אחרי אובדן הבן, החליטה לעזור למשפחות אחרות לקום מהשבעה

לקום מהשבעה על בנך זו פעולה שנראית בלתי אפשרית. פסי מונק, הצליחה לקום ומיד אחר כך אפילו לעזור להקים אחרים. "אחרי השבעה המשפחה נשארת לבד"

מלי גריןפורסם: 18.02.16 07:49
שלמה, פסי, יהונתן ורעות (צילום: אלבום משפחתי )
שלמה, פסי, יהונתן ורעות (צילום: אלבום משפחתי )

נכנסתי למשרד שלה כששתינו מחייכות ושמחות ויצאתי ממנו אחרי המון דמעות. אי אפשר שלא להתרגש מהאישה הזו. אי אפשר שלא להצדיע לה על איך שהיא קמה בכל בוקר מחדש ולא רק קמה, אלא גם מקימה אחרים. "שמי פסי מונק, בת 46, תושבת גמזו, נשואה + ארבעה ילדים נפלאים. ציפי בת 23, יהונתן ורעות, תאומים בני 15 וגבי בן 14.5. כבר כמעט 6 שנים הוא בן 14.5. גבי נפטר ממחלת הסרטן, לאחר מאבק שנמשך עשרה חודשים בלבד". כך כותבת פסי בדף הפייסבוק שלה.

 

מינפה את השכול שלה לעשייה

ישבתי מול אמא מדהימה ואישה חזקה וניסיתי להבין איך הצליחה לקום מהשבר הכי גדול שיכול לפקוד הורה. ולא רק שקמה, אחרי שקמה היא גם הקימה את עמותת "קמים", אשר עוזר גם להורים אחרים לקום מהשבעה ולחזור לחיים. היא מינפה את השכול שלה לעשייה.

 

פסי מחייכת ועיניה הכחולות מתרחבות. "ידוע כי הורים שאיבדו ילדים מאמצים לעצמם את הליכותיו של הילד כאבן דרך לחיים. אבן הדרך שלי למנף את השכול לעשייה חיובית, היה גבי עצמו וצורת הסתכלותו על החיים", היא מתחילה לשתף אותי בסיפור האישי שלה.

 

"כחודשיים לפני פטירתו של גבי, הוא הפסיק להרגיש את הרגליים. מיד עשו לו בדיקת סיטי שהראתה כי חלה החמרה במצבו וכי יש גרורות לסרטן. הרופאים החליטו להחליף את הטיפול הכימותרפי לטיפול תומך, מאחר שלמעשה לא ניתן כבר לרפא אותו. באותו ערב, כשנותרנו הוא ואני לבד בבית ויזל (ההוספיס), אשר בתל השומר, גבי שאל אותי מה היו תוצאות הבדיקה. אני כמובן לא אמרתי לו את האמת ועניתי כי הרופאים אמרו שלא חלה הרעה במצבו, אך יש להחליף את הטיפול אותו קיבל עד עתה. מספר שעות מאוחר יותר אמרתי לגבי שאני רוצה לצאת מהחדר להתפלל ערבית. בפועל לא עזבתי, אלא נעמדתי מאחורי הווילון בחדר. גבי לא ראה אותי וחשב שיצאתי.

 

"כשפתחתי את הסידור, שמעתי את גבי מדבר בקול לבורא עולם וכך אמר לו: 'ריבונו של עולם. מקובלני מבית אבא שאדם צריך תמיד להסתכל על חצי הכוס המלאה. לכן אני רוצה לומר לך תודה, בורא עולם. תודה על כך שלא עשית שתהיה החמרה במצבי. נכון שהיה יותר נחמד מצדך לו היית מיטיב את המצב, אבל גם על כך שאין הרעה אני מודה לך'. ברגעים קשים היום, אני נזכרת במילותיו של גבי וחושבת לעצמי שאם הוא, שהיה משותק מהמותניים ומטה, כאוב בכל שאר איבריו, אמר תודה לבורא עולם, מי אני שלא אודה כל דקה ודקה על הקיים?"

