העיניים שלי עדיין לכודות בדבק הנגרים של השינה. יש לי רק סדק קטן להביט דרכו ושם אני קולטת את הקטן, שהסתובב בחדר, כשלנגד עיניו מטרה אחת בלבד: להעיר אותי. לרגע אני עוצמת את העיניים שוב ומדמיינת שאפשר לחזור לעולם החלומות.

"אמא, טלפון". הקטן, בשפתו הדלה, מנסה להגיד לי משהו. "אני כבר קמה", אני עונה לבן השלוש ומתהפכת לצד השני. שעה אחר כך הטלפון מצלצל שוב. אותו מספר על הצג. חוזר על עצמו מספר פעמים, החל משבע בבוקר.

מוצאת את התשובה

אנחנו בעיצומו של חג סוכות, החג האהוב עלי. הוא זה שמסמל ומגדר את סוף חודש החגים הצפופים. "כן", עניתי למספר שלא זיהיתי. הקול מאחורי הקו נסער, מתנצל. "אני אפילו לא יודע מאיפה מתחילים את הסיפור".

בסוף השיחה הזו אמצא סוף סוף את התשובה לשאלה שאני שואלת את עצמי כבר שנים: מה הערך לכתיבה שלי? מדי פעם, כשאני לוחצת על כפתור "שלח" ומשגרת עוד כתבה או טור אייטם שכתבתי לעורכים שלי, אני תוהה האם באמת הועלתי ללעולם במשפטים שנמרחו על פני עמודים רבים. מה המטרה בכל זה? מה התפקיד שלי בעולם הזה?

השיחה השתלבה באופן מושלם בריח המאכלים שעלה באפי. ריח של חג, ריח של עבר, הווה ועתיד. הכול התמזג לפסיפס שלם ומושלם, שיכול להיבנות רק בערב שבת או חג. אז הנה, דווקא כששכחתי לתהות וכשלא טיפלתי בשאלות נצחיות, הגיעה התשובה עד אלי.

"את מבינה?" הקול מאחורי הקו חיוני. מרדכי, בשנות השמונים לחייו, הספיק לעבור הרבה צרות, אתגרים וקשיים. הוא התגבר על הבעיות בכוח האמונה והמשיך הלאה. אני זוכרת אותו היטב. הגעתי לראיין אותו בביתו. הוא סיפר לי כל פרט מחייו, התמקד בכל סיפור וסיפור ורצה לספר לי עוד ועוד פרטים מתישים ומעייפים מהשתלשלות חייו. אני רק רציתי תמצית. "תן לי לבחור את הפרטים", התחשק לי לצעוק, אבל הנימוס חייב.

אסון אחרי אסון

הקשבתי בסבלנות, שמעתי בהתרגשות כיצד הוחבא במנזר בתקופת מלחמת העולם השנייה ואיך עמד בפני הפיתוי להמיר את דתו ולמרות הכל, נשאר נאמן ליהדות. בודד, גלמוד, נער צעיר שחזה ברצח בני משפחתו ונותר יחיד בעולם, נאלץ להדוף את כל הניסיונות שעמדו בדרכו ועמד איתן מולם כולם. גם אחרי שהצליח להגיע לחוף מבטחים, חייו היו רצופים בטרגדיות אישיות. הוא עלה לארץ ישראל בגפו, הצליח לבנות בית בישראל ולהקים עסק תורני מצליח ואז חווה אובדן ילדה באופן טרגי. האסון הנורא הצטרף לאובדנים הרבים שחווה באירופה.

דווקא פרט שולי שקיבל בזמנו אזכור קטן בכתבה, הפך עכשיו לאוהל גדול שכיסה את כל החדר בהתרגשות גדולה. בראיון ההוא, סיפר לי מרדכי על יהודי צעיר בשוויץ שקיבל אותו כנער שבור ורצוץ לאחר המלחמה, פרש חסותו עליו, ישב ולמד איתו, לימד אותו לאהוב ללמוד תורה ודאג להעניק לו מזומנים כדי להתחיל את חייו בארץ ישראל. לאחר שעלה לארץ ישראל ניתק הקשר בין השניים.

בשלב זה עוצר מרדכי את השיחה ומבקש להעביר את הטלפון ליהודי נוסף. "שלום לך, גברתי". קול אירופאי כבד. "אנחנו רוצים להודות לך באופן אישי. אני נחום משוויץ. במשך שנים חיפשתי את מרדכי כדי לדעת מה עלה בגורלו ולא הצלחתי לעלות על עקבותיו. בזכות הכתבה שלך מצאתי אותו".

הפרטים הקטנים

הכתבה פורסמה בעלון מקומי שמחולק בבני ברק. נחום השוויצרי הגיע לשם לביקור אצל נכדיו ועיין בעיתון. בכתבה ציינתי פרט שהיה שולי בעיני בזמן הכתיבה, שמרדכי שינה את שם משפחתו לאחר שעלה לארץ ישראל. הוא עיברת אותו. מה שהוא לא ידע היה כי במשך השנים חיפש נחום את ה"ילד" שלו בשם משפחתו הקודם.

למדתי דברים רבים בעבר, בהיתי בהתפעלות באנשים שהצליחו ללמד אותי לקח והנה, קיבלתי תשובה לשאלה קיומית: מה יש מעבר לפרנסה במקצוע הכתיבה? יחד עם התגלית הזו, קיבלתי גם שיעור חשוב, שאף עורך לא הצליח להחדיר בי, למרות הנדנודים שחזרו ונשנו. "הקפידי על הפרטים הקטנים. הם שבונים את כל הסיפור". הפרטים הקטנים שנבלעו בינות למשפטי הדרמה שבניתי, הביאו למפגש המצמרר.

"אני טס לשוויץ בשבוע הבא, אבל אחזור לארץ ישראל בעוד חודש. נערוך מפגש משפחתי והיסטורי. אנחנו מזמינים אותך לבוא, לתעד ולשמוע". קולותיהם של מרדכי ונחום התערבבו באוזניי והיו למנגינה ערבה. התרגשתי יחד איתם, ניתקתי, רצתי לסיים עם בישולי החג כשבראשי השיחה עוד מהדהדת. הפרטים הקטנים, הם אלו שחשובים, נכון?