מה עוד ישתבש? הרכב תקוע, הבעל לא זמין והילדים לבד בבית

"מבטיחה. היום אחזור בשעה מוקדמת מהעבודה", הילדים של מלי גרין, אמא ל-11, לא סומכים על הבטחות, אבל היא ממשיכה לנסות ולהתמודד עם רגשות האשם

מלי גריןפורסם: 07.02.16 08:42
אבל אמא, אמרת שתגיעי בשלוש. צילום אילוסטרציה (צילום: sutterstock)
אבל אמא, אמרת שתגיעי בשלוש. צילום אילוסטרציה (צילום: sutterstock)

כשאת מצטרפת לקרוסלת האמהות העובדות בעסק עצמאי שלהן, את לא מדמיינת לעצמך מה עוד יכול להשתבש בשעון המצפון ההורי שלך. הבטרייה נגמרת, המחוגים מרצדים לך מול העיניים והלב שלך נקרע אל ילדייך, כשמפריד ביניכם חמישים קילומטרים בלתי עבירים. עמדתי מול רכב שסירב להתניע ובראשי רצו כל ההבטחות שהבטחתי להם מאז שפתחתי את העסק: היום אמא תגיע מוקדם; השבוע נמצא זמן לצאת לסיבוב קניות; יהיה לי ממש בקרוב זמן איכות לבד עם כל אחד מהילדים. הבטחות וייסורי מצפון.

 

למחוץ את עכביש האשמה

כשיצאתי לדרכים בבוקר, חיבקתי אותם ואמרתי שהיום יש לי יום ממש קצר וכבר חוזרת, עדיין לא ידעתי שבאותו יום אלמד שני שיעורים. שיעור מספר אחד: אין פתרון קסם לבעיה המשולשת והעתיקה: הורות-עבודה-מצפון. פשוט אין. שיעור מספר שניים הפך למחשבה טורדנית שהותיר בי משקע כבד: למה אנחנו מעדיפים לבקש חברות מכאלה שאינם רוצים לאשר אותנו?

 

ורגע לפני שאפנה בהרחבה לתוכנית הלימודים, אני נזכרת בדמעות, איך החלטתי שלשום שזהו. היום אני בבית בשעה שלוש. אני רוצה לבשל ארוחת צהרים מושקעת במיוחד ולקבל את הילדים בסבלנות הכי רבה. אני רוצה למחוץ את עכביש האשמה שמטייל לי בתוך הלב.

 

כבר שבוע שאני בקושי מגרדת את השעה חמש וחצי וכשאני מפציעה, הקטנים נועצים בי מבט של "היי, אורחת", וזה שורף. בכל יום אני מבטיחה לעצמי שמחר, כן, מחר, אאסוף אותם בשלוש מהצהרון, אקדים את היציאה שלהם ואפצה אותם על שעות אמא אבודות.

 

מתי זה קרה לנו? מתי הפכנו לעבדים לעבודה, שלא מצליחים לעמוד בהבטחות שלנו לקרובים לנו ביותר? אבל היי, לא על זה אני רוצה לדבר הפעם. אני רוצה לספר לכם איך עמדתי מול הרכב הדומם, שיצא מהמוסך מטיפול עשרת אלפים רק לפני שבוע, בחוסר אונים מוחלט. כמו שהבטחתי, השעה היתה מוקדמת והנה, אני כבר בדרך אליהם, אבל הרכב מסרב להניע. והנה, שוב אני אמא לא אמינה.

 

חשוך בחוץ וחשוך בלב

התיישבתי בייאוש על המדרכה. התקשרתי לבעלי. הוא לא היה זמין. אה, נכון, אסיפה חשובה בעבודה שלו. השארתי לו מאה הודעות. כל הזמן הילדים ריצדו לי מול העיניים. הרגשתי את המבט המזוגג שלהם, הקהה מרוב תירוצים. טוב, נו, זה רק עוד יום, לא באמת חשבנו שתגיעי אלינו בזמן.