 

פסי מונק: "מכת פטיש על הראש - זו התחושה" (צילום: אלבום משפחתי )
    פסי מונק: "מכת פטיש על הראש - זו התחושה"(צילום: אלבום משפחתי )

     

    המשפחה נשארת לבד

    עם דמעות בעיניים שלי, שאני לא מצליחה להסתיר, אני מקשיבה לפסי, שהקימה את "קמים", בהתנדבות, מתוך רצון לעזור להורים שנקלעו למצב כמו שלהם. "זה מתחיל עם הבשורה הנוראית", היא מסבירה לי. "החיים משתנים ברגע. מכת פטיש על הראש - זו התחושה. ברגע אחד בית החולים הופך להיות הבית העיקרי וכל המשאבים מופנים כדי לנצח את המחלה. בתקופה המטורפת הזו, שאין בה חיים מחוץ למחלקה, עטופה המשפחה, כמו גם הילד, בהמון עמותות, בנות שרות לאומי ואנשים מבחוץ, שבאים להתנדב ולסייע. מי יכול לעמוד מול ילד חולה?

     

    העמותות מסייעות גם לאחים, מארגנות נופשונים, טיולים לחו"ל לילדים החולים ולהוריהם. הן עושות עבודת קודש. גם המוסד לביטוח לאומי והרשויות מסייעות למשפחה בקבלת קיצבה ומתן הנחות לשירותים השונים, כמו ארנונה וטלפון.

     

    ומה קורה אם חלילה הילד נפטר? ברגע שקורה הנורא מכל קורה, המשפחה נותרת לבד. מול מה? מול מה לא? למשל, מול הזוגיות. אין יותר על מה לדבר. בתקופת המחלה, שארכה חודשים ולעתים שנים, נושא השיחה בבית היה מחלת הילד. כעת כל שנותר הוא רגשות אשם על כך שאולי לא עשינו מספיק כהורים. מאוחר יותר, רגשות האשמה מופנים כלפי בני הזוג. התוצאה: התפרקות.

     

    ההורים נשארים לבד גם מול הילדים בבית, שחוו טראומה נוראית ואשר כל שפעת קטנה גורמת להם למחשבה שהנה, הם הולכים למות; מול בוסים, שגילו אמפתיה כשהילד היה חי וכעת לא מסוגלים יותר ולא אחת מפטרים את ההורים; מול הבנקים, שגילו סובלנות בתקופת המחלה, אולם זו הגיעה לקצה והחובות עצומים עקב אי התייצבות בעבודה.

     

    פסי עם ילדיה: ציפי, יהונתן ורעות (צילום: אלבום משפחתי )
      פסי עם ילדיה: ציפי, יהונתן ורעות(צילום: אלבום משפחתי )

       

      לב רחב ומתרחב

      מי נמצא עם תום השבעה עם המשפחות? בגדול – אף אחד. כל העמותות, הארגונים, המוסדות הממשלתיים שעזרו, תמכו והבינו – נעלמים. היא מסתכלת עלי ואני עליה והדמעות זולגות. "בעקבות ניסיוננו האישי החלטנו להקים מפעל חסד, בהתנדבות מלאה, שכל תכליתו לסייע למשפחות הללו, לתת להן כתף, להראות להן את נתיבי המילוט מהנפילה. 'קמים' היא עמותה ארצית, שמטרתה לסייע ולתמוך במשפחות אשר איבדו את ילדיהן בעקבות מחלה.

       

      עמותת "קמים", אשר נכון להיום חברות בה למעלה מ-90 משפחות, פועלת בשני אפיקים למתן הסיוע. האפיק הטיפולי - מממנת טיפולים פסיכולוגיים למשפחות בשנתיים הראשונות לאבל. האפיק החברתי - מארגנת פעילויות חברתיות מרובות להורים, לאחים וגם לסבים ולסבתות. ביניהן, מסע אמהות למדבר, טיול משפחות לצפון, שבת משפחות, יוגה צחוק לאחים, מפגשים חודשיים מלווים בהרצאה של מרצה אורח, סדנאות יצירה, חוג רכיבה על אופני שטח ועוד.

       

      אז איך אישה כזו קמה ומקימה? עדיין אין לי מושג. אם תראו אותה, תגלו אישה שכולה חיוכים, עיניים כחולות שאפשר לטבוע בהן ולב רחב של אמא, שהתרחב עוד יותר, למען אחרים.

       

       

       
      הצג:
      אזהרה:
      פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
      סופרת ועיתונאית, נשואה פלוס אחד עשר, מחברת הספר "אמא. קום" והספר החדש: "חיפשתי אותך" ומעבירה הרצאות בנושא "אמהות-קריירה ומה שביניהם". לאתר הבית של מלי גרין.