחר של המתבגרת הלחוצה?

ובמקביל, קניות מהנות של חורף עם הילדים: נעליים, מגפיים, בגדים, מעילים וסוודרים, מטריות וכפפות, צעצועים וכלי בית נחוצים. עברנו שעה ארוכה של הנאה. "אמא, את מרשה לי גם את הכירבולית? תראי, זה במבצע", רותי שאלה בעיניים בורקות ולכי תגידי לה לא. סיימנו את הקניות והילדים היו רעבים. השעה כבר שש. הבטחתי להם שתיכף אנחנו בבית. נסיעה קצרה של כרבע שעה וכולם מקבלים ארוחת ערב.

ואז זה קרה. השקופיות רצו כמו בסרט אימה. עמדנו ברמזור אדום. הנה, תיכף מתחלף, ילדים, תיכף אנחנו בבית. ואז... קראש, חבטה איומה שתלווה אותי כל חיי. זעקות, כריות אויר מתנפחות, זרמים על הפנים, משקפיים ופאה נוכרית שעפים ממני אל הלא נודע והעיקר: הילדים! הילדים הצועקים! צעקות מקפיאות דם, בזמן שאני, אמא שלהם, שנשבעתי לעצמי לשמור עליהם ולגונן עליהם מרגע לידתם, יושבת כלואה בחגורתי ברכב מעוך ולא יכולה לעזור ולהושיע.

רכב מעוך ואמא היסטרית

בתוך בליל הזעקות, הרכב המעוך והריח הנוראי שעלה מכריות האוויר שנפתחו, קיבלתי מתנה – רותי המדהימה בת התשע התעשתה ראשונה והצליחה להיחלץ איכשהו, תפסה יוזמה, שחררה את הקטנים מחגורות הבטיחות ומהבוסטרים, גררה אותם החוצה וצעקה לאנשים שברמזור שיצילו את אמא שלה, שבינתיים הפכה מכוסה בדם ומטושטשת.

עשרות אנשים טובים רצו לעברנו. עוברים ושבים, העומדים ברמזורים, אנשים שיצאו מתוך המכוניות להושיט עזרה. צפירות כוחות ההצלה והאמבולנסים חדרו מבעד לעשן שאפף אותי. מישהו חילץ אותי איכשהו מהרכב המעוך, חבולה וכואבת. "הילדים! הילדים!" צעקתי ושוב הבנתי, שקודם כל אנחנו אמהות, גם אם כואב לנו וגם אם אנחנו מטושטשות. הקטנים נצמדו אלי. התקשיתי לנשום. "אני חושב שנשברו לה צלעות", שמעתי את הפראמדיק אומר לאחד החובשים.

מהר מאוד הגיעו המסקנות, שאין כמו עם ישראל שלנו שמתגלה ביופיו. אני רוצה להודות לכל האנשים הטובים באמצע הדרך שעזרו לי להיחלץ מ"היה רכב", כמו שאנחנו קוראים לו ולחלץ גם את המסמכים שלי והמחשב הנייד. רוצה להודות לצוות הרפואי בחדר המיון ובטראומה בבית החולים 'שערי צדק' שטיפלו בנו כל כך יפה.

חבולים אך מאושרים

הגענו למיון אמא וארבעה ילדים כאובים ומבולבלים, כשנועם הקטן בוכה בהיסטריה: "היה בום גדול והמצח כואב לי! תביאו לי הרבה פלסטרים למצח שלא יכאב!" הרופאים והאחיות הרגיעו אותו במיומנות ובסבלנות רבה, עד שכולנו שוחררנו בבוקר שלמחרת.

דידינו הביתה חבולים אך מאושרים. עם כל התאונה הנוראה, נס גדול אירע לנו. אמנם אני עדיין חבולה, נפוחה ומיוסרת נוראות וסובלת מכאבי תופת ומצלע שבורה שלא מאפשרת לנשום כראוי, לצחוק או להשתעל ובוודאי שלא להתנייד בקלות – אבל זה נס שלא קרה משהו גרוע יותר.

אני מודה לאלוקים שכולנו כאן, בריאים וכמעט שלמים. זכרתי איך בחודש האחרון הלב שלי עלה וירד כמו רכבת הרים, בגלל ענייני החיים. כל כך הרבה דברים הטרידו אותי. ועכשיו? לא אקטר יותר על שום דבר. לא אכעס. לא אצעק. לא אתלונן. תמיד אזכור שהעיקר הבריאות וזו לא קלישאה. כל ההבטחות הנ"ל שהבטחתי לעצמי השבוע מכל הלב, כך אומרים לי יודעי דבר, יתפוגגו ויגוזו יחד עם הכאבים הנוראיים שעוברים עלי עכשיו וסופם קרב, אני מקווה.

יכול להיות. אנחנו בני אנוש ויש לנו נטייה בשעת כאב וייסורים או בזמן ניסיון קשה, לגמד את כל הדברים האחרים המציקים ולהבטיח לאלוקים וליקום שאם רק נחזור לעצמנו, נהיה המאושרים שבאדם; ניכנס לפרופרציות ונהיה האנשים הטובים בתבל. נראה...

ובכל מקרה, כרגע הכל פתאום מתגמד. שרק נקטר בבריאות. עכשיו, אחרי הסערה, אני מבינה שאלוקים הציב לי תמרור עצור ואמר לי: גברת, תחזרי לחיים האמיתיים, צאי מסרטי הלב המזויפים!