 

הגרר הודיע שהוא יגיע תוך שעתיים עד ארבע שעות. קר בחוץ. השמש שוקעת מהר. חיכיתי בבית קפה, עבדתי קצת על המחשב הנייד, למרות העייפות שנסכה בי ואז הוא הגיע. מצוין. הגרר כאן ואולי עוד אספיק לפחות לראות את הקטנים לפני שהם נרדמים. ואז, אלוקים אדירים! המפתח איננו! איפה המפתח של הרכב? הגרר חיכה בסבלנות, ניסה לעזור לי, אבל אם אין מפתח, אין אפשרות לעזור. שבע וחצי בערב, חשוך בחוץ, חשוך בלב ואין לי מפתח ספייר.

 

נזכרתי בחברה טובה מאוד, כך לפחות חשבתי, שגרה ממש קרוב למקום בו נתקעתי. הרמתי אליה טלפון, "היי, אני במצב הזוי, תקועה בלי מפתח ובלי שקל. התוכלי בבקשה לאסוף אותי לבנק הקרוב, עד שהבעל יבוא לאסוף אותי?"

"אהובה שלי, מאמי יקרה, בדיוק נשכבתי על הספה לנוח והקפה שלי מתקרר, אז תעדכני בהמשך מה קורה איתך".

 

ידעתי שאני יכולה להתקשר לחברה אחרת, שגרה במרחק של שעתיים והיא תגיע מיד, אבל לא נעים לי להטריח אותה. בינתיים אני לבד וקר לי וחשוך לי... ניסיתי לדבר אל לבה. "את עסוקה מאוד? לא מרגישה טוב?" התעניינתי.

"לא, רק אין לי חשק לקום".

 

היא לא ממש קלטה את המצוקה שלי ולא התחברה. לא רציתי להיות קטנונית ומתחשבנת ולהזכיר לה איך רצתי בשבילה לקטוף את הירח, כשהיתה זקוקה לדברים פחות קריטיים וכשאני הייתי עסוקה למעלה מהראש. והנה השיעור השני שלמדתי: למה אנחנו מחפשים ומשקיעים בחברתם של אילו שהם לא באמת חברים שלנו, שלא יעמדו לימיננו בעת צרה? הם בקושי ראויים להיקרא ידידים.

 

הכאיב לי לחשוב שבזמן שהיא שכבה שם על הספה עם כוס קפה רותח, החברה שתוריד לה את הירח, היתה זקוקה לה. כמה שעות לאחר מכן, כשסיפרתי לחברה הנאמנה באמת מה קרה לי, היא רתחה ושאלה: "למה לא קראת לי? הייתי באה מיד, על הרגע!" צודקת. בגלל זה לא קראתי לך... לא רציתי להטריחך מרחוק.

 

סוף טוב הכל טוב. המפתח נמצא, הרכב נשלח למוסך, קיבלתי רכב חלופי ונשארתי עם שאלות תלויות באוויר, לאו דווקא בעסקי חברות, אלא בנושא קריטי פי כמה, בו פתחתי את הטור: איך מפצים ילדים אהובים, שלא מבינים שחוק מרפי עשה יד אחת נגדם? איך מסבירים לילדים, שגם אמא הכל יכולה לא יכולה ויש דברים שתוקעים גם אותה?

 

שוחחתי איתם. הם היו מאוכזבים ועצובים ששוב לא הלך לי להוציא אותם מוקדם ואני נשארתי עם נקיפות מצפון. אולי אשלח את המצפון שלי גם למוסך.

 

 

 
הצג:
אזהרה:
פעולה זו תמחק את התגובה שהתחלת להקליד
סופרת ועיתונאית, נשואה פלוס אחד עשר, מחברת הספר "אמא. קום" והספר החדש: "חיפשתי אותך" ומעבירה הרצאות בנושא "אמהות-קריירה ומה שביניהם". לאתר הבית של מלי גרין.