מעסיק בחברת פרסום: "לא אקבל לעבודה אמא לשמונה ילדים"

אני רוצה לערוך הפגנה ענקית! אני חולמת על אלפי נשים שצועדות עם שלטי מחאה ואחריהן רצים כל האשמים ומבקשים סליחה. אני כל כך נסערת, שכדאי שאתאפס רגע על עצמי ואתחיל להסביר מההתחלה.

נשים שמאמינות שאף פעם לא מאוחר

זו השנה השניה שאני נמנית על סגל המרצות בקורס מקצועי לנשים במגזר הדתי-חרדי, בנושא תקשורת, עיתונאות וקופירייטינג. בקורס המרתק שמחתי לגלות כישרונות אמיתיים שמסתובבים שם בחוץ, של נשים המבקשות לממש את עצמן, לסמן מטרה ולהגשים חלום של עבודה בתחום ההולם את כישוריהן.

הן לומדות קשה, משקיעות המון ומפגינות יכולות מרשימות והצלחות יפות. כל אחת מהנשים שהצליחה להשתלב בעבודה עם גמר הקורס גרמה לי לעונג לא יתואר. חלק מהמשתתפות בקורס הן אמהות לילדים, שקיבלו החלטה אמיצה שלעולם לא מאוחר מדי ואם הן לא הצליחו לממש את עצמן בגיל צעיר, עדיין יש סיכוי לעתיד טוב יותר. בינתיים רובן עבדו לפרנסתן בעבודות נחותות יחסית, שאינן הולמות את כישוריהן. שלוש פעמים בשבוע הן הרגישו זריקת עידוד מוזרמת בדמן, כשהגיעו ללימודים, תמיד בזמן, ביצעו את כל המטלות הנדרשות והגישו פרוייקטים מרשימים ביותר.

בקורס דאשתקד משכה את תשומת לבי אם לשמונה ילדים, אישה עם מרץ בלתי נדלה וכישורים נדירים, שגרמו לי להתפעל ממנה שוב ושוב. היא היתה מגיעה לירושלים מאזור הצפון; נוסעת ברכבת כשעתיים הלוך ושעתיים חזור. במקביל עבדה במשרה מלאה, החזיקה בית עם ילדים ולא הפסיקה לפנטז על הגשמת החלום הישן להפוך כישרון ואהבה למקצוע מכובד ומכניס - קופירייטרית. היא היתה טובה. בעצם, מצוינת. כל המרצים בכל הקורסים ציינו את שמה בהתפעלות כאחת ההפתעות שעוד נשמע עליהן.

התלמידה המצטיינת בקורס

הקורס הסתיים בהצלחה. חגגנו והן יצאו לדרך. כששמעתי שמשרד פרסום באזור תל אביב מחפש קופרייטר/ית ניצלתי את קשריי וסידרתי לה ראיון. בדיוק כפי שניבאתי, הם אכן התפעלו מהכישרון הנדיר שלה. היא היתה נרגשת וחיכתה בקוצר רוח לתשובה חיובית, אך התשובה השלילית לא אחרה לבוא. התקשרתי המומה לאחד הבכירים במשרד והוא לא הסתיר את הצער כשנאלץ לוותר על עובדת מבטיחה.

"תראי, חשבנו על זה, אם לשמונה ילדים שגרה בצפון ויהיו לה נסיעות יומיות של שעה פלוס לכל כיוון... אנחנו לא רוצים לקבל אותה לעבודה. מחפשים מישהי צעירה ופנויה יותר".

"תמצאו צעירה ופנויה יותר ברמה מקצועית ובכשרון כמו שלה?" תמהתי.

"נכון, מבחינת הכישורים שלה והאנרגיות שלה אין מה להשוות אותה למועמדים אחרים, אבל חשבתי עליה. מסכנים הילדים שלה, שאמא שלהם תעדר מהבית במשך שעות ארוכות".

"הלו, הבן הבכור שלה עבר את גיל ההתבגרות ולא נמצא בבית... הבת הגדולה בלימודים, הילדים עצמאיים ביותר, אין לה תינוקות. אין כמו אם לילדים ועם זה יסכימו איתי כל האמהות, שיודעות טוב מכולם איך להתארגן. הלוגיסטיקה שלה מרשימה והיא אישה בעלת רקורד עשיה, שיודעת לתמרן ולהיות יצירתית, לעבוד בהצלחה בזמני עומס. כל מי שהפכה לאמא וגם עובדת – צריכה לקבל מדליה מיוחדת על עמידה בלו"ז וצליחת מולטי טאסקינג בהצלחה. ואגב, אם אתה דואג, בעלה חוזר הביתה מהעבודה בשלוש ומטפל בילדים ו..."

"את בטוחה שבעלה יסתדר? גבר זה לא אישה. והבית, איך הוא יתפקד?"

"הלו, אתה מדבר איתי. אתה זוכר?" ניסיתי לומר.

מרחם עליה 

הוא המשיך ברצינות: "נכון. גם לך לא הייתי מציע כזאת עבודה ומה עם הילדים שלך? והבית?"

"אתה לא רציני. האם לדעתך אתה רשאי להחליט בשביל כל אישה באשר היא במה היא תעבוד והאם זה פוגע בבית שלה או לא? אלו חשבונות אישיים של כל אחת! ועכשיו תאמר לי ברצינות, האם יש שיקול ענייני נוסף שבגללו פסלת אותה מהתפקיד?"

"לא. רק כי אני מרחם עליה וחושב שהיא לא תוכל לעמוד בתפקיד..."

נאנחתי. עד לאותה שיחה החשבתי אותו כאדם נאור ופמניסט. נזכרתי בימים בהם תחושת הסיפוק כבשה לי את הלב, שהנה, אנחנו הנשים גם עובדות, גם יולדות, גם לומדות, גם מתקדמות! נשות הגם וגם זוכות להצלחה.

לא תארתי לעצמי שאני, שנהניתי להעיף את הצעיף על פנים המציאות ולכסות אותה בוורוד פוקסיה, אראה שחור כזה מול העיניים. המשכתי לטעון בתוקף שמהיכרות קרובה, דווקא אמא לילדים מחוסנת מפני לחצים. היא רגילה להתמודד בכל החזיתות, במצבים מאתגרים שהבית, הילדים והעבודה מזמנים לה ודווקא אימהות מתקתקות עבודה ובמיוחד אם מדובר באישה חרוצה שהיא כישרון...

אבל הוא כבר לא שמע. הוא חרץ את גורל הדרת האימהות העובדות